"החזרתם את אלון?"
"אלון אצלי במחסן, כָּפוּת, אני דורש עבורו כופר".
זה היה הרגע שבו החלטתי לכתוב על זה: אי-מייל מליאת מהלייבל אנובה והתשובה של עוש. זה היה בסך הכל אחרי הארוע השני, במועדון אוגנדה בירושלים, שבו בכיתי הרבה אחרי שחתכתי כמויות של בצל סגול. אז הבנתי שאני רוצה להתלוות לכל הארועים ולהכין להם מתנה – יומן מסע קטן למסע האין-הופעות של "נושאי המגבעת".
פסיפס של רגעים מצחיקים, משונים, אותנטיים, מרגשים, מביכים. בשיחת טלפון אחת אמרתי לפישוף על הקמפיין הקטן הזה – לכבוד הההוצאה המחודשת של קסטת הבכורה, 25 שנים אחרי שהופיעה לראשונה: שזה כמו שנוסעים באזור לא מוכר ופתאום רואים שלט של כפר ומחליטים להיכנס; הרפתקה קטנה אבל בטוחה, סטייה מהדרך, הצצה למקום אחר, משיכה לגילוי המקומיות, אולי פנזטיה על איזו מנה אקזוטית מנצחת שתתגלה שם באיזה חור בקיר. בתור אחת שאוהבת לפנטז שהיא גרה בבית עם המרפסת הזאת, ליד הבוגנוויליה הסגולה, בשכונה בעיר ההיא, או לפחות להכיר את מי שגר שם, הרפתקאות כאלה חביבות עלי.
"אלון" היה בעצם הדפסת דמות על לוח קאפה , בגודל של מטר על 70 ס"מ בערך, שנעשתה במקור עבור צילום לכתבה בעיתון "7 לילות", ובהמשך שימשה כייצוג הוויזואלי של מתופף המגבעת, שחי בניו יורק ולא יכול להגיע לקחת חלק בחגיגות. בתמונה רואים את אלון בפעולה אז, בשנות ה-80, באדום, כחול ושחור. בגלל האיכות התקופתית של הצילום, הסטאטיות של הדו-ממד והגיל, הוא נראה קצת כמו שאהיד.
השנה שלפני
ההוצאה המחודשת של הקסטה לא היתה ממש נוכחת בחיינו. ידעתי שזה קורה וזהו. הדיווחים עליה התרבו מעט סביב המאמצים לאתר את המאסטר האבוד של הקסטה, פרק שהוסיף ממד קומי-ביזארי-מיסטי לסאגה. היו גם הרבה מפגשים על העיצוב של העטיפה והרבה עבודה מול אנובה, הלייבל שהוא הבית-עם-הבוגנוויליה-הסגולה של הפרויקט הזה. לאט לאט זה גדל ובמקביל התבהר כצפוי, שלא מדובר רק במשימה טכנית, אלא בארוע עם ממד רגשי.
רשמים מהשיחות והמחשבות על קמפיין ההשקה דווקא שמעתי הרבה. היתה הבנה שצריך לעשות משהו; מה בדיוק? לא היה ברור. דרך השיחות האלה, הבנתי משהו על האנשים שהם נושאי המגבעת (לשעבר): הם לא יכולים לזייף. האזור שבו הם מרגישים נורמלי, פשוט לא חופף למקומות שנחשבים מקובלים על ידי רוב ה"תעשייה", "הנורמות" וה"קהל"; כיווני המחשבה שלהם לא מתיישבים עם הפרוטוקול הקונבנציונלי של איך-שעושים-דברים-כאלה. הבנתי גם שהאין-חפיפה הזאת היא לא מתריסה, היא פשוט כזו – אגבית ורגילה. זה לא הפתיע אותי. עם עוש (ישי אדר) אני חיה 16 שנים ואני חברה טובה של פישוף אותו משך זמן. את תמיר ואלון אני מכירה ממש קצת, אבל כנראה שככה זה גם בשבילם. זה כנראה תמיד היה יוצא קצת אחר, קצת הזוי, קצת משונה, קצת מצחיק, קצת מביך וקצת אזוטרי כשהם היו ביחד, וכנראה שזה גם מה שיקרה עכשיו. באזור הזה, שהוא קצת בצד על הגרף, הם מרגישים נורמלי.
הרעיון הגולמי לערוך מסע במקומות קטנים שבמסגרתו ימכרו חברי הלהקה את הדיסק בעצמם, ויפגשו באופן בלתי אמצעי עם האנשים שנושאים אתם את המוסיקה, שאצל חלקם נהפכה למיתוס ולחוויה משנת חיים – הרעיון הזה היה שלי. הוא נהגה מתוך ניסיון לפצח מה אפשר לעשות שלא יהיה "הדברים שלא רוצים לעשות". הוא התקבל ופותח ביצירתיות, תוך כדי התקדמות, לכדי סדרה של מפגשים שאותם החלטתי לתעד בכתב.
הדעה והחוויה שלי הן שלא היה ממש באזז סביב ההוצאה המחודשת של הקסטה. אני חושבת שאם היתה קבוצת וואטספ של משוגעים לדבר, היא היתה מורכבת מכמה מאות בודדות של אנשים. מספיק היה לשלוח להם הודעה על המוצר והם היו רוכשים. מספיק היה לספר להם על הארוע בהודעה קצרנית והם היו באים. הקבוצה הזאת חיה את הדבר כאילו הוא עדיין קורה ולפעמים משוכנעת, ששותפים לו הרבה יותר אנשים ממה שכנראה שותפים לו באמת. יחסי הציבור הפורמליים במדיות הרגילות היו הרבה פחות נוכחים מאשר בארועים מיוחדים של להקות וזמרים שרווחים היום, או סביב פליטי ריאליטי שמוציאים שיר או מקדמים תוכנית קיקיונית. בדקתי בטוויטר מפעם לפעם אזכורים של נושאי המגבעת / הקסטה/ פישוף וכדומה: היו בודדים. ואף על פי כן, באירועים חזרו השאלות על ה"מיתוס" וה"בור שהשארתם אחריכם". הרווח הזה בין האזוטריה התרבותית להילה המיתית עדיין לא ברור לי עד הסוף.
פורט בלייר
הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר הזה, היתה בפורט בלייר, איי אנדמן שבאוקיינוס ההודי, בשנת 2000. היינו בני 30 וטיילנו במזרח. אני חושבת שאנחנו קלטנו אותו, בחור ג'ינג'י צעיר, ישראלי ואבוד. הזמנו אותו להצטרף אלינו לארוחת ערב ועזרנו לו למצוא חדר. באיזשהו שלב, לא זוכרת בדיוק איך, הוא קלט שהוא נמצא ליד "ישי אדר".
ההשקה
הארוע הראשון בסדרה, יועד ל-100 הרוכשים של המהדורה המוגבלת, שהודפסה מחדש על קסטה ממש (המהדורה המרכזית של ההוצאה המחודשת היתה של 700 עותקים על דיסק). היא נמכרה תוך ימים ספורים וכללה הזמנה לאולפני אנובה, לקבל מארז עם חתימות. זו גם היתה ההזדמנות לברכות עצמיות למי שעבד על הפרויקט, אז ועכשיו. חוץ מ-100 המוזמנים היו מעט חברים קרובים והילדים שלנו. היה משונה וגם קצת מרגש, אבל עוד לא היו השחרור וההנאה שאפיינו את המשך הדרך. הנוכחים נראו כמו אוסף של אנשים בלי מכנה משותף חיצוני בולט, קצת כמו שותפים לקבוצה סודית. הרבה בנים. זה יחזור על עצמו. הם עמדו בתור בסבלנות כדי לקבל חתימות. האינטראקציה היתה אחד-על-אחד, בין מעריץ לחבר הלהקה החותם. היו כמה אנשים שביקשולמעֵןאת ההקדשה לילדים שלהם. היה אחד שאפילו הכתיב את הנוסח: "…שהמוסיקה הזו תסיט אותךְ ממסלול חייך, כמו שהיא הסיטה את אבא שלך כשהיא יצאה". הילדה בת ארבע עכשיו, הקסטה עם ההקדשה תישמר לה בצד עד שתהיה רלוונטית.
אולפני אנובה. חותמים על רקע שקופיות מהעבר. צילום שהתגלגל אלי. צילום ד"ר ח'
היה נחמד עם החברים והילדים והיה לי נחמד להיות נוכחת במשהו שלמעשה אף פעם לא היה חלק מהעולם התרבותי שלי בזמן אמת. עד לשנה הזאת לא שמעתי את הקסטה בחתיכה אחת, ובזמן אמת לא הכרתי את נושאיהמגבעת, מעבר לשירים פה ושם. החברים שלי היו רוקיסטים בכלל.
בשולי הארוע, בתור מחווה לחתימות, הגשנו אני, אורי ואיבי את היד לפישוף וקיבלנו הקדשה משלנו:
צילם: אורי סוכרי
בשלב הזה חשבתי להצטרף לארוע אחד נוסף, באוגנדה ירושלים, גם כי מצא חן בעיני הרעיון של הבישול (תכף יוסבר), גם כי ידעתי שעתר, החברה הכי טובה שלי, תבוא (ירושלמית), וגם כי אני אוהבת את אוגנדה ואת ירושלים.
בעקבות הקסטה האבודה- ישי אדר על מסע החיפושים המפרך אחר המאסטר של "הקסטה"
אוגנדה, ירושלים
לקראת הארוע באוגנדה, שזכה לכותרת "נושאי המגבעת מבשלים", עיקר הדיבורים נסובו סביב התפריט. הרעיון היה למכור את הדיסקים, לתקלט השפעות מוקדמות, לפגוש את האנשים ולבשל להם. בסוף נסגר על סלט גריסים עם הרבה תוספות (עוש), סלט גזר חריף (עוש) ומרק עדשים (פישוף). בחמישי בלילה עוש הגיע עם שקיות עמוסות בקניות. קצצנו כמויות של פטריות, שום וטופו. קלפנו גזרים. חתכנו עשרות לימונים. טיפלנו בשעועית המאש שעוש התחיל להנביט כמה ימים לפני. הלכנו לישון אחרי כמה שעות של הכנות. היה לנו כיף לפטפט ולבשל ביחד בשקט. בבוקר נסענו לאסוף את תמיר, פישוף ו"אלון". בדרך דיברנו על האורנים. הקרן הקיימת נטעה אלפי אורנים כדי לייער את הארץ. זה עץ שלא צריך הרבה מים וכנראה התאים לתפישה ולמטרות של הקרן (מהר, הרבה, היינו כאן קודם). העצים נשתלו צפוף מדי וכעבור כמה עשרות שנים, כשהיו גדולים מדי, עם שורשים שטחיים מדי, התחילו לקרוס – כמו העץ שקרס לנו כמה ימים קודם לכן בחצר בסערה הגדולה. עכשיו המגמה היא להחליף אותם בעצים נשירים. בדרך הזכרתי איך עדיין יש לי חלום להעביר תקופה בירושלים – יש לי משיכה לעיר הזאת. ופישוף אמר לי: זה יעבור לך כשתרד השמש. כשנכנסנו לאוגנדה, הקור של האבן היכה בי ומיד הבנתי שאין סיכוי שהייתי שורדת שם. שתינו קפה וקצצנו בצל. האנשים של אוגנדה ממש מצאו חן בעיני, הלוואי שהייתי ירושלמית בכל זאת. החור הזה בקיר, היה הבית עם הבוגנוויליה הסגולה וישר דמיינתי את החיים שלי בעיר הזאת.
האורן שנפל בסערה, ונישק לנו את הבית
את "אלון" העמידו מאחורי המרק והדיסקים, פישוף חלש על העמדה הזאת. עוש התייצב ליד שולחן ארוך, מלא בכלי קיבול שהכילו את המרכיבים השונים של סלט הגריסים. זה לא הצטלם כל כך טוב, אבל זה היה מרהיב ביופיו. אחרי כמה טסטים להרכבת מנה מנצחת של סלט – התברר שבין המאשים המונבטים יש כאלה שלא נבטו, כמו אבנים קטנות. עוש, כמו עוש, וכמו בארוע קלאסי של נושאי המגבעת – ככה למדתי לאפיין מאוחר יותר – לקח את העובדה השולית הזאת והפך אותה למופע המרכזי ולמפתח לאינטראקציה משונה עם הציבור. כל אחד שבא לרכוש מנת סלט זכה לתיאור שהפך להיות קטלני ומאיים מלקוח ללקוח. "יש כאן מאש שלא נבט, השיניים שלך עלולות להישבר לגמרי, אם אתה רוצה, זה על אחריותך בלבד!" וברקע איתמר (מאוגנדה) ופישוף נשפכים מצחוק ככל שהתיאורים נהפכים להיות פלסטיים ומוגזמים יותר. למרבה הפלא רוב האנשים אוהבים אתגרים והשיווק השלילי עבד מעולה. הסלט חוסל וכך גם הנבטים.
זהירות, מאש קטלני
מכיוון שהחדר באוגנדה קטן והיה לי כל כך כיף לפגוש חברים מפעם ומעכשיו בחדר הסמוך, לא ממש נכחתי בארוע עצמו, אבל הבנתי שאנשים הצטופפו, דברים יפים נאמרו, הקדשות נכתבו. אני חושבת שקוראים לזה "משחק ביתי".
ארזנו את הסירים ואת "אלון" ויצאנו הביתה. היה כיף לגמרי. בדרך התחלתי להבין שזה – המסע הקטן הזה – כנראה יהיה חד פעמי, וכיף. ושאני הולכת להיות שם.
הפסאז', תל אביב
התמונה האהובה עלי. פישוף הולך על רקע עצמו בשקופיות המתחלפות מפעם
זה ארוע ההשקה הרשמי, בערך. הפסאז' בתל אביב, מקום מגניב. הגעתי ישר מהעבודה בערב המוקדם, ומצאתי את הלהקה והצוות המקומי בקדחת של הכנות. במקום לחתוך בצל דק-דק, קיפלתי איזה 100פנזיניםעם ליאת מאנובה. אחד הדברים שמצאו חן בעיני במסע הקטן שלנו, זה ההצצה החטופה למה שהולך מאחורי חיי הלילה בכל מיני מקומות בארץ, קצת לפני שהערב מתחיל: האנשים שגורמים לזה לעבוד, שיהיה לילה, שיהיו שוליים, נושאי המגבעת של האלטרנטיבה. אז עכשיו – ממקמים ומחברים את המקרן, והיום יש גם הפתעה – מעלים את אלון בווידאו-סקייפ להשתתף בפאנל שינחו קוואמי ויהודה נוריאל. בינתיים, אלון הדומם בדו-ממד (זה על הקאפה) ממוקם על הבמה, ובהמשך יצטרף אלון הזז בדו-ממד. זה הכי רחוק שנגיע עם אלון, אבל יש עליו שארם שעובר כנראה בכל מדיום.
הכיסאות מסודרים מול במונת קטנה. האנשים מתחילים להגיע. תמיר חזק על הדרינקים. אני מביטה בקהל, מנסה לתפוס בעיניים איזשהו מכנה משותף, על פי לבוש, על פי גיל, על פי מין. "איפה כל המעריצות?!" אני שואלת את עוש אחר כך. "אה", הוא עונה כמי שמשלים עם גורלו הלא-רוקיסטי, "זאת תמיד היתה להקה של בנים".
למרות שאירוע בתל אביב ולפיכך, תיאורטית, אמור להיות הכי תל-אביבי מכל האירועים שמתקיימים, גם הוא – לא תל-אביבי. רואים את זה בסוג האנשים, זה לא "קול", זה קצת מביך, וקצת משעשע ואזוטרי. אין על זה קטע. זה ארוע השקה של הוצאה מחודשת של הקסטה של נושאי המגבעת ואין כמעט נציגות של תקשורת, אף אחד לא יכתוב על זה, אף אחד לא יידע שזה קרה חוץ ממי שהיה שם – אנשים שהלהקה הזאת עשתה להם משהו, שבטוחים שהיא תופיע בכל זאת, למרות שנאמר במפורש שלא. יש פנזינים (טקסט שכתב במיוחד אבי פיטשון ורישום מיוחד גם הוא של אבנר בן-גל), יש מכירה של הדיסקים על ידי חברי הלהקה ויש גם יין חם שעוש מחלק עכשיו לקהל שיושב ומצפה, לא ברור בדיוק למה.
את הפאנל מנהלים יהודה נוריאל וקוואמי והם שואלים שאלות, וחברי הלהקה עונים; שיחה של אנשים מעניינים עם אנשים מעניינים – זה מעניין וקצת משונה, הבנתי כבר שזה חלק מהעניין. אני לא מתעייפת אף פעם מלשמוע אנשים שחולים על מוסיקה, מספרים איזה מין ילדים ונערים הם היו. אני כל כך לא כזאת, וזה תמיד מקסים אותי, האובססיה, ההשקעה, התמימות שאפפה את הכל.
בשיחה מאוחרת יותר בין קוואמי לפישוף, אני שומעת את קוואמי מתאר כל כך יפה את בדידותו של המשוגע למוסיקה ברמת החייל של פעם; איך הוא נהג להסתכל על כל ילד חדש בבית הספר, בתקווה שאולי ימצא נפש תאומה. ואני מבינה כמה מזל היה להם, לארבעה האלה, שמצאו אחד את השני בגיל הזה.
אחרי הפאנל הקהל מוזמן לשאול שאלות. זה החלק שבו יש הכרזות על גדולתה של הלהקה, על חד-פעמיותה, על הבור שהותירה אחריה, על איך זה שהוא לא התמלא, ולמה אתם לא מופיעים וניתוחים מפולפלים של הטקסטים. התשובות פשוטות, בגובה העיניים, אבל לא בהכרח מספקות את הסחורה – הלהקה לא תציע פרשנות של הטקסטים של עצמה ולא תהיה הופעה.
בשלב הזה יש תפנית בעלילה. תמיר משתלט על המיקרופון ומתחיל לראיין אנשים בקהל על "מה היו נושאי המגבעת בשבילך?". אני קצת מתכווצת בכיסא. הקהל עצמו מקבל את הטוויסט חצי באדישות וחצי במבוכה. משהו לא צפוי וקצת חורק מתרחש. איכשהו, המיקרופון חוזר לנוריאל, והשיחה ממשיכה.
השלב המהוגן של הפאנל. קוואמי, נוריאל, עוש, אלון, חתול של אלון, פישוף ותמיר
עם סיום הפאנל יש את טקס עוגת היומולדת, שעליו חוזרים בכל ארוע – מופיעה עוגה במראה קצפתי גנרי עם 25 נרות וחברי הלהקה מכבים אותם בנשיפה משותפת, ואז פורסים ומחלקים לקהל, לצלילי השיר "יומולדת" מהקסטה. עם תום הטקס החברים מנגנים סטים של מוסיקה שהכינו, מוסיקה שעיצבה את עולמה של נושאי המגבעת בשנים ההן.
הקהל לא מתעניין בזה – גם זה יחזור על עצמו. הם באו בשביל המפגש ואולי כי קיוו שתהיה הופעה ועכשיו תוך 20 דקות המקום כמעט ריק (לשם ההגינות חשוב לציין, שכשסט ההשפעות נהפך לספיישל של ארבע שעות ברדיו הקצה בהגשת עוש ופישוף, הוא דווקא עורר הרבה הדים). להנאתכם, מומלץ (כולל קטעי הקישור):
http://kzradio.net/shows/nosei-hamigbaat-pt1
http://kzradio.net/shows/nosei-hamigbaat-pt-2
התקלוט.. החלק הפחות מעניין
הדס, יובל, שלומית, רותי ושירלי – תודה שבאתם (נדמה לי שאלה היחידים שהכרתי בערב הזה). אני מגלה לנוריאל, ליד הבר, שאני מתכננת לכתוב תיעוד של מסע האין-הופעות הזה. הוא אומר – תכתבי מהר, אחרת זה בורח (בוצע חלקית בינואר; את החצי השני אני כותבת בסוף מאי).
פישוף ואני יושבים עם שלומית, שותים ואוכלים משהו. עוש ואני מכירים אותה מהשכונה, דרך הילדים. היא מעריצה שרופה של נושאי המגבעת, היא חולת מוסיקה והיא בכירה באחד התאגידים החזקים במשק. היא יושבת עם האייפון, צריכה להכין דו"ח לישיבת הנהלה מחר בבוקר, אבל לא מסוגלת לעזוב את המוסיקה, היא כבר תעבוד אחר כך, עד הבוקר. תמיר מרוח מאחור על איזו ספה, כל כך שיכור שאני לא יודעת איך הוא ימשיך לחיות אחר כך. אבל כמו כוכב רוק אמיתי, כשאנחנו אוספים אותו למחרת לבאר שבע, הוא נראה לגמרי חי, חייכני וכשיר למשימה.
כשאנחנו יוצאים ללוות את שלומית לאוטו, עוש נזכר ששכח את "אלון" במועדון. אני ושלומית מחכות שיביא אותו. ומחכות. ומחכות. ומחכות. אחרי רבע שעה הוא יוצא ומבשר: "גנבו את אלון".
עשן הזמן, באר שבע
למחרת יש ארוע בבאר שבע. אחרי ההכנות התובעניות ל"נושאי המגבעת מבשלים" באוגנדה, והריחוק הפחות כייפי בפסאז', ברור שצריך למצוא משהו באמצע, לא כזה שבו סוחטים לימונים וקוצצים פטריות חצי לילה, אלא שמשלב כיבוד ושתייה בהפקה פשוטה יותר. ההחלטה היא שעוש יכין צ'אי ויין חם. מכיוון שחזרתי כמה שבועות לפני כן מנסיעת עבודה להודו, היו לנו כל מיני ממתקים הודיים שהתעקשתי לקנות. יש שני סוגים – אחד עם אגוז מוסקט, מר בטירוף עם טעם של קרטון רטוב ומעופש, והשני חמוץ בטעם לוואי של בוץ. אני חשבתי שהראשון בלתי אכיל. פישוף חשב שהשני. בכל מקרה, היתה הסכמה ששניהם הכי מגעילים בעולם. חברי הלהקה מתלהבים מהכיוון הניו-אייג'י המפוקפק שהעסק תופס.
נעה טועמת ממתקים מגעילים באירוע האחרון, עליו עוד יסופר
איכשהו, כאן זה התחיל באמת. מצטטת את עצמי: "זה כמו שנוסעים באוטו באיזה מקום לא מוכר, ופתאום רואים שלט של כפר ומחליטים להיכנס. מין הרפתקה קטנה אבל בטוחה, סטייה מהדרך, הצצה למקום אחר, משיכה לגילוי המקומיות". בתל אביב ובירושלים זה היה משונה אבל מוכר. ב"עשן הזמן" בעיר העתיקה בבאר שבע, זה היה לא מוכר. סחבנו את הקומקום הענק של הצ'אי, את הסיר של היין, מלא תבלינים, הממתקים המגעילים וקופסת מישוש שהבת שלנו הכינה בגן.
האווירה סטודנטיאלית ונינוחה. הקירות מלאים בספרים ושלט בשירותים מכריז "נושאי המגבעת לא מתאחדים". צחי, הבעלים, מטפס על משהו שעומד על משהו ומבריג לעמוד תומך מדף כדי שהמקרן (שמריץ בכל ארוע סלייד-שואו של תמונות ארכיון מגבעתיות) ימוקום בדיוק בזווית הנכונה – פרפקציוניזם פישופי טיפוסי זוכה למענה מדויק ויצירתי. בכל מקום מספרים לנו שמאחר הצהריים יש טלפונים לברר אם תהיה הופעה (לא תהיה). אנשים מכל האזור מתכוונים להגיע. ובכל זאת, לא משנה מה, תמיד הכמות שמגיעה מתאימה בדיוק לחלל המקום.
אני חושבת שהקהל בבאר שבע היה הכי משועשע ובעל חוש הומור. אם המאש של ירושלים שווק באופן שלילי, כאן עוש לקח את זה קדימה ומשווק את הממתקים בתור הדבר המזוויע ביותר שאי פעם הוגש לאדם על פני כדור הארץ: "משהו נורא ואיום, על אחריותך בלבד, את בטוחה? כי אני ממש-ממש לא ממליץ, זה דבר מאוד-מאוד מגעיל! רוצה מהמגעיל או המחריד?"
הבאר-שבעים התגלו כאמיצים במיוחד:
"אני רוצה מהמחריד".
"וואו, זה מזעזע! איך אני מתפתה לדברים כאלה?"
הם טעמו, צחקו, דיברו בחופשיות, סיפקו את הצד השני בסוג המפגש הזה. הם לא התביישו להתרגש ("זה משהו כזה אמוציונלי בשבילי, לא האמנתי שזה יקרה, לראות אתכם ביחד"; "אני לא מנסה להיות עיתונאי, אני פשוט גרופי"), אבל גם לא עשו מהמפגש עניין ("אז בעצם זה סיבוב לא-הופעות? גדול!"). כמו בכל מקום, גם כאן היו סיפורים מרגשים על זיכרונות שנכרכו בקסטה והמקום שמילאה עבור אנשים במשך שנות התבגרותם.
לצד הממתקים ההודיים, הצ'אי הנושך והיין החם, הונחה קופסת המישוש, אליה שלשלו האורחים שאלות שאחר כך חברי הלהקה שלפו על הבמה וענו עליהן (או שלא). לא היתה עט להניח ליד הקופסה, ונזכרתי שיש לי בתיק עט בלתי נראית שקיבלתי מאמא שלי בשביל הילדים: זו עט שכותבים בה אבל לא רואים כלום, ורק כשמאירים עם פנס מיוחד מפענחים את מה שכתוב. זה השלים את הסט הקצת פסיכדלי לואו-טק שנהיה שם.
מקריאים שאלות עם פנס הסתרים
תמיר ופישוף X2
פתק: "למה לפרק קבוצה כל כך יצירתית?"
מגבעת: "להקות זה דבר נורא מורכב ומסובך".
פתק: "מה זאת אומרת 'לא מתאחדים'?"
מגבעת: "גם הורים גרושים הולכים יחד לאסיפת הורים, באנו לדבר על הילד".
פתק: "ספרו על ההופעות".
מגבעת: "היו לנו המון הופעות גרועות. היינו טובים בהופעות גרועות".
גם כאן התקלוט לא מעניין אף אחד והמקום מתרוקן במהירות. כשאנחנו יוצאים, נשמעת ממועדון סמוך פעילות קריוקי חזקה. "עשן הזמן", בפינה שלו, עושה אלטרנטיבה באגביות מדברית. אנחנו נוסעים הביתה, מורידים את פישוף ותמיר בתל אביב. אלון כנראה כפות באיזה מרתף של מעריץ שרוף.
הסירופ, חיפה
נסענו עם הילדים לשבוע בצוקים במדבר, חופשת החורף השנתית שלנו. אחרי כמה שעות נהיגה, אנחנו נוחתים בבית לשעתיים. הכל נארז מראש (ממחזרים את קונספט היין חם-צ'אי-ממתקים-מגעילים-תיבת שאלות) ואנחנו יוצאים לדרך, אוספים את פישוף בתחנת רכבת בית יהושע (תמיר יגיע בכוחות עצמו אחר כך) ונוסעים לעיר התחתית של חיפה, העיר שאם היא היתה ילד היו אומרים עליה – יש לה המון פוטנציאל, חבל שהיא לא מתאמצת יותר.
בקצה סמטה חשוכה, נמצא "הסירופ". דלת חלודה בלי שום אפיון מסתירה מאחוריה מאורת תרבות מלאה בהשראה. את בן ריפתין אנחנו מכירים, הוא ניהל את "בני-המה" (ההרכב של עוש ופישוף), והוא עזב את תל אביב ופתח מועדון בחיפה. מקפלים פנזינים, חותכים אגוז מוסקט וג'ינג'ר, מסדרים את פינת הכיבודים ומכירת הדיסקים, מסדרים מסך למקרן ותאורה לבמה.
החיפאים מתגלים כאנשים קשוחים יותר. הממתקים המגעילים לא מגעילים אותם מספיק, ובגדול הם יותר אדישים. אני יושבת על ספסל ליד הקיר ופוגשת את גיא. הוא תיכוניסט, הוא בא לבד וזה בולט, בולט מאוד, על רקע שאר הקהל שנמצא כאן וגם במקומות האחרים – חבורות של בני 30 ו-40 ומשהו. הוא אוהב את נושאי המגבעת. אני מבינה שההורים שלו יכולים להיות בגילנו, ושואלת אם הוא מכיר את הלהקה דרך ההורים. "ההורים שלי הכירו בחוג ריקודי עם", הוא עונה.
תמיר לא מגיע ולא עונה לטלפון, נהיה מאוחר, מחליטים להתחיל. עוש ופישוף מסבירים לקהל שככה זה, לפעמים אנשים נעלמים. שאלות (למה אין שירים, אנחנו עצובים), תשובות (אין מה לעשות, יש גם עצב בחיים). טקס יומולדת, עוגת שוקולד. מתישהו, אחרי שנגמר, תמיר מגיע, הוא התעכב והסוללה בטלפון נגמרה, אנשים שמחים לראות אותו וניגשים לדבר אתו. הקהל עדיין שם גם שעה אחרי, נראה שפה אנשים באו גם כדי ליהנות מהמוסיקה ומהמועדון. שבוע הבא – ארוע אחרון.
פיל-או-סוף, הקריות
בקריות, הרווח בין המיתולוגיה לבין המציאות מתמלא בתוכן שמסביר הכל. אלה המעריצים השרופים. הם מספרים לנו אחר כך שלמישהו אחד בשכונה שלהם היתה את הקסטה והיא עברה ושוכפלה בין כל החבר'ה , וכך, בזכות עותק קסטה בודד (שבעליו המקורי מוצג בפנינו הערב באופן רשמי), נוצרה בקריות קבוצה ממש גדולה של חולי נושאי המגבעת.
אנחנו אוספים את פישוף ונועה (יש! סוף סוף באה גם הגרופית השנייה) מתחנת הרכבת. תמיר לא יגיע היום, חולה. פיל-או-סוף נראה כמו שילוב של מועדון, מסעדה ואולם ארועים. הוא יותר מואר, יותר גדול ויותר מאורגן. האנשים שמנהלים את המקום סופר-נחמדים ומפנקים אותנו כל הזמן. הם בעצמם מלאי התרגשות לקראת הערב, גם הם חלק מקבוצת הקריות, שרוטי המגבעת. אני ונועה מקפלות פנזינים ושותות יין. נועה מקבלת טעימה מהממתקים המגעילים, טקס טבילה, ומגיבה כמצופה. הבנים מסדרים את העמדות השונות, לדעתי הם כבר כשירים להפעיל דוכן (קצת דפוק, קצת כושל) באיזה פסטיבל.
האנשים מתחילים להגיע. עוש שורף מרווה ומפזר את העשן בין האנשים ובפינות המועדון – חברי הלהקה במיל' נהנים לפתח את התיאטרון של כל העניין, ובכל ארוע מוסיפים לטקס עוד אלמנטים מפוקפקים. הקהל לא מתעניין בגימיקים האלה. הם גם לא ממש באים להתכבד, הממתקים המגעילים לא מספקים את הסחורה, תיבת השאלות בשימוש חלקי. הם באו כדי לפגוש את נושאי המגבעת ולחגוג ביחד את האהבה המשותפת שלהם אליהם. כל השאר לא ממש מעניין אותם. אני מחפשת בעיניים מישהו ג'ינג'י, עדיין מקווה לפגוש את ההוא מאנדמן.
אנשים ניגשים, מספרים לפישוף ולעוש איך הלהקה שינתה את חייהם, מראים אוספים שיש להם, מחליפים מידע וחוויות, מוציאים פריטים מהבית לחתימות, מבקשים להצטלם, חולקים ויוצרים הווי. אלה האנשים שעדיין חיים את זה כאילו זה עדיין קיים. פגשנו אותם בכל המקומות, אבל פה הם הרוב. פה יש מערבולת שבה כל הזמנים מתנקזים לספירלה אחת, שבה יש זמן נושאי המגבעת ולזמן הזה יש חוקיות משלו. זה אותנטי ומרגש ואחר.
הטקס כולל היום הפתעה: פישוף ועוש משחזרים את טקס גילוח הפדחת של עוש, שפתח את הופעת הבכורה של נושאי המגבעת בתל אביב ב-1987, עם טוויסט קומי קטן. פישוף מגלח אותו בטקסיות, ומשאיר לו כיפה קטנה של שיער ארוך יותר במרכז הפדחת. לפני כן אני אומרת לו: "תיזהר בגילוח, יש לו פלולה ממש ענקית מאחורה". הוא עונה: "אני מכיר את הפלולה הזאת יותר טוב ממך".
הכיפה
בתור לחתימות
אחרי טקס הגילוח, יש כרגיל עוגה ושאלות ותשובות. להלן התמלול שלי לכמה מהשאלות והתשובות ומיד לאחר מכן – אורן (מעריץ מהקריות) מתאר בפייסבוק את האירוע מנקודת מבטו.
פתק: הקהל רוצה הופעות, האם יש סיכוי שזה יקרה? ואיפה תמיר אלברט? למה הוא לא חברה?
מגבעת: הסברנו – הוא חולה, הוא ממש רצה לבוא, פשוט לא יכל. ולא יהיו הופעות, זה הדבר האחרון שיהיה אי-פעם, אלה הרגעים האחרונים שהדבר הזה קורה. לא יהיו הופעות, לא יהיה כלום. זהו זה. זאת גם יומולדת וגם הלוויה.
פתק: מתי תחזרו להופיע, או שמא ניאלץ לראות אתכם כשנהיה כולנו בבית אבות?
מגבעת: גם כשנהיה בבית אבות לא נופיע, אבל אולי נחגוג יומולדת חמישים. זה תלוי בכם. זה תלוי גם בשיתוף פעולה בין בתי האבות שונים.
פתק: ללא צל של עלבון, הייתם ונשארתם גיבורים בליבי – אבל מה הקשר בין האירוע המצועצע ורווי הגימיקים והלחשים הזה, לאמנות של נושאי- המגבעת?
מגבעת: כשלהקה חוגגת יומולדת לאלבום ומוציאה אותו מחדש יש רוטינה קבועה, פרוטוקול שממלאים בלי לשאול שאלות: ראיון בעיתון גדול, אווירה של חשבון נפש, משהו על הגיל עם הנרטיב של איך היית מלא כעסים ותסכולים והיום אתה אדם הרבה יותר רגוע ושלם עם עצמך. ואז האיחוד לצורך הופעה, כדי לאפשר לכולם להיזכר בנעורים שלהם. אנחנו ידענו שלא נרגיש נוח עם הרוטינה הזו ובהתחלה ובכלל לא חשבנו שנעשה משהו נלווה, חשבנו שנוציא את האלבום וזהו, כי זה בעצם היה הדבר המוצדק והעקרוני מבחינתנו.
"אבל כשמוציאים אלבום צריך לעשות דברים כדי להביא אותו לתודעת הציבור. ברגע שהבנו שלא כולם רוצים להופיע ולכן אנחנו לא יכולים להופיע, הקדשנו הרבה מאוד מחשבה למה אנחנו כן רוצים לעשות. והגענו לסדרה של אירועים שעוקפים את התלות בתקשורת, עוקפים את חנויות התקליטים, את המפיצים, כלומר אנחנו לא צריכים להפיץ את האלבום בחנויות, אנחנו יכולים להגיע לאנשים ישירות, דרך הפייסבוק, להגיע למקומות כמו לכאן ולמכור את האלבום לאנשים בעצמנו ולפגוש את האנשים. והבנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות ושזה משהו שנרגיש בתוכו נוח, ולא כאילו אנחנו מגלמים איזה תפקיד שנכפה עלינו מתוקף הנסיבות”.
"אתמול מישהו הסב את תשומת לבנו לעובדה, שהאירועים האלה מזכירים דברים שעשינו בימים הראשונים של נושאי-המגבעת, לפני צאת הקסטה. באמת ככה התחלנו – בספק מופעים ספק אירועים קצת מוזרים, קצת עקומים, קצת מביכים, עם טקסים דביליים, שהמוסיקה היתה בהם רק אלמנט אחד. זה נכון. בעצם, מבלי ממש לשים לב, חזרנו להתחלה. אז זה הסיפור של איך הגענו לאירועים האלה, אנחנו לא חושבים שהם מצועצעים, אנחנו לא חושבים שהם זרים לרוח הלהקה, ולרוח של המוזיקה של הלהקה, להיפך – אנחנו חושבים שהם מאוד קשורים להוויה המקורית של הלהקה ולאיך שהכל התחיל”.
הסוף
כמו שזה התחיל, ככה זה נגמר: לא גדול ממידותיו, לא קטן ממידותיו, כנראה בדיוק כמו שהיה אמור להיות. ואני, מבלי להתכוון, נהפכתי להיות המתעדת היחידה של הדבר הזה. וזה היה הסיפור של המסע הקטן, המשונה, המצחיק והמרגש הזה דרך העיניים שלי.
מתוך הפנזין. רישום: אבנר בן-גל