שאלתי אותו אם הוא רוצה למות והוא אמר שכן. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים

איור: דניאלה שניצר

ביום חמישי בבוקר, בסוף אוקטובר לפני שנה, התעוררה רונית מוקדם כהרגלה כדי להתארגן לעבודה. הבית היה נעול והתריסים מוגפים. היא ניגשה לחדרה של בתה רותם ולא מצאה אותה במיטה. רונית חיפשה באמבטיה, ואז בדקה בסלון. היא העירה את בעלה מנשה, וביחד מצאו את גופתה.

בגיל 17 וחצי התאבדה רותם גיאת. ילדה יפה וכישרונית, מוסיקאית בחסד עם קול מהשמיים, שאיש לא ידע להקשיב לו בזמן אמת.

"ביום חמישי אחר הצהריים מתקשרת אלי בת דודה שלי ומבקשת ממני לעצור בצד", מספרת טלי דאואן קטן, קרובת משפחתה של רותם. "הבנתי שמשהו נורא קרה, אבל לא תיארתי לעצמי דבר כזה.  עצרתי והידיעה הכתה בי". דאואן קטן, שהייתה אחראית על מניעת פגיעות מיניות בפורום וועדי ההורים היישובים, החליטה באותו רגע שהיא מקבלת על עצמה גם את האחריות על תחום האובדנות. השבוע היא הגיעה לכנסת לדיון מיוחד בוועדה לזכויות הילד שעניינו אובדנות בקרב ילדים ונוער.

 פגיעה מינית בילדים: בנים אינם בוכים? 

 כל אשה שנייה במחלקה פסיכיאטרית בארץ היא נפגעת אלימות מינית 

היית מודעת לאירועים שהיו ברקע ההתאבדות של רותם?

"לא. רק לאחר מותה, כשהגעתי לשבעה, רונית סיפרה לי הכול. רותם סבלה מפגיעה מינית מגיל 5 ועד גיל 11 על ידי קרוב משפחה שהיה קטין בעצמו בזמנו, והיו לה כמה וכמה ניסיונות אובדניים.

"היו סימנים מקדימים שבדיעבד ניתן היה לזהות. בגיל 5 היא שברה יד והתחילה להתלונן שהיא רואה מטושטש ואחר כך הופיעו הפרשות בתחתונים. לקחו אותה לרופאים והם לא מצאו דבר. אחד הרופאים חשב שמדובר בהתפתחות מינית מוקדמת".

בגיל 5?

"כן. אף איש מקצוע לא זיהה שמדובר בפגיעה מינית ולא שאל בכיוון. היא מאוד אהבה שמלות, חצאיות וקוקיות, ופתאום סירבה ללבוש חצאיות. אחר כך היא נכנסה לכיתה א' והתחברה לילדות שהשפילו אותה ופגעו בה. בדיעבד הבנו שזו תכונה של קורבנות ליצור לעצמם סביבה מקרבנת.

"ההצקות בבית הספר המשיכו. בכיתה ד' הילדים עשו על רותם חרם. במקביל היא המשיכה לכתוב שירים, ללמוד פסנתר, לשיר. אבל הבעיות הרפואיות הלכו והתעצמו. הופיעו לה טשטושי ראייה, דופק מואץ וניתוקים שלאחריהם באו כאבי ראש עזים".

מה פירוש "ניתוקים"?

"רגעים שבהם היא קופאת, מתנתקת מהסביבה, מתכנסת אל העולם שלה ולא מתקשרת. זו תופעה מוכרת בקרב נפגעי תקיפה מינית. נוירולוגית ילדים קבעה שיש לה סוג מסוים של אפילפסיה. גם בשלב זה איש לא שואל על מצוקה רגשית".

מתי הגיע השבר?

"החשיפה הגיעה בשלבים. בשלב מסוים רותם עברה לכיתה אחרת. היה לה טוב שם, הילדים קיבלו אותה יפה. אלא שאז אחת מחברותיה לכיתה נפטרה. רותם הייתה הרוסה. היא לא הפסיקה לבכות וביקשה ללכת לפסיכולוג. לפסיכולוגית לקח זמן לעלות על העניין. באחת הפעמים רותם סיפרה לה שקרוב משפחתה שהיה בזמנו נער חשף באחד האירועים המשפחתיים את איברי מינו בפניה".

סימני אובדנות ראשונים

הוריה של רותם פנו להוריו של הנער ולאחר יומיים הגיע מכתב התנצלות, אלא שרותם העיפה בבוז את המכתב. בת המצווה שלה הלכה והתקרבה ורותם ומשפחתה היו עסוקים בהכנות. היא אף כתבה שירים לאירוע ועבדה על הביצוע שלהם. ההתרגשות  הייתה רבה, אלא שסמוך למועד המסיבה חזרה רותם מבית הספר נרעשת. יועצת בית הספר דיברה עם כיתתה על הטרדות מיניות. מתקשה לשמוע את ההסברים היא יצאה מהכיתה בוכה. כשהגיעה הביתה היא בקשה לשוחח עם אמה. "רונית ישר נדרכה. איכשהו היא הבינה שמשהו הולך לנחות עליה". אומרת דאואן קטן.

מה רותם סיפרה לה?

"היא סיפרה כיצד באחת הפעמים שישנה אצל קרובי משפחה ביקש ממנה אחד הנערים ששהו שם להתפשט ושכב עליה. היא שאלה את אמה אם זה אומר שהוא אנס אותה ורונית השיבה מיד שכן. החיים מאז קיבלו טלטלה אדירה.

"אבל גם אז ההורים עדיין לא ידעו שמדובר בשש שנים של פגיעה ולא קלטו את חומרת הבעיה, את מידת ההתעללות ואת דרגות הפחד שהילדה הייתה מצויה בהן. הם גם לא העלו בדעתם אופציה של מעשה אובדני".

רותם לא רצתה לספר על הפגיעה שעברה לאביה. את מסיבת הבת מצווה היא ואמה צלחו כשהן מחזיקות את הדבר בסוד. כשהמסיבה הסתיימה, ולאחר שכל האורחים עזבו וכל המתנות נפתחו, סיפרה רונית לבעלה. "כמה ימים אחר כך קיבלו ההורים שיחה מבית הספר שאחת מהעיניים של רותם נאטמה והם מיהרו לקחו אותה למיון. שם לא ידעו מה לעשות", ממשיכה דאואן קטן את הסיפור.

במיון לא הבינו שזה פסיכוסומטי?

"אמרו שהכול בסדר, אבל העין לא נפתחה. רותם הפסיקה ללכת לבית הספר במשך כחצי שנה, שבמהלכם חוותה סיוטים וחלומות על אותו נער וחששה שיהרוג אותה בגלל שסיפרה להורים.

"מה שמדהים הוא שבאותה תקופה היא עושה חיל בתחום המוסיקה, כתבה והלחינה עשתה אודישנים, שיחקה ביוסף וכותנת הפסים את אחד התפקידים הראשיים בעיר הנוער. היה דיסוננס. מצד אחד, פריחה ורצון לחיות, ומצד שני, חרדות וכאבים בחזה. אבל ההתדרדרות הייתה בלתי נמנעת".

בכיתה ט', בעוד הוריה יושבים לשיחה עם הפסיכולוגית, רותם התקשרת והודיעה להם שהיא באמבטיה, ושניסתה להתאבד. בקור רוח הורו לה הוריה להתלבש וללכת לחדרה וממהרים הביתה. רותם אושפזה למשך שמונה חודשים באחד המרכזים לבריאות הנפש, ואובחנה כמתמודדת עם אובדנות פעילה ופוסט טראומה.

טלי דאואן קטן: "היא השתחררה מבית החולים. כלפי חוץ רותם התנהגה כרגיל. היא כל כך למדה להסתיר. אנשים שהיו אתה בקשר התקשו להבין . בניסיון ההתאבדות השני היא אושפזה שוב".

באשפוז היה לה טוב?

"אפשר להגיד שכן. היא עבדה בפינת חי והכירה בן זוג. אבל בסופו של דבר לא הייתה מסוגלת להכיל את הזוגיות. היא עברה לאשפוז יום, השתחררה, ושוב חזרה לאשפוז לאחר שאביה מצא מכתבי פרידה שהשאירה. לאחר כחודש שוחררה כי נקבע שאינה מראה סימני אובדנות".

היה אירוע מיוחד לפני הניסיון האחרון שצלח?

"כמה חודשים לפני שהתאבדה הגיע שלב של כעס על הנער הפוגע. היא ביקשה לתבוע אותו. כיוון שהיה קטין לא חלה עליו חבות פלילית, והאפשרות היחידה הייתה לתבוע תביעה נזיקית. היא והוריה החלו לבדוק את הנושא. היא גם התחילה לגלות כעס כלפי ההורים שידעו להכיל אותו וקיוו שזה עוזר לה לשחרר".

בלילה האחרון רותם הלכה לעשות בייביסיטר. כשחזרה הביתה הופתעה למצוא שהוריה חזרו מוקדם מההצגה שאליה הלכו. בחצות וחצי אביה שמע רעש מחדרה, התעורר, ניגש לחדרה ושם מצא אותה מבוהלת. היא ביקשה ממנו את מזרן הפילאטיס שלה. בדיעבד התברר שהיה זה ניסיון להשקיט את האב.

"הגעתי השבוע לכנסת כדי להתריע על כך שחסרות הכשרות של רופאים ושל אנשי חינוך לזיהוי מצוקות של ילדים בגילאי בית ספר יסודי", אומרת דאואן קטן, "בנוסף, מערכת החינוך חוששת לדבר על אובדנות ולא יכולה לאתר ילדים שהמחשבות האלה עוברות להם בראש. להוריה של רותם דבר כבר לא יחזיר את ילדתם. אבל אני מקווה שמערכת החינוך תשכיל להכניס שיעורים שוטפים ומותאמים בנושא".

סוד טוב וסוד רע

ד"ר יוכי סימן טוב, מנהלת היחידה להתמודדות עם מצבי לחץ, חירום ומשבר במשרד החינוך, ערכה מחקר שבחן 70 סיפורי חיים של תלמידים שהתאבדו. "אנחנו יודעים מהמחקר הכולל שפגיעה מינית הולכת חזק מאוד עם אובדנות. העניין הוא שקיים תת דיווח הן מטעם הנפגעים והן מטעם הוריהם. חלק מהילדים ככל הנראה לקחו את הסוד לקבר", היא מסבירה.

אילו סיבות נוספות גורמות לילדים להתאבדות ולניסיונות אובדניים?

"כשהצגתי את המחקר שלי 60 אחוזים מהילדים סבלו במשך שנים מדברים שונים: גירושים, אובדן במשפחה, ליקויי למידה ותסכול קשה, חרמות. אנחנו מדברים על מצוקות משפחתיות, חברתיות ואישיותיות. אבל חשוב לזכור שאובדנות היא הקצה. אצל רובם יש דכאון קשה והצטברות של לחץ וטריגר שבאחת יכול להניע לעשיית מעשה".

מהו טווח הגילאים שבחנת?

"גילאים 10-18, אבל חשוב להדגיש שהתאבדות (בשונה מניסיונות אובדניים) בגיל 10 היא מקרה חריג ולא מייצג. יחד עם זאת, בהחלט ניתן להצביע על כך שאם פעם מקרי ההתאבדות החלו מגיל 14 ואילך, היום הם מתרחשים מגיל 13. חשוב לזכור שההצטברות של הקושי והדיכאון מתחילים לפעמים שנים לפני המעשה עצמו".

מה גרם לירידה בגיל?

"יש כיום ירידה בגיל בכל התנהגויות הסיכון כי גם ההתבגרות הפיזית היא מוקדמת ומהירה. כיום ילד שהוא במצוקה חריפה מבין בגיל צעיר יותר מאשר בעבר שהחיים הם בחירה.

"חייבים להתייחס לנושא כבר בבית הספר היסודי. צריך לעבוד על תכניות חוסן מגיל מאוד צעיר וכבר מגיל מהגן להקנות מיומנויות לילדים להתמודדות עם מצוקות. היום למשל אנחנו בודקים תכניות שמלמדות את הילדים ויסות נשימות, ויסות רגשי וויסות קוגניטיבי. יש לנו פיילוט בשתי ערים שבהן מתנדבים קשישים עוזרים לילדים להכיר את כלי הוויסות".

לא מסוכן לדבר עם ילדים קטנים על אובדנות?

"לדבר על מצוקות ומצוקות חריפות ואפילו על חוויה של אדם שקץ בחייו מרוב כאב נפשי זה תיאור של חוויה אנושית וזה לא מזיק. להפך, בשיחה נכונה ניתן להעלות אלטרנטיבות של קבלת עזרה ולשדר שניתן לזוז מהחוויה ולהרגיש טוב יותר, שזה בר טיפול. הדברים שמזיקים הם האדרת המתאבד, פירוט הדרך שבה התאבד ותיאורו כקורבן של הסביבה".

לילדים שבאים עם מצוקות מהבית מאוד קשה "להלשין"

"חשוב מאוד ללמד את הילדים להבחין בין סוד טוב וסוד רע, וללמד אותם שלא צריך להתבייש לבקש עזרה כשקשה להם מבחינה רגשית. חשוב ללמד אותם שקושי רגשי אינו שונה מקושי פיזי, וששניהם מצריכים טיפול. יש עדיין סטיגמות שצריך להתמודד איתן. אני נתקלת במקרים שיועצות בתי ספר ביסודי או בתיכון ממליצות על פנייה לעזרה של פסיכולוג או פסיכיאטר וההורים או המתבגרים מגלים התנגדות.

"חשוב לי להעביר הן להורים של ילדי בתי הספר היסודיים והן למתבגרים שקוראים את הכתבה בעצמם: מי שמרגיש במקום של קצה, שאין תקווה, שיש קיר או מנהרה ללא סוף, חשוב שידע שזו תופעה אנושית מוכרת וניתנת לשינוי. חשוב שידעו שיש הרבה אנשים שהיו במצב הזה וחיים היום חיים מלאים. הכי חשוב הוא לשתף ולפנות לקבלת עזרה. יש מה לעשות".

כמה פסיכיאטרים לילדים יש בישראל?

בעיית האובדנות אצל ילדים ובני נוער מונחת לפתחה של מערכת החינוך, שפוגשת את הילדים בתדירות גבוהה, אבל ניכר שהיא לבדה אינה מסוגלת לספק את המענים הכוללניים. "יש בכל הארץ רק 80 פסיכיאטרים לילדים. אין גוף שמכוון, אין גוף אחיד שמרכז ומלווה את ההורים, אתה מתגלגל ואתה בבהלה ובתחושת אין אונים". אומר אייל שבנו י', בן 14 וחצי, אובחן כבעל מסוכנות לאובדנות.

סיפורו של אייל מדגים את הצורך במעורבות מותאמת גם של משרדי הבריאות והרווחה בכדי לסייע להורים להציל את ילדיהם. "המשבר של הבן שלי התחיל לקראת סיום בית הספר היסודי בסביבות גיל 12 וחצי ועם המעבר לחטיבה. בזמן הזה פחות או יותר היה גם משבר בריאותי בבית. הוא היה במצב רוח ירוד מאוד, קושי לתפקד, הסתגרות, ירידה בלימודים".

"עניין של זמן", שיר שכתבה והלחינה רותם גיאת ז"ל

מה עשיתם?

"היה לנו שיתוף פעולה מצוין עם יועצת בית הספר והמנהל. אחרי עבודה משותפת של שלושה חודשים הייתה תחושה שעלינו על הגל והכל היה בסדר".

אלא שאחרי חגיגת הבר מצווה בר החלה שוב ירידה במצבו של י'. כלפי חוץ איש לא הבחין שמשהו לא בסדר, אבל י' סיפר להוריו על תחושת בדידות וקושי נפשי.

אייל ואשתו, שניהם אנשי חינוך, שמרו את היד על הדופק. התברר שי' יצר קשר במסרונים עם נערה ששיתפה אותו בניסיונות אובדניים שלה ובפגיעות גופניות שהיא עושה לעצמה, דבר שככל הנראה הביא להתדרדרות במצבו. הוא התחיל לקבל שעות פרטניות בבית הספר ושיעורי תרפיה. "בשבילי חשובה המסגרת והקפדתי שהוא ילך כל יום לבית הספר למרות הקושי הגדול", מספר אייל.

במה התבטא הפעם הקושי הרגשי שלו?

"מעבר להסתגרות ולדיכאון הוא התחיל לשרוט את עצמו שריטות שטחיות. אור אדום נדלק כאשר הוא שרט את עצמו בכיתה לעיני התלמידים. היועצת התקשרה ואמרה שהיא חייבת שיעשו לו הערכת מסוכנות. זה היה לגמרי מוצדק מבחינת בית הספר שאינו יכול לקחת על עצמו אחריות שכזו.

"כשהורה צריך הערכת מסוכנות אין במערכת החינוך או במערכת הבריאות כל עזרה למצוא את הפסיכולוג או הפסיכיאטר הנכון ובאופן מיידי. דרך קופות החולים התור הוא לאי-שם ולא רלבנטי. הברירה היא לקחת אותו למיון והרבה הורים חוששים ממיון פסיכיאטרי".

למה?

"הורים פוחדים מאשפוז של הילד בבית חולים פסיכיאטרי. גם ככה ניסיון של ילד לפגוע בעצמו נופל על ההורים בבום. להורה אין מי שילווה אותו במה שנחת עליו. זה יכול לקחת לו שבוע-שבועיים להתאפס ולדעת מה לעשות ולמי לפנות. בינתיים אי אפשר להשאיר את הילד לבד אפילו לדקה. היה לי יתרון כאיש חינוך והצלחתי להפעיל קשרים ולהגיע לפסיכולוגית מומחית כבר למחרת, אבל מה קורה עם אנשים שאין להם מושג?"

מה קרה עם י'?

"הפסיכולוגית קבעה שאין מסוכנות מיידית, המליצה להיות ערניים וי' התחיל טיפול פסיכולוגי באופן פרטי בעלות של 350 שקלים לשבוע".

אחרי חודש של טיפול פסיכולוגי מצבו של י' לא השתפר. יועצת בית הספר זיהתה באחד הימים התנהגות חריגה של י' והתקשרה להוריו עם המלצה לפנות לפסיכולוג שמתמחה באובדנות. "היה לי קל יחסית למצוא את המומחה הנכון", מספר אייל. "פניתי למנהלת שירות פסיכולוגי שמתמחה באובדנות וקבעתי תור. הידע היה נגיש לי יחסית, ויש לי אמצעים כלכליים. באותו יום בחמש אחר הצהרים כבר הייתי אצלה עם י'. הפסיכולוגית קבעה שיש צורך בבדיקה מעמיקה של דכאון וי' שב לבית הספר".  לאחר יומיים קיבל אייל טלפון מבית הספר ונאמר לו שאחד הילדים הציק לי' והוא הודיע בתגובה שיעלה לקומה השלישית ויקפוץ.

אייל נכנס שוב לסחרור הפעם כדי למצוא את הפסיכיאטר הנכון באופן בהול. "ביקשתי מבית הספר שישגיחו עליו למשך שעה עד שאני מוצא פסיכיאטר ובא לקחת אותו, אלא שבאותו יום היה כנס פסיכיאטרים והתור היחיד שיכולתי לקבל היה לעוד שבועיים. לא הייתה לי ברירה לקחתי אותו למיון. שאלו אותו אם הוא רוצה למות והוא השיב שכן. שאלו אם הוא רוצה להתאשפז והוא השיב שכן. אני בכיתי כמו שלא בכיתי כשאבא שלי נפטר. זה היה בשבילי תהליך של אבל. הוא אושפז לחודש. י' סיפר סיפור של פגיעה של ילדים בו בגיל צעיר יותר".

איך עבר עליו האשפוז?

"זה לא דבר פשוט לנערים. בעצם מנתקים אותו מהסביבה. אחיו וחבריו לא יכלו לבוא בשבועיים הראשונים של ההסתכלות בגלל שהם מתחת לגיל 18. גם המרקם של המשפחה נפגע. מה שכן אשתי ואני החלטנו לא להשקיע אנרגיה בהסתרה מהסביבה ולומר את האמת".

לא תהיה חזרה לשגרה

לאחר חודש י' השתחרר וחזר לבית הספר. הפעם הוא נזקק לפסיכולוג שמתמחה בילדים לאחר אשפוז. הרופא שנמצא מתאים על ידי הוריו והסכים לקבל אותו לטיפול מיד לא הופיע ברשימת הרופאים שבהסדר עם קופת החולים, ולפיכך כל העול הכספי (700 שקלים בשבוע) נופל על ההורים. מצבו של י' עדיין לא התייצב והקושי הרגשי לא הרפה.

חלף חודש ואירוע נוסף של פגיעה עצמית מקפיץ שוב את אייל עם בנו למיון. "בגלל הניסיון הקודם הפעם התעקשתי שהוא יאושפז בבית חולים גהה או בשלוותא. הבעיה היא שהתפוסה במקומות האלה היא מעל 100 אחוזים", מספר אייל.

"חתמתי על טופס שאני מסרב לאשפוז בני ולקחתי אותו הביתה, שם לא הסרנו ממנו מבט לדקה. לאחר יומיים המתנה הוא התאשפז בגהה לחמישה חודשים. האשפוז היה אפקטיבי. כל יום דאגתי לנסוע לבקר אותו מרחק שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור כשאני בראש מתכנן איך להיערך ליום שהוא ישוחרר".

באיזה מובן?

"כבר הבנתי שאין דבר כזה שהא משתחרר וחוזרים לשגרה ושצריך להיערך לכך. לדאוג לבית ספר מיוחד, להסעות, למעקב. בתוך כל התהליך הזה וההתמודדות הנפשית והמקצועית אתה כהורה לבד. אם אתה הורה עם פחות קשרים ופחות מזומנים הקושי גדל שבעתיים.

"היום י' בבית ספר לילדים עם בעיות רגישות. לשעות אחר הצהריים בנינו לו תעסוקה מסודרת: תורנות של חברים, חדר כושר ועוד פעילויות כדי שהוא לא יישאר לבד. אנחנו עם היד על הדופק ועושים כל מה שניתן. אנחנו גם כבר יודעים לזהות כשהוא נכנס למצב בעייתי. כהורה אני יודע שאני עושה כל מה שאני יכול, ויחד עם זאת עוברים לי סרטים בראש שפעם הוא יתאבד".

מה חסר היום במערכת?

"הזיהוי והטיפול במערכת החינוך צריך להתחיל בגיל צעיר יותר, לפני התיכון. כמו כן הטיפול צריך להיות מערכתי מרגע שהורה זקוק להערכת מסוכנות. לא יכול להיות שהוא יחכה שבועיים ולא יכול להיות שהוא יעמוד אחוז פחד בחוסר אונים. מערכת הבריאות והרווחה צריכות לתגבר צוותים וליצור רצף טיפולי. להקים מעין מכון טיפול שבו יהיו גם פסיכיאטרים מומחים זמינים, כך שהורים לא יצטרכו להתרוצץ ממקום למקום. צריך גם לחשוב מחדש כי אולי מכונים שכאלה יכולים לחסוך את אשפוזם של הילדים".

על פי נתוני המועצה לשלום הילד בעשור האחרון חלה עלייה של 40 אחוזים בניסיונות האובדניים של ילדים עד גיל 14. 291 ילדים מתחת לגיל 14 עשו ניסיונות אובדניים בשנת 2015. 30 מהם היו מתחת לגיל 9.

"קהל היעד במחקר עוסק בדרך כלל בגילאי 15, אבל גיל הילדים שמגיעים לחדר מיון כתוצאה מניסיונות אובדניים נמצא בירידה", אומרת עורכת הדין והעובדת הסוציאלית לירון אשל, ראש תחום נוער בסיכון במועצה לשלום הילד. "חשוב מאוד להפנות זרקור לגיל המוקדם יותר. המצוקות מתחילות לפני גיל 15".

איך מסבירים את העלייה בניסיונות האובדניים בקרב גילאי בית הספר היסודי?

"שחקן מרכזי שנכנס לתמונה הוא המרחב ווירטואלי. ברשת הילדים חשופים גם למסרים בדבר אובדנות וגם לשיטות. דבר נוסף הוא עוצמת החרמות ובמיוחד קבוצות הוואטאספ. אם פעם ילד מוחרם היה חוזר הבית למבצרו, היום תחושת המוגנות הזאת נמוגה. החרם מקיף אותו בכל שעות היממה ואין מפלט. לפעמים חרמות של ילדים מתחילות בקבוצת וואטאספ של הורים שמדברים על ילד מסוים וזה מחלחל לילדים".

ידוע שדיכאונות אינם אופייניים לילדים. מה מניע אותם בכל זאת למעשים שכאלה?

"זה נכון שרוב המתאבדים בשכבת הגיל הצעירה הם בגילאי תיכון ובגיל הזה מופיעים דיכאונות. אצל ילדים זה הרבה פעמים אקט של מחשבות אובדניות בוסריות או מעשה אימפולסיבי כמו ילדים בכיתה שיכולים להגיד לילד 'לך תמות'. גם אם הוא לא מבין את המשמעות הוא יכול לבדוק ברשת מה צריך לעשות ולבצע אקט שכזה. או ריב עם אחד ההורים וילדים שאומרים לאמא 'את תצערי כשאמות' ועושים מעשה כדי לזעזע".

יש איזה מאפיין לילדים כאלה?

"55 אחוזים מהילדים שהתאבדו נעדרו מבית הספר וקדמה לכך תקופה של מצוקה, ויכוחים עם אנשים קרובים, פגיעות מיניות, עולים חדשים, תהיות לגבי נטיות מיניות. אבל חשוב לזכור שיש גם ילדים מצטיינים ומקובלים ומוצלחים, שעל פניו אין שום סימן שמשדר מצוקה, שעושים ניסיונות אובדניים.

"הנתון הזועק הוא ש-46 אחוזים מתוך הילדים שהתאבדו סיפרו על כוונתם באופן שלא משתמע לשתי פנים לחבריהם. החברים שלהם לא דיווחו כי לא רצו להיתפס כמלשינים וגם כי אין מספיק לגיטימציה לשיח הזה. צריך לדבר על הדברים גם בגילאי בית הספר היסודי. אסור לפחד. כמובן שצריך לעשות את זה באופן מאוזן. אסור להאדיר את המעשה ולהפוך אותו להירואי על מנת שלא תהיה תופעה של הדבקה".

מה אתם מציעים בעצם?

"צריכים להכניס תכניות לזיהוי, איתור והתערבות על מנת למנוע התאבדויות כבר בבתי ספר יסודיים תוך פיתוח יצירת קשר עם מבוגר אחראי. צריך להכשיר מורים, מדריכים בתנועות נוער וכל מי שבא במגע עם הילדים לזהות סממנים. ילדים נוטים לספר לבני גילם ולמבוגר אחראי שנותנים בו אמון, ולא בהכרח להורה. לפעמים  זה יהיה למדריך חברתי או ליועץ בבית ספר. גיליתי לתדהמתי שלא בכל בתי הספר יש יועצות. חייבים לפתח שיח כיתתי ובית ספרי פתוח שהילד ידע למי הוא פונה בשעת מצוקה רגשית. ומסר גם להורים, שאין תחליף לשיח בלתי אמצעי עם הילדים".

ומה קורה כשהמצוקה היא בבית?

"קשה מאוד לילדים לחשוף עבירות בתוך המשפחה ולצאת נגד המבוגר שבבית או להפר את השלווה המשפחתית. דווקא מהמקום הזה חשוב לפתח קשר עם גורמי אמון בכל המסגרות. הרי שעות רבות בחייו הילד מעביר בבית ספר".

לדרישה להכשרת צוותי החינוך לזיהוי המסוכנות לאובדנות הצטרפה גם חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, שעומדת בראש הוועד לזכויות הילד. בסיום ישיבת הוועדה אמרה "הוועדה קראה להעלאת המודעות ולהכשרה של כלל צוותי החינוך בבתי הספר וגם להעלאת המודעות בקרב ההורים, ולהעניק להם את הכלים הנדרשים לזיהוי מוקדם ולשיח נכון עם ילדיהם".

טלי דאואן קטן, דודתה של רותם גיאת ז"ל, מסכימה. "אם מישהו היה מזהה את הפגיעה ברותם בגיל 5 או לפחות בגיל קרוב אליו יכול מאוד להיות שלא היינו מגיעים למקום הזה".

המועצה לשלום הילד מעבירה הכשרות וסדנאות שמותאמות לכל מסגרת לזיהוי מצבי סיכון כל גורם שעובד עם ילדים צריך ליווי מקצועי.

טלפונים לעזרה – סהר – סיוע והקשבה ברשת http://www.sahar.org.il

עמותת בשביל החיים – 054-4493113