הריאיון עם רמי (שם בדוי), בן 15 מהכפר נעלין, ועם נעים (שם בדוי), בן דודו בן ה-20 שהצטרף בתור מתרגם, התקיים באפריל לפני שנה. הפגישה תואמה ליום שישי בצהריים, בשדה שליד גדר ההפרדה, לצדה של ההפגנה המסורתית שתושבי הכפר נוהגים לערוך במקום בימי שישי.
לפני ההפגנה, כשהמפגינים בני הכפר התכנסו לתפילה, ישבתי בצד יחד עם ידידי מיכאל קמינר, שעזר בתיאום הריאיון, ועם קבוצת נשים שהגיעו מארצות שונות באירופה להפגין סולידריות עם פלסטין הכבושה. רובן בנות עשרים לכל היותר, עור הפנים שלהן צרוב משמש והן מקפידות מאוד על טרמינולוגיה. הן התחלחלו כשאמרתי שאני מישראל. "את מתכוונת מפלסטין", אמרה לי אחת מהן, המבוגרת והמיליטנטית שבהן, וכששאלתי אותן אם ביקרו בישראל, היא ענתה בזעף "אנחנו פה בשביל פלסטין". אחר כך השתררה שתיקה מביכה.
נעלין נמצא כשלושה קילומטרים מזרחית לקו הירוק. ב-2008 החלו בבניית גדר ההפרדה באזור, וכרבע מאדמות הכפר, המשמשות שטחים חקלאיים, נותקו ממנו. מאז תחילת הבנייה מפגינים אנשי נעלין נגד גזל האדמות בכל יום שישי. להפגנות האלה מצטרפים לעתים קרובות מפגינים ישראלים מתנועת "אנרכיסטים נגד הגדר" ומפגינים מארגונים בינלאומיים שונים.
סרטון שצולם בהפגנה ביום הראיון
אינטרנט, כדורגל ומאבק בכיבוש
[heart]
ההפגנה הותנעה בעייפות מה. זה היה יום שרבי לוהט. נשמעו קריאות לאות של "Free, Free, Palestine", דגלי פלסטין הונפו ושני נערים זרקו אבנים על החומה הגבוהה. בתגובה ירה צה"ל כמות לא פרופורציונלית של רימוני גז. המפגינים נראו כמעט אדישים לירי.
רמי ונעים מצאו לנו פינה מוצלת במרחק בטוח. הם הציעו לי בנימוס לשבת על סלע מוגבה, אבל אני בת כפר ובשבילי אין כמו לשבת על האדמה ולמולל אבנים וחול. למעשה, התחושה הראשונה שעלתה בי כשהתיישבנו בצל העץ היתה געגוע לרביצה באיזה שדה ניטרלי, עם הריחות המוכרים של שיחי זעתר ועשבים ים תיכוניים.
רמי מופנם ורציני, משיב לשאלות בערבית. נעים פתוח וצחקן, מתרגם לאנגלית.
נעים ניגש ישר לעניין: "שיהיה ברור, אין לנו בעיה עם זה שליהודים תהיה את המדינה שלהם. אנחנו יודעים שהיהודים סבלו מאוד והיו צריכים את המדינה הזאת. רק לא על הגב שלנו. בלי לקחת לנו אדמות. בלי לדכא".
רק רגע, בוא נדבר קודם על הדברים הכי פשוטים.
"כמו מה?"
כמו, אתה יודע, החיים שלכם פה. איך בית הספר פה? תשאל את רמי מה הוא חושב על בית הספר.
"בית הספר? הוא בסדר גמור", רמי משיב, מתאמץ לחייך.
[/heart]
איך אתה בבית ספר? אני שואלת. ברקע נשמעים בומים של רימוני עשן ושניהם אדישים לכך לגמרי.
"אני אוהב ללמוד".
"רמי הוא התלמיד המצטיין בבית הספר", נעים אומר.
מה המקצוע האהוב עליך?
"מתמטיקה".
אתה מתכנן ללמוד באוניברסיטה?
"כן, אני רוצה להיות מהנדס או דוקטור. אני מתכנן להסתלק לתקופה, לקטאר או לאירופה, אבל רק לתקופה. עבודה למהנדסים ולרופאים יש פה, שלא כמו המקצוע של נעים".
נעים: "אני לומד אלקטרוניקה מכנית, ומה שאפשר לעשות עם המקצוע הזה פה זה רק למכור שלטים של טלוויזיה", הוא צוחק.
מה עושים פה נערים בשעות הפנאי?
רמי: "אני עוזר לאבא שלי, יש לו מסעדה. או שאני נוטע איתו בשדה. לפעמים אנחנו משחקים כדורגל, החברים".
אתה קורא ספרים? שומע מוזיקה?
"כן, ספרי דת, היסטוריה ומדע, ביולוגיה ופיזיקה. שומע מוזיקה ערבית קלאסית מסורתית".
מפגינים בנעלין באוקטובר 2011. צילום: יורם שורק CC BY-SA 3.0
יש איזו דמות שאתה מעריץ או מעריך במיוחד?
"ארדואן (נשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, ע"ר). הוא נשיא מעולה. הוא טוב לכלכלה ולמדינה. הוא איש חכם".
מה עם סרטים?
רמי נראה מופתע מהשאלה. "לא. לא רואים סרטים. סרטים יש ברמאללה וזה מסובך לצאת מהכפר, אבל זה לא משהו שאנחנו רגילים לעשות, ללכת לסרטים".
רמאללה היא העיר שאתם נוסעים אליה, כשצריך משהו בעיר?
"כן. אבל כל נסיעה כזאת היא דבר מאוד מסובך. צריך לעבור מחסומים ולפגוש המון חיילים בדרך. זה לא פשוט. זה משהו שמשתדלים לעשות כמה שפחות".
אז מה בעצם אפשר לעשות בכפר חוץ מלשחק כדורגל? יש ספרייה?
"אין. ברמאללה אפשר לקנות ספרים".
מה עם האינטרנט? הוא עובד כמו שצריך בכפר?
"כן, כן. אנחנו משתמשים הרבה באינטרנט".
"מאז שיש אינטרנט אנחנו יודעים הרבה יותר טוב מה קורה בצד השני", מוסיף נעים.
אילו פוליטיקאים ישראלים אתם מכירים?
"נתניהו", עונה רמי ושניהם צוחקים.
מה מצחיק?
"הסתכלתי בפייסבוק שלו והוא נראה כזה בנאדם… את יודעת… הוא עושה את עצמו כל כך נורמלי ומכובד. (הוא צוחק) חוץ מזה אנחנו לא מספיק מבינים את המורכבויות שבתוך ישראל. אני חושב שהמנהיגים של שני הצדדים עושים עוול כשהם מציגים לעמים שלהם את הצד השני כאויב ומספרים שקרים על הצד השני".
גם אבו מאזן?
"בטח שגם אבו מאזן. אבל לא רק הוא".
רימוני גז בשמי נעלין. פריים מתוך סרטון ההפגנה
ישראלי הוא גבר עם כיפה, רובה וזנב קטן ליד האוזן
יצא לכם לשמוע דברי הסתה על ישראל?
"האמת היא שאין כאלה כאן בכפר", אומר רמי. "האנשים כאן מאוד מתונים. בחיים לא שמעתי על דבר כזה. ואני כמובן מתנגד לאלימות".
מה אתה חושב על החמאס?
"אני מתנגד לפיגועי טרור. אבל אני יכול להבין איך קורה שאנשים הולכים לחמאס, כשהם גדלים ולומדים שישראל זה רק רוע. אני בעד שכולם יחיו כאן בשלום. יש מספיק מקום לכולם. אבל לא על הגב שלנו. זה הכל".
מה מלמדים על ישראל בית הספר?
"כלום, אני לא יודע כמעט כלום על ישראל. בבית הספר למדנו רק על הנכבה ועל 67', אבל לא מדברים איתנו על מה שקורה שם היום. אני לא בדיוק מבין מה קורה אצלכם שם".
אתם עוקבים אחרי אירועים כמו הבחירות או המחאה החברתית שהיתה בישראל בקיץ 2011? אתם מקבלים דיווחים על הפגנות נגד הכיבוש בתוך ישראל?
"לא שמעתי על שום דבר כזה. לא מחאות ולא נגד הכיבוש. אבל אם הייתי יודע שיש הפגנות גדולות נגד הכיבוש – זה היה מגדיל את התקווה".
נעים אומר שהוא דווקא מקבל דיווחים, אבל בעיקר בפייסבוק. "אחרי שהילד אחמד מוסא נהרג בהפגנה, גילינו בפעם הראשונה שיש הפגנות בתוך ישראל נגד החומה. יש גם קצת דיווחים על מה שקורה בישראל בחדשות המקומיות. יש כאלה שהם מומחים בדיווחים מישראל. שמעתי גם על המחאה החברתית, אבל בעיקר מאקטיביסטים בפייסבוק".
אחמד מוסא היה בן 11 כשנהרג ב-2008, מירי אש חיה של כוחות צה"ל במהלך הפגנה ליד החומה.
הכרתם אותו?
רמי: "בטח, הוא היה חבר ממש טוב שלי. לכל מקום הלכנו ביחד. הוא היה מבוגר ממני, אבל היינו מבלים כל הזמן ביחד כי היינו חברים עוד בגן. אחמד נורה בשדה והאח שלו היה לידו, וכשהם סחבו אותו המוח נפל מהראש. הבית שלי קרוב לחומה ואני עמדתי ליד החלון וראיתי אותם עוברים עם ילד מת בידיים, כולו היה מרוח בדם ואי אפשר היה לראות את הפנים אז שאלתי אותם מי זה והם אמרו לי, זה הילד מבית הספר שלך, אחמד מוסא, ואני צעקתי למה למה. ובכיתי. זה היה שוק נורא. לקח לי כמה ימים עד שיכולתי לעשות דברים רגילים, כמו לישון ולאכול".
מה אתה זוכר ממנו?
"הוא היה ילד ממש חברותי ושמח. אהב להתחלק בכל מה שהיה לו. היתה לו תמימות בעיניים והוא תמיד חייך".
מה חשבתם על ישראל כשהייתם ילדים קטנים?
רמי: "כשהייתי קטן ישראל היתה בשבילי רק חיילים".
מה דמיינת כילד כשחשבת על ישראל?
"מכונות גדולות. וחיילים עם נשק", הוא אומר בקצרה ותוקע מבט באדמה.
אני שואלת את נעים אם הוא מזדהה. "כן", נעים אומר. "עד שהייתי בן שש, האמת שלא היה לנו יותר מדי בעיות עם ישראל. אבל אז התחילה האינתיפאדה (השנייה, שפרצה בשנת 2000, ע"ר) והתחילו להגביל את התנועה שלנו באופן כזה שהיה קשה לצאת מהכפר. בהתחלה הרשו רק לחלק מאיתנו, אחר כך רק אני ועוד אח אחד. אחר כך זה כבר נהיה כמעט בלתי אפשרי. מאז ישראל היתה בשבילנו רק חיילים. חיילים ומתנחלים. עד שהתחילו פה ההפגנות נגד החומה והתחילו להגיע מפגינים ישראלים (האנרכיסטים נגד החומה, ע"ר) חשבתי שחוץ מחיילים, יש רק טיפוס אחד של ישראלי: גבר עם כיפה, רובה וזנב קטן ליד האוזן. זה כל מה שידענו על ישראלים. מאז שהמפגינים הישראלים התחילו להגיע, הבנו שיש כל מיני ישראלים מכל מיני זרמים".
הכפר נעלין. צילום: אריאל פלמון CC BY-SA 3.0
הים הוא כמו ארץ החלומות
בשלב הזה, הרימונים מתחילים להתעופף בכמויות מסיביות כמו במופע זיקוקים ולמרחק גדול יותר. עכשיו הם מגיעים עד אלינו. נעים ממליץ בשלווה לעבור לפינה רחוקה יותר. אני שואלת את נעים בחשש אם החיילים יוצאים מתישהו מהחומה ומתחילים לרדוף אחרי מפגינים.
"לא לא, אל תדאגי", הוא מרגיע. "בדרך כלל הם נשארים מאחורי החומה. פעם, לפני שהחומה היתה בנויה, כל העימותים היו יותר פרונטליים. אנשים משלנו היו יושבים לפני הבולדוזרים והחיילים היו רצים אחרי מפגינים והיו מעצרים וכדורים מכל מיני סוגים, גם כדורים חיים. המאבק היה הרבה יותר אלים, משני הצדדים. זה היה הרבה יותר מסוכן. היום החיילים נשארים מאחורי החומה ולנו אין הרבה מה לעשות מול החומה הזאת, זאת האמת. בהתחלה, כשישבנו לפני הבולדוזרים הצלחנו לעצור כמה פעמים את העבודה".
אנחנו מתיישבים תחת עץ מרוחק וממשיכים את הריאיון.
האם דיברתם אי פעם עם מתנחל?
רמי: "פגשנו פעם אחת מתנחלים. זה היה לפני שהחומה היתה בנויה על השדה שלנו והלכנו לשדה לקטוף פירות. היו לנו שם כל מיני פירות ובתור ילדים קטנים היינו רגילים ללכת לשם לקטוף. בקיצור, היינו שם בשדה שנינו, וראינו מרחוק אישה עם שני ילדים, ששיחקו כדורגל. אז נפנפנו להם לשלום. צעקנו 'שלום, שלום' בעברית והילדים נפנפו לנו בחזרה וחייכו. אבל אז יצא בחור עם כיפה וזנב קטן ליד האוזן והתחיל לצעוק לנו שנלך משם. האישה לא התייחסה לאיש, היא רק הצביעה עלינו והראתה אותנו לילדים, כמו שמצביעים על יצור מכוכב אחר. ואז הילדים הסתכלו עלינו כמו יצורים מכוכב אחר. אבל הם המשיכו לנפנף לנו ואנחנו המשכנו לנפנף להם. ואז הלכנו משם".
אילו מילים אתם מכירים בעברית?
"שלום, מה שלומך", אומר רמי, ונעים מוסיף: "ירוק, אדום, קר, שקית".
למה דווקא את המילים האלה?
הם צוחקים ונעים מסביר: "כשהיינו קטנים היינו מוכרים סברס, את יודעת, ליד הכפר".
דיברת פעם עם חיילים? תשאל את רמי אם הוא דיבר עם חיילים.
רמי: "כן, זה היה כשהייתי בן 7. רצינו לנסוע לים וניסיתי לשכנע את החייל שייתן לי לנסוע לים. החייל ידע ערבית. אמרתי לו 'בבקשה תן לי לנסוע לים. אני רק ילד קטן. אני לא בנאדם רע. אני מבטיח שלא אעשה שום דבר רע'", הוא מספר ושניהם צוחקים.
ומה קרה?
"החייל אמר רק 'אתה צריך אישור'. וזהו. לא נסענו לים".
"אני הייתי איתו שם", נעים מוסיף. "אני זוכר את זה. אחר כך אבא שלי ניסה לדבר איתם בעברית. אבל הם לא הסכימו".
מאיפה אבא שלך יודע עברית?
"הוא עבד 20 ומשהו שנה בתור חשמלאי בתוך ישראל. הכרנו אז המון ישראלים".
ומה קרה אחרי שהחייל אמר לך שאתה לא יכול לנסוע?
"בכיתי", רמי אומר ביובש. הם שותקים רגע ואז שוב צוחקים.
מה מצחיק?
נעים: "כי זה נראה רחוק. היינו תמימים. היינו ילדים. זה היה בשבילנו הפעם הראשונה שלנו שלא הצלחנו להיכנס לישראל".
מה החייל עשה כשהוא ראה אותך בוכה?
רמי: "הוא הזיז את הפנים שלו הצדה".
אז לא היית בים?
נעים: "הוא היה פעם אחת, איתי. אני הייתי שלוש פעמים".
מה אתה זוכר?
"זה היה כמו חלום בשבילי. הים הוא בשבילי כמו ארץ החלומות. אני זוכר כל רגע מזה. כאן יש רק שדות. אנחנו תמיד בשדה. הים הוא כל כך שונה. הוא ארץ החלומות".
רמי: "עד היום אנחנו מדברים על הים. עד היום אנחנו אומרים – אתה זוכר אז כשהיינו בים? עד היום אנחנו נזכרים בכל פרט קטן".
הלכתם לחוף בתל אביב?
"היינו ביפו".
איך יפו נראתה לכם?
"היינו ביפו העתיקה. היא נראתה לנו כמו כל עיר ערבית שהכרנו, חוץ מהחוף".
אבנים מול רימוני עשן. פריים מתוך סרטון ההפגנה
כל המפגשים עם חיילים דומים
היית פעם בסיטואציה שחיילים השפילו את הוריך?
רמי חושב רגע ואז משיב: "כן, היו הרבה מקרים כאלה. אני לא יודע להגיד כמה. היו הרבה".
אתה יכול לספר?
"זה דברים שכל הזמן קורים, לא משהו מיוחד. למשל, כשהחיילים נכנסו לכפר ועלו על הגג לעשות מארבים, אז פעם אחת הם ניסו לעלות על הגג של הבית שלנו. סבא שלי ניסה למנוע מהמפקד לעלות, הוא היה אז בן 75, סבא שלי. והמפקד דחף אותו עם הרגל ובעט בו וצעק שהוא שקרן. הייתי בן שבע. במצבים כאלה הם (החיילים, ע"ר) נוהגים לשים את כל בני המשפחה בחדר אחד וכולם צריכים לעשות מה שאומרים להם. אסור להרעיש, אסור לעשות שום דבר כדי לא להסתבך. וזה תמיד בשתיים או שלוש לפנות בוקר".
מה עובר לילד בראש במצב כזה?
"שילוב של פחד וחוסר אונים".
מה אומרים לך ההורים בזמן שזה קורה?
"ההורים אמרו לי לא לפחד ולא לבכות. להיות גיבור".
יש עוד מקרים שאתה יכול לספר עליהם?
"כשהייתי ממש קטן, אני לא יודע בן כמה הייתי, הייתי עם סבא ואבא שלי באוטו, והחייל הוציא את אבא שלי מהאוטו, קשר לו את הידיים, זרק אותו על האדמה ועשה עליו חיפוש".
מה עבר לך בראש כשזה קורה?
"כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה רק שלא יוציאו לאבא את העיניים. אני לא יודע למה דווקא חשבתי על זה. רציתי לעזור לו. הרגשתי חסר אונים. אבא שלי צעק אלי לתוך האוטו 'אני אחזור מהר, אבא הוא גבר, אל תדאג, אני אחזור מהר'. הוא גם פחד שאני אצעק או אעשה משהו שיגרום לי להסתבך עם החיילים. אתה צריך לשתוק ולא לעשות עניינים. כדי לא להסתבך".
יש עוד?
"כל המקרים הם דומים. ותמיד מרגישים אותו הדבר".
פגשת פעם חייל שהיה נחמד אליך, או שדיבר אליך ברוך, או שסתם הרגשת שהוא גם בנאדם מתחת למדים האלה?
"רובם, כשאתה מסתכל להם בעיניים, הם נראים קרים. אתה לא יכול להפריד. אני מצטער שזאת התשובה שלי, אבל אין לי זיכרון אחר מאף חייל. הם כולם מתנהגים כאילו הם רוצים להראות לך שהם שייכים לצבא הכי קשוח. לפעמים הם מחייכים, אבל זה לא בידידותיות. למשל, כשהמפקד ההוא בעט בסבא שלי? אז הוא חייך. בזמן שכל הנשים והילדים צועקים ובוכים, הוא חייך. אבל לא חיוך טוב לב, אם את מבינה למה אני מתכוון. את זה אני זוכר ממש טוב".
נעים, גם לך יש זיכרונות דומים?
"כן. כל הסיפורים די דומים. לי יש בעיקר זיכרונות מהתקופה שאבא שלי היה נעצר בהפגנות על האדמות שלו. ראיתי אותו נתפס הרבה פעמים, ומושפל וכל הדברים האלה".
בן כמה היית?
"בן 16 בערך".
מה עשית כשעצרו את אבא שלך?
"ברוב המקרים היו איתי בני משפחה אחרים. היו מקרים שירו וכולם התפזרו. אני הייתי רץ לכפר ומוצא מישהו שיבוא איתי חזרה הביתה. זה ערבוב של המון מחשבות. אתה חושב שעוד מעט יתפסו אותך ואולי אתה תמות מאיזה כדור והמחשבה הזאת על אבא שלך שעצור והוא נמצא איפשהו מאחור, בשדה".
הוא סיפר לך משהו על המעצרים האלה?
"הוא סיפר שעינו אותו. למשל, השכיבו אותו וכל מפקד דרך לו על אוזן אחרת וככה הצמידו אותו לרצפה הרבה זמן ושאלו שאלות".
כשהייתם ילדים חשבתם שהילדות שלכם לא נורמלית? האם הייתם מודעים לזה?
רמי: "ברור. היינו ואנחנו עדיין מודעים. יותר מהכל, זה בגלל העניין הזה שלא נותנים לצאת מהכפר. שאי אפשר לנסוע לאל-אקצה – מאוד אהבנו לנסוע לירושלים – ושאי אפשר לנסוע לים. אתה יודע שיש המון דברים שאתה לא יכול לעשות. בעיקר הידיעה הזאת, שאם תהיה בשדה אולי יבואו פתאום החיילים ויחפשו כמה אנשים או ישאלו אותך שאלות. זה מפחיד. אתה לא רוצה להסתבך. בחגים נכנסים חיילים ועושים מעצרים או נכנסים לך לבית עם הרובים שלהם סתם בשביל לשאול שאלות. בכל רגע אתה יודע שיכולים החיילים להיכנס לך הביתה. או אם אתה נוסע לרמאללה, אז מוציאים את כל האנשים מהאוטו ומחפשים".
זה משהו שמתרגלים אליו אי פעם? נגיד, בפעם המי יודע כמה כשנכנסים אליך חיילים הביתה, זה פחות מפחיד? או במחסומים, שתמיד צריך לעבור בהם, זה משהו שמתרגלים אליו?
"זה תמיד, אבל תמיד, גרוע כמו בפעם הראשונה. תמיד. הדבר היחידי שמתרגלים אליו הוא העובדה שזה יקרה שוב. אם כבר, יש רגשות שמתגברים, כמו זעם. לעולם לא מתרגלים לזה. את יודעת מה, אולי הפחד קצת יורד. זאת אומרת הפחד תמיד שם, כי אתה אף פעם לא יודע מה יקרה. אבל ככל שאתה מתבגר אתה מכריח את עצמך להתגבר על הפחד ואתה מרגיש יותר גבר. וגם פחות פוחד על עצמך. אתה יותר פוחד על האחרים".
יש זמנים שבהם אתה עוסק בחייך הפרטיים בלי שהמצב הפוליטי יפריע?
"אנחנו לא יכולים להתעלם מהמצב כמעט לרגע. כל הזמן זה בתודעה שלך. אפילו אם תעשה ברביקיו עם החברים שלך, אתה תחשוש שאולי יגיעו עוד מעט החיילים".
מדברים על זה, או שכל אחד רק חושב על זה עם עצמו?
"מדברים, מדברים. זה גם משהו שצריך לדבר עליו, למשל להגיד לצעירים – אל תלכו עכשיו לשדות, כי אולי יש שם חיילים. אל תגרמו יותר מדי רעש, שלא יבואו צרות. זה קיים בכל רגע מהזמן, כל זמן שהוא".
אתם מדברים גם על נושאים אישיים, סתם אישיים כמו אהבה, או מוזיקה או ספר טוב?
"הייתי אומר, בערך 20 אחוז", הוא צוחק, "אבל זה כולל גם את החלומות על חיים נורמליים".
ההפגנה נגמרה ואנחנו מתחילים לחזור אל הכפר. מפגינים עוצרים לשוחח על השבילים בשלווה, כמו אחרי כינוס או מופע שמתפזר. אני שואלת את רמי אם הוא מאמין בשיחות השלום.
"לא כל כך", הוא עונה. "אני מאמין בשלום כרעיון. שלום הוא חלום בשבילי. אבל אני לא מאמין למנהיגים של שני הצדדים. המנהיגים של שני הצדדים לא עושים מה שהם צריכים בשביל לסיים את זה. לדעתי כולנו בסך הכל בני אדם בשני הצדדים וכולם בעצם רק רוצים לחיות בשלום, אבל עד שכולם יבינו את זה, שצריך לעשות שלום בלי השקרים של המנהיגים, שום דבר טוב לא יקרה".
חלומות על חיים נורמליים. הכפר נעלין. צילום: Friends123 CC0
מחכים שמישהו יעשה שלום
מאז "צוק איתן" צה"ל לא מאפשר לאנשי הכפר להתקרב אל השדה ולהפגין בו. על פי דיווחים של פעילים ומפגינים, צה"ל נכנס לכפר ומרסס את השביל המוביל למקום ברימוני גז. כמו כן, אנשי הכפר מדווחים על חיפושים ומעצרים רבים בלילות.
נעים ממשיך ללמוד באוניברסיטה. רמי עדיין המצטיין של הכיתה. בשיחת טלפון קצרה נעים מוסר שהכל בסדר איתם. "לומדים קשה. לא מפגינים. עדיף להישאר בבית".
מפחדים להסתבך בצרות?
"לא, זה בגלל הלימודים. זה הכי חשוב. עדיף להישאר בבית".
המצב נהיה יותר גרוע מאז הקיץ?
"כן, נהיה יותר קשה. החיילים עומדים על השביל וזורקים המון גז. לא עשרות, מאות. לא נותנים אפילו לדבר איתם, לא שום דבר. אפילו להגיד להם שלום הם לא נותנים לנו. וגם הרוח מעיפה את הגז אל תוך הכפר. המון המון גז".
וגם בתוך הכפר יש נוכחות מאסיבית יותר של הצבא?
"כן, זה יותר גרוע מאז הקיץ. אבל זה רגיל. זה החיים שלנו פה".
אתם עוקבים אחרי הבחירות בישראל?
"כן כן, עוקבים. מקווים שיעלה המערך ומרצ. מחכים שמישהו יעשה שלום, שתהיה ממשלת שלום. אנחנו רוצים שקט. שיהיה עתיד שקט. אנחנו מתפללים לזה".