"הראו לנו תמונה של היד של אמא כי לא נשאר ממנה כלום" אומרת מנוחה קורמן. "לא נכון, את טועה", מתפרץ לדבריה אחיה ירמי, "הגעתי לפניך ואני יודע שנשארו ממנה חלקים נוספים, אבל הם לא רצו לזעזע אותנו אז זה מה שבחרו להראות לך". מנוחה מצביעה על טבעת עגולה המונחת על אצבעה "באבו כביר הראו לי ערימה של תמונות של ידיים עם תכשיטים, ובאחת מהן היית הטבעת הזו וככה הצלחתי לזהות את אמא". "הם אמרו שיש מצב שהמחבל חיבק את אמא ואז התאבד, ולכן לא רצו להראות לנו כלום ממה שנשאר ממנה, כדי לחסוך את הטראומה", מוסיף אחיה.
"מה זה משנה מה נשאר מאמא? היה מחבל שהתפוצץ ורצח את אבא ואמא ואנחנו נשארנו יתומים וזהו. כמדינת שכול אנשים כאן צריכים להבין את מסע הייסורים הזה שעוברות משפחות הפצועים וההרוגים בזמן האמת, בשעות הראשונות שאחרי הפיגוע". מסע הייסורים של האחים, שנמשך כבר עשור וחצי, כלל נסיעה של 500 ק"מ בלילה אחד, מעבר בין בתי חולים למבזקי חדשות ובין תקווה לייאוש.
אליעזר ויהודית קורמן ימים ספורים לפני הפיגוע
ירמי קורמן, ומנוחה קורמן (ברגר) יושבים בדירת הוריהם יהודית ואליעזר שנרצחו בפיגוע במלון פארק, ומדברים על ליל הסדר של 2002. אביהם נפצע קשה בפיגוע, עבר חמישה ניתוחים ונפטר חודש וחצי אחרי. אמם נהרגה במקום. בלילה ההוא הם נאלצו להתפצל, כל אחד מהם אמון על מציאת הורה אחד. מאז הם מנסים לחבר את חלקי הפאזל, ומתווכחים רבות על אותו הלילה. מה נשאר מאמא, מה אמרו באבו כביר, כמה פעמים הנהלת המלון התקשרה והאם צריך בכלל לעשות ליל סדר.
"יש שני דברים שאנחנו מסכימים עליהם. שהמלון הוא האחראי לפיגוע בכך שלא אבטח כראוי, ושכף רגלנו לא תדרוך בו לעולם. נקווה ששנינו נסכים גם על זה שהגיע הזמן לעשות סדר פסח", אומרת מנוחה, "לראשונה מאז הפיגוע. ואתה תבטיח לי שלא תברח מהסדר ותשאר עד הסוף למען הנכדים, כי הם לא אשמים במה שקרה ובפסח אמורים לשמוח". ירמי לא מוכן להתחייב. "אני בכלל לא רוצה את הסדר הזה. מהרגע שההורים הלכו לחגוג ליל סדר במלון והתפוצצו שם, זה כבר לא חג אלא יום אבל".
ירמי לוגם במהירות כוס מים "אף ילד לא אמור לנסוע 500 ק"מ בערב החג מבית חולים לבית חולים כדי לחפש את הוריו, בחוסר אונים שכזה, כשלאיש אין תשובה קונקרטית של איפה ההורים ומה קרה להם כשהתקשורת משחררת מידע על הפיגוע עוד לפני שהמשפחות עודכנו בפרטים. נוסעים אל הלא נודע…".
כמה דקות אחרי השיחה האחרונה
הפיגוע במלון פארק בנתניה, שהתרחש ב-27 במרץ של שנת 2002, נחשב עד היום לאחד הפיגועים הקשים בישראל. 30 בני אדם נהרגו אז, ו-160 נפצעו. עבור אליעזר ויהודית, זו הייתה השנה החמישית בה הם חוגגם את ליל הסדר ב"פארק". "אמא באה מבית דתי, ובשנים האחרונות לא היה לה כח להכשיר את כל הבית. לכן החליטה שזו תהיה המנוחה השנתית שלה, סדר במלון כשר ושבוע נופש להתפנק ולנוח", מספרת מנוחה.
באותו בוקר יצא מטול כרם המחבל המתאבד עבד אלבסט עודה, פעיל חמאס, כשלגופו חגורת נפץ של 10 ק"ג והוא מחופש לאישה. שותפו פתחי חטי'ב הסיע אותו ממקום למקום, עד שמצאו מקום הומה אדם ונגיש. ככה הם הגיעו למלון פארק. 250 בני אדם חוגגים בו את ליל הסדר, ואין מאבטח בכניסה.
"יום לפני הסדר אמא ביטלה הכל, ובחרה לחגוג שוב במלון פארק. ככה נחרץ גורלם". משפחת קורמן, צילום ארכיון
בשבע ורבע התקשרו האחים להוריהם שעמדו באותה עת בכניסה לחדר האוכל, כדי לאחל להם חג שמח. "אמא שאלה אם נגיע למלון למחרת בבוקר, כרגיל, ואמרתי לה 'וודאי שכן'. עכשיו אני יודעת שאם היתי נשארת איתה על הקו עוד פחות מחצי דקה, הייתי שומעת את הפיצוץ", אומרת מנוחה. בשעה 19:21 המחבל התפוצץ. "ממש כמה דקות אחרי השיחה האחרונה, קיבלנו פתאום טלפון מחברים שאמרו שדווח בתקשורת שהיה פיגוע במלון פארק. התקשורת פרסמה את הפיגוע הרבה לפני שהמשפחות ידעו. בהמשך הם גם נתנו את השם של אמא כאחת הנרצחות, עוד לפני שאנחנו קיבלנו את תוצאות הבדיקות". את השעון שנעצר על 19:21 יקבלו האחים בבית החולים ביחד עם הארנק של אבא.
לילה לבן בין בתי החולים
"ברגע שהודיעו ברדיו שהיה פיגוע במלון פארק התקשרתי להורים בלחץ, שוב ושוב. הם לא ענו לי, למרות שחמש דקות קודם לכן דיברנו איתם", מספר ירמי. "לקחתי את המכונית וטסתי למלון. היה פקק תנועה נוראי, וכל שניה וכל מכונית שעוצרת מולך נראית כמו נצח אכזרי. כשהגעתי למלון לא נתנו לי להיכנס, וכל מה שאני זוכר זה שקיות ניילון גדולות של זק"א".
"היה בלאגן נוראי ואיש לא ידע משמאלו ומימינו. בטלוויזיה הריצו מליון מספרים של מוקדי חרום שבדרך כלל לא נוגעים לך, אבל הפעם הם כן ואתה מנסה את כולם. התקשרתי להלל יפה וללניאדו ולא קיבלתי תשובה קונקרטית, כי הכל בבלאגן והם בעצמם לא יודעים עוד מי מאושפז ומי מת. אז נסעתי להלל יפה, ללניאדו, לוולפסון, לבילינסון ולאיכילוב, נודד בין חדרי המיון. בסוף גיליתי שאבא נכנס לניתוח בהלל יפה שם, וטסתי לשם. במקביל בדקתי את הרשימות של הפצועים ולא ראיתי את השם של אמא, לא מצאנו אותה בשום בית חולים".
ירמי מוציא מאלבום תמונות תמונה של אביו ביום שלאחר הפיגוע. "עמדנו מחוץ לחדר ניתוח וצעקו לנו 'קורמן', ואז הוציאו את אבא לבדיקת סיטי. לא זיהיתי אותו, הוא נראה כמו פנימית של כדורגל שמנפחים אותה. פנים שרופות לגמרי, גוף קרוע ומלא רסיסים. אבא לא היה בהכרה עד יום מותו. עבר חמישה ניתוחים במשך 39 ימים, ואז נפטר".
"לעולם לא אחזור למלון פארק, כי לכי תדעי על הדם של מי אני אדרוך". ירמי קורמן
מנוחה בוחנת את התמונה של אביה ומחזירה אותה לאלבום. "אני מיד ידעתי שאת אמא נפגוש רק באבו כביר. ירמי היה עם אבא וחכה שיצא מחדר ניתוח, ובינתיים אני ממשיכה בחיפושים אחרי אמא. אחרי כל דיווח בתקשורת על אלמונית שנמצאה בהלל יפה, לניאדו או איכילוב אני טסה לשם לראות מי האלמונית הזו, אולי זו אמא. בחדרי המיון שוכבים כל הפצועים מהפיגוע, ואני עוברת מאחד לשני ומורידה ממנו את הסדין שמעליו, כדי לראות אם זו אמא. היו שם מראות קשים שמלווים אותי כל החיים".
"את בטירוף באדרנלין וחייבת להיות בתנועה, חייבת לחפש את אמא. זה יום שלם שנראה כמו הסיוט של החיים שלך, את לא יודעת מה קורה לך, מה לחפש ומה תמצאי בסוף. ככל שעוברות השעות, האופטימיות והתקווה נעלמות. רק למחרת בשבע בבוקר באבו כביר נתנו לי ערמה של תמונות של ידיים עם תכשיטים, קודם הראו את התמונות לבעלי ולירמי אבל הם לא מספיק בקיאים בתכשיטים של אמא. אני מכירה היטב את התכשיטים של אמי, ולצערי זיהיתי את הטבעת שלה וידעתי שזהו זה".
"כשל אבטחה"
בפסח של 2002 אליעזר קורמן רצה שינוי, לא שוב ליל סדר במלון פארק. "אבא הגיע לכאן ב-48 מפולין דרך איטליה באניה, וחלם לשחזר את המסע ולסגור מעגל. אז חשבנו שאולי את הסדר של 2002 הם יחגגו על אוניה של מנו ספנות, ועשינו את כל הסידורים הנדרשים", נזכרת מנוחה, "עד שיום לפני הסדר אמא ביטלה הכל, ובחרה לחגוג שוב במלון פארק. ככה נחרץ גורלם".
"הנהלת המלון חיפפה בסידורי האבטחה", היא אומרת, "הם הביאו מאבטח חדש, שלפי עדי ראייה שדיברתי איתם אחרי הפיגוע, כלל לא עמד בכניסה לחדר האוכל. אני ואחי ראיינו ניצולים מהפיגוע רק כדי להבין מה קרה שם, וכולם הסכימו שלא היה מאבטח שעמד בכניסה לחדר האוכל".
ביום שקמתי מהשבעה אמרתי לבעלי שאני הולכת לאכול שרימפס". מנוחה קורמן
ביום הפיגוע הגיע למלון מאבטח חדש שהחליף את המאבטח הוותיק של המלון. "המאבטח שעמד במקום לא הבין כראוי את המשימה שעומדת בפניו משום שלא קיבל הדרכה כמו שצריך", אומר מיקי ויינברג, מומחה אבטחה ששירת במשך שני עשורים ביחידה לאבטחת אישים בשב"כ, וחקר את מחדל האבטחה ב"פארק". "כשל האבטחה של מלון פארק בעת הפיגוע משמש כמקרה בוחן של התנהלות פושעת. היה מאבטח אחד בלבד, ולכן הוא אמור להישאר בכניסה ולא לעזוב אותה ולו לרגע, כי הכניסה היא הנקודה הכי רגישה במלון". המאבטח עזב את הכניסה, ככל הנראה כדי לערוך סיור במלון. "היה עליו לנעול את הכניסה, ואז לעשות סיור", מדגיש ויינברג. "יחד עם זאת, הנהלים ב-2002 לא חדים וברורים כמו הנהלים שיש היום, ולכן לא המלון ולא המאבטח ידעו איך להתנהל". "רצינו לתבוע את המלון בגין התרשלות באבטחה", אומרת מנוחה, "אבל אף עו"ד לא רצה לקחת על עצמו את התיק הזה".
היום שאחרי
"מנהל המלון התקשר אלי עשרות פעמים כדי שאבוא למלון ואראה מה קרה ואיפה, וניתקתי לו את הטלפון בפרצוף", אומר ירמי. "הם כבר לא מתקשרים בשנים האחרונות", מציינת מנוחה, "הם הבינו שאנחנו כועסים". "הם ניסו לדבר איתי גם בשנים האחרונות והציעו לי לבוא לחגוג את הסדר בחינם, אבל סרבתי וביקשתי שלא יתקשרו יותר", אומר ירמי בכעס. "אבא שלי הרי היה ניצול שואה שאיבד את הוריו ואחיו בפולין. אז כמו שהוא לא היה מוכן לחזור לפולניה בטענה שהוא לא יודע על איזה דם משפחתו הוא ידרוך שם, ככה אני לעולם לא אחזור למלון פארק, כי לכי תדעי על הדם של מי אני אדרוך".
"לצערי זיהיתי את הטבעת שלה וידעתי שזהו זה". משפחת קורמן, צילום ארכיון
מנוחה וירמי צועדים לעבר אנדרטת "הזעקה לשמיים", שהקימו ברמת השרון לזכר נרצחי הפיגוע. "עד היום במלון פארק יש רק פינת הנצחה למנהל המלון דאז עמירם חממי שנספה בפיגוע, ואת שאר הנספים שכחו" אומרת מנוחה בכעס. "אז אנחנו הקמנו אנדרטה משלנו, מהכסף שלנו ומתאומה מביטוח לאומי. סחבנו במו ידינו 30 אבני בזלת מרמת הגולן, לזכר 30 הנרצחים".
"בטני מלאה על המלון בגלל שאין פינת הנצחה לכל הקורבנות", מנוחה ממשיכה בעודה מנקה את האנדרטה הפרטית שלהם. "הרי המלון גדל על חשבון הקורבנות, כי בואי נודה על האמת פיגוע וקורבנות זה אחלה של יח"צ. עד היום מגיעות למלון משלחות מחו"ל, פוליטיקאים, תיירים מצרפת שחוגגים כאן חתונות. יש מישהו מהמלון שמראה למבקרים היכן היה הפיגוע, וזה הפך לסוג של אטרקציה".
מנוחה וירמי מתגרשים מהאלוהים
אחרי הביקור ההוא באבו כביר, מנוחה חוזרת הביתה. היא מגיעה לארונות המטבח בהם ספונים כלי המטבח המחולקים לפי חמץ וכשר, וקשורים כדי ששלושת ילדיה לא יבלגנו את הסדר. היא מחפשת מספריים וגוזרת את הקשר של הארונות, מוציאה החוצה את הכלים והופכת אותם לערבוביה גדולה של חמץ וכשר, בכוונה. את כלי הפסח היא תעיף בהמשך מהבית. "אבא לא האמין באלוהים ולעומתו אמא באה ממשפחה דתית ובשם הדת הגיעה למלון פארק לסדר כהלכתו. דווקא שם ביום הקדוש הזה היא מצאה את מותה, וזה הרגע שבו נפרדתי מאלוהים".
"ביום שקמתי מהשבעה אמרתי לבעלי שאני הולכת לאכול שרימפס, ואח"כ הגיע יום כיפור הראשון שלא צמתי בו מאז גיל תשע, כי אם זה מה שקרה לאמא שלי ששמרה כשרות ועשתה הכל מתך אמונה באלוהים, אז מבחינתי אין אלוהים".
במשך שנים היא ואחיה נמנעו מאווירת החג בארץ, וברחו לחו"ל. "אחרי 15 שנים אנחנו חוגגים השנה את ליל הסדר. כל השנים מאז שההורים נרצחו לא עשינו ליל סדר, והשנה אמרתי לעצמי שהנכדים כבר גדולים וצריך לחגוג יחד את ליל הסדר, כדי שהם יראו מה זה".
"אני לא בטוח שאצליח להישאר כל ההגדה, יש מצב שיצטרכו לקשור אותי לכסא כדי שלא אברח, אומר ירמי, "אבל אני מבטיח לנסות ולמצוא לליל הסדר משמעות חדשה, כדי לסגור את המסע המפרך הזה" אומר ירמי.
קרין חממי, מנהלת המלון שאיבדה את בעלה בפיגוע, סירבה להגיב לכתבה. בנה מסר בעניין קיר הזיכרון: "אבי היה מנהל המלון והמלון הוא בבעלות משפחתי, ולכן היה ראוי לדעתי ליצור קיר לזכרו. הייתה יוזמה מצד הנהלת המלון להקים אזור זיכרון לכל חללי הפיגוע בשטח המלון. עיריית נתניה, שקידמה בתחילה את העניין, נסוגה מהרעיון מטעמים תדמיתיים. העירייה לא רצתה שבכל מקום בו היה פיגוע יקום עכשיו גל-עד לזכר נרצחים. ולכן עיצבנו קיר אבן צנוע לזכר אבי שעליו חקוקות מילות פרידה שחיבר סבי".