רישום: איריס חמו
"החברה מ'סרוגים' מפרגנים", כתב השבוע ד"ר תומר פרסיקו בעמוד הפייסבוק שלו, כששיתף ביקורת שכותרתה "פתטי: הגדה לפסח לציון 50 שנות כיבוש פלסטיני" מהאתר שמגדיר עצמו כ"אתר הבית של המגזר הדתי". הביקורת מתייחסת ל"הגדת היובל" בעריכתו, הגדה של פסח המלווה במדרשים ופרשנויות במלאות 50 שנה לנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון.
"כל כך הרבה יותר קל לשחוט פרות קדושות ולעוות טקסטים מכוננים מאשר אשכרה ליצור משהו חדש משמעותי, אה?", כתב מישהו בתגובה לפוסט. לדף הפייסבוק של פרסיקו 26 אלף עוקבים, נתון שהופך אותו לאחד מחוקרי הדת והרוחניות הנקראים ביותר בציבור הרחב בישראל של 2017. "אתה טועה מאוד", ענה לו פרסיקו. "את הפרה הזאת אנחנו מקדשים. אדרבה, הרי זו חובת ראיית עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים".
"סבבה. אז תכתוב הגדה חדשה לגמרי, תקבע חג חדש בתאריך אחר, קרא לו 'חג חירות רוצחינו' וספר לי איך הלך", זעם המגיב. "לא הבנת", השיב פרסיקו. "זאת ההגדה שלי. לא רוצה ולא צריך חדשה. הקב"ה ציווה עלי 'כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם'. זאת המסורת שלי".
"הרי יש פה איזשהו אבסורד מריר שזועק לשמיים: אלו התרבות, הציביליזציה, העם, שנתנו לעולם את מה שהוא כנראה מיתוס השחרור הגדול והידוע מכולם – צאת ישראל ממצרים מבית עבדים, שחרור של עם שלם מעבדות לחירות", אומר פרסיקו."קשה לחשוב על מאבק לחירות בעולם המערבי שלא לקח ממנו השראה. והנה, דווקא התרבות הזאת, דווקא העם הזה, הוא האחרון בעולם שמחזיק תחתיו נתינים נטולי אזרחות".
הסמליות של שנת היובל
"אירוניה טראגית", הוא מכנה את ההתנגשות בין חגיגת חירותנו, עם ישראל בארץ ישראל, לסטטוס הנוכחי כמדכאים של עם אחר. "אנחנו מכנים את המצב הזה 'זמני', ולכן הוא לכאורה לא נורא – כאילו עוד מעט נפתור אותו. אבל אם המצב הזה יהפוך לנצחי, ואחרי 50 שנה אפשר להתחיל לחשוד שזאת כוונתנו, המיתוס הזה, האתוס, הסיפור הגדול הזה של יציאת מצרים יוכתם לנצח על ידי ההתנהגות והעמדה הלא מוסרית של היהודים בזמן הזה. היהדות כולה תהיה נגועה באיזשהו עיוות בלתי מוסרי עמוק לנצח".
המשוכנעים היום מאוד נבוכים. רוחם נמוכה, והם זקוקים לעידוד. צילום: בנימין לטמן
"הגדת היובל" היא פרי יוזמה של ארגון SISO- Save Israel, Stop Occupation ("הצילו את ישראל, עצרו את הכיבוש"), שבראשו עומדת ג'סיקה מונטל, לשעבר מנכ"לית "בצלם". ההגדה מציעה פרשנויות מקוריות של הוגים, יוצרים ואנשי דת מכל רחבי העולם היהודי, ובהם חוה אלברשטיין, לאון ויזלטיר, חביבה פדיה, קרול גיליגן, עמוס עוז, שרה סילברמן ומיכאל מלכיאור. היא כוללת גם איורים מוקפדים המתבססים על רישומים של צילומים מהקאנון הציוני לצד תצלומי עיתונות מהשטחים, כולם מעשה ידיה של אירית חמו, בעיצוב סטודיו מיכל סהר.
"יש פה סיפור שאמור לעורר בנו רגש מצפוני בסיסי: אנחנו היינו מדוכאים – אל לנו לדכא אחרים. המקרא חוזר על זה יותר מעשר פעמים: 'כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם'.למה אנחנו צריכים להתייחס טוב לזרים, לאלמנות, יתומים, מסכנים ועניים? 'כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם',כי אתם יודעים מה זה להיות מסכנים בעצמכם, ואתם יודעים מה זה להיות מדוכאים בעצמכם. 'כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם' (ויקרא, יט, לד). התושבים הזרים, שחיים איתנו יחד ואינם יהודים, יהיו שווים לנו בכל מה שנקרא לו היום 'זכויות'. למה? 'כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם'.זה הלקח שאנחנו אמורים ללמוד".
ד"ר תומר פרסיקו הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן וחוקר ומרצה על התרבות הרוחנית העכשווית בתוכנית לדתות זמננו אוניברסיטת תל-אביב. הוא גדל בבית אתאיסטי, וחווה את הקשר הראשון לעולם הרוחני כשטייל בהודו אחרי הצבא. לאחר כמה שנים של התחקות אחר הבודהיזם, ובמקביל ללימודיו בחוג למדע הדתות, החל להתקרב ולהתעמק בכתבים ובמסורת היהודית. הוא חובש כיסוי ראש ומגדיר את עצמו דתי, "אבל אינני אורתודוקסי".
פרסיקו חוקר את רוחניותה העכשווית, תהליכי חילון והדתה ומגמות ביהדות הישראלית. ספרו 'מדיטציה יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו' יצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. פרסיקו כותב את הבלוג הפופולרי ביותר בעברית בנושאי דת ורוחניות – "לולאת האל", כתב מאות מאמרים בעיתונות על נושאים אלה, והוא פעיל למען חופש דת בישראל.
היהדות כולה תהיה נגועה באיזשהו עיוות בלתי מוסרי עמוק לנצח. רישום: אירית חמו, מתוך ההגדה
יובל השנים לכיבוש אינו מצוין רק כנקודת ציון עגולה, הוא מסביר, אלא מכיל בתוכו גם סמליות עמוקה במסורת היהודית, לפיה בשנת היובל נצטווה עם ישראל להשיב אדמות לבעליהן ולשחרר עבדים. כותרת המשנה של ההגדה לקוחה מספר "ויקרא" המפרט את הלכות שנת היובל: "וקְדִַשְּׁתֶםּ אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וקְּרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לכְׇל־ישְֹׁבֶיהָ".
"במקרא יש לנו מחזורים של שבע, שבסופם אנחנו שובתים. הידוע ביותר הוא כמובן השבת: כל יום שביעי – אנחנו שובתים. כל שנה שביעית מצוינת שנת השמיטה, שבה יש לשבות מעיבוד הקרקע ולתת לה לנוח. בסוף שבעה מחזורי שמיטה, ועוד שנה אחת, מגיעה שנת היובל, שהיא כמעין שנת שמיטה 'מלכותית', שבה יש כוונה להחזיר את הסדר לראשיתו: אדמות שהוחכרו או הופקעו חוזרות לבעליהן, והעבדים משוחררים – משום שהאדם הוא בבסיסו חופשי, ולא יכול להיות משועבד לנצח. זה רעיון יפהפה של המקרא, שמדגיש את צלם האלוהים של האדם, שאינו יכול להיות מוכפף לסמכות אנושית. "וקְּרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לכְׇל־ישְֹׁבֶיהָ" – מה יותר מתבקש מזה בשנת החמישים לכיבוש?".
מי שיכניסו את ההגדה הזאת הביתה הם מי שמראש מתנגדים לכיבוש. איך אפשר לשכנע לא רק את המשוכנעים?
"קודם כל, יש ערך גם בשכנוע המשוכנעים. המשוכנעים היום מאוד נבוכים. רוחם נמוכה, והם זקוקים לעידוד. ההגדה הזאת מציגה מקבץ של גדולי הרוח של העם היהודי היום, וכולם מציגים מסר חד משמעי: אי-אפשר להמשיך ככה. המשוכנעים צריכים לדעת שיש איתם אנשים גדולים וטובים ורציניים, ואסור להתייאש. בנוסף, זו קריאה מוסרית. זעקה. האם נשכנע את הבלתי משוכנעים? אולי אחד, או שניים, או שלושה, או 100. אני לא יודע. אולי. האוסף של אנשים בהגדה הזאת מרשים, וכולם יהודים, כמובן. אנחנו לא מקבלים פה הטפות מאומות העולם – אלו יהודים שמבינים את הסכנה העצומה שטמונה בהמשך המצב הקיים עבור ישראל והיהדות. אני מקווה שזה כן יגרום לאנשים לתהות, שמא בכל זאת, אנחנו בדרך הלא נכונה".
שכחנו שהמסורת שלנו תמיד התחשבה באומות העולם
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל (יש האומרים: עִם כָּל) עָם וְרומְמָנוּ מִכָּל (יש האומרים: עִם כָּל)לָשׁון וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו.– קדש, "הגדת היובל"
בניגוד שבין הטקסט לסוגריים בקידוש שמופיע בפתח ההגדה, אפשר למצוא את המתח בין הייחוד של עם ישראל, לאוניברסלי – הדמיון בין ישראל לאומות העולם.
"נכון. זה לוז הבעיה. במקרה של הקידוש, רצינו קודם כל להביא את הטקסט הקאנוני כפי שהוא, כדי שכל אחד, גם המסורתי ביותר, יוכל להשתמש בהגדה בלי בעיות. כשאנחנו קוראים טקסט קאנוני זה לאו דווקא כי אנחנו מסכימים עם כל המילים, כמו שכאשר אנחנו משתתפים בטקס, זה לאו דווקא בגלל שאנחנו מתכוונים ומתחברים פנימית לכל המעשים. טקס, מעצם טבעו, הוא מכאני ורפטטיבי, וכזו היא גם נוסחה קאנונית של טקס. יש אנשים שחשוב להם לשמור על הקאנון, ואנחנו רוצים קודם כל לכבד את זה. עם זאת, הכנסנו גם אפשרות להדגיש דברים אחרים שחשובים לנו. במקרה הזה – 'עם כל העמים', ולא – 'מכל העמים'. ככה אנחנו מברכים במשפחה שלי".
"אני לא חושב שצריך לבחור בין אוניברסלי לפרטיקולרי, ואני בהחלט לא חושב שצריך לבטל את הפרטיקולרי. אני שמח שאני יהודי, אני שמח שהעם היהודי קיים, ואני רוצה שהוא ימשיך להתקיים כתרבות מובחנת – הוא צריך לשמר ולטפח ולפתח את התרבות שלו. יחד עם זאת, גם מבחינתה של הציוויליזציה היהודית, לצד הפן הפרטיקולרי היה תמיד צד אוניברסלי. הבעיה היום היא שאולי קצת שוכחים את הפן הזה. כאשר כל מיני אנשים מזלזלים באחרים, וכאשר הכינוי 'אנטישמי' נשלף בתגובה לכל ביקורת – אנחנו שוכחים חלקים מהמסורת שלנו, שתמיד התחשבה באומות העולם".
"אלוהים לא הוציא רק אותנו. הוא דאג גם לעמים אחרים". רישום: אירית חמו, מתוך ההגדה
"במקרא כתוב שאומות העולם יסתכלו על בני ישראל ויגידו "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד', ו'). יש פה התייחסות למבט של הצופה מבחוץ, שאמור להתרשם מעם ישראל. אז כאשר כל אומות העולם רואות במה שאנחנו עושים דבר שאינו חכם ונבון, והוא אף טיפשי ומנוול – אנחנו כן צריכים לשאול את עצמנו מה הבעיה. לא יכול להיות שכולם אנטישמים. אם כולם אנטישמים, גם המקרא היה מספר לנו שהעמים האחרים הסתכלו ואמרו לנו שאנחנו עם טיפש ומנוול, אבל זה בגלל שהם סתם נגדנו ואנחנו בעצם הכי צודקים בעולם וצריך להמשיך הלאה. זה לא מה שכתוב במקרא".
המתח הזה מלווה ומכתיב את האופן שבו צריך לקרוא את כל ההגדה: האם המסקנה מיציאת מצרים היא שהיהודים נרדפים ועליהם לממש שאיפות לאומיות, או שמא – לכל אדם מגיעה הזכות לחירות משעבוד? הנטייה של ההגדה הזאת היא לקריאה האוניברסלית, אבל יש מי שיחלקו עליה.
"אני חושב שיש פה גם וגם. הנביא עמוס אומר לנו בשם אלוהים: 'הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל, הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר'(עמוס ט', ז').אל תחשבו שאתם כאלה מיוחדים – הוצאתי גם עמים אחרים מעבדות לחירות, עזרתי גם לעמים אחרים למצוא את נחלתם. זה במקרא".
"גם הממד הפרטיקולרי קיים", מבהיר פרסיקו. "אנחנו חוגגים את יציאת מצרים כי אנחנו יצאנו ממצרים, ואילולא יצאנו ממצרים, אנו ובנינו ובני בנינו היינו עדיין משועבדים לפרעה. אבל יש ליציאה הזאת גם ממד אוניברסלי – קודם כל, כמיתוס מכונן של יציאה מעבדות לחירות; ושנית, בגלל שאומרים לנו – אלוהים לא הוציא רק אותנו. הוא דאג גם לעמים אחרים. הוא אל אוניברסלי. ואלמלא הוא היה אל אוניברסלי, המהפכה המונותאיסטית שהביאה היהדות לעולם לא הייתה שווה הרבה. אם כל מה שאנחנו אומרים זה שהאלוהים שלנו הכי חזק והוא ייתן לנו לשלוט על כולכם – אז היהדות לא הייתה הופכת להשפעה התרבותית העצומה שהיא הפכה להיות".
הארץ איננה שלנו, היא של הקב"ה
מהדי חסן: "כל אחד בעולם, כולל בית-המשפט העליון של ישראל, מתייחס ליהודה ושומרון כאל שטח כבוש".
נפתלי בנט: "מהדי, אני מניח שמה שאתה צריך לעשות זה לשנות את התנ"ך. אתה צריך לשנות את הנראטיב של התנ"ך, כי הכל שם".
מהדי חסן: "האם ישראל היא תיאוקרטיה?"
נפתלי בנט: "אם אתה רוצה להגיד שהארץ שלנו אינה שייכת לנו, אני מציע שתלך לשנות קודם את התנ"ך, ואז תחזור ותראה לי תנ"ך חדש שבו כתוב שארץ ישראל לא שייכת ליהודים".
"… ארץ ישראל אינה מובטחת לנו בירושה או בזכות, שהרי אבותינו היו עובדי עבודה זרה בבבל. כנען אינה נחלת אבותינו, ואנו קשורים אל הארץ רק מתוקף הבטחת ה' לאברהם. עליו מעיד ה' שיצווה את בניו 'לעשות צדקה ומשפט'. זו אמנם ברית עולם, אך היא מותנית תמיד בהתנהגותנו המוסרית, כפי שהזהיר הנביא יחזקל: ודם תשפכו, והארץ תירשו?!'" – הרב מיכאל מלכיאור, "הגדת היובל"
רישום: אירית חמו, מתוך ההגדה
תפיסת התנ"ך כתעודת בעלות של היהודים על א"י חוטאת לרוח המקרא והתלמוד, המחייבת עמידה בתנאים מסוימים, טוען פרסיקו. "רש"י שואל: למה התחלנו עם כל מיני סיפורים מטאפיזיים על בריאת העולם, אם התורה אמורה להיות הספר של עם ישראל?", אומר פרסיקו, "התשובה שמציע רש"י היא 'כי אם יאמרו אומות העולם לישראל 'ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים', יענו ישראל: 'כל הארץ של הקב"ה. הוא בראה'. זאת אומרת, אם יגידו לכם: כתוב אצלכם בתורה שהארץ הזאת הייתה של שבעה עמים אחרים, ואתם השמדתם וכבשתם את הארץ הזאת – אתם ליסטים, אתם גנבים; נאמר להם: כל הארץ של הקב"ה, הוא בראה, ונתן לאשר ישר בעיניו. איך אנחנו יודעים שהארץ כולה של אלוהים? כתוב בבראשית שהוא ברא את כל העולם, ועכשיו הוא נותן את זה למי שהוא רוצה. אבל שוכחים את סוף הפרשנות של רש"י: 'נתנה לאשר ישרה בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'. נכון – כשאלוהים רוצה, הוא לוקח את הארץ משבעת העמים ונותן אותה לנו. אבל המקרא גם כותב בפירוש, שאם אנחנו לא נתנהג כמו שצריך, ולא נעמוד בסטנדרט מסוים של מוסר ועבודת השם – הוא ייקח אותה מאיתנו, וייתן אותה למישהו אחר. הארץ איננה שלנו, היא של הקב"ה. היא הובטחה לנו על תנאי. ואנחנו יודעים יפה מאוד שיצאנו כבר לשתי גלויות לפחות. בגלל עוונותינו, אומרים חז"ל; בגלל שאנחנו חטאנו. אז אם מישהו חושב שאנחנו נוכל לחיות פה בלי לעמוד באותו סטנדרט מוסרי ודתי ולהישאר פה – הוא טועה, וההיסטוריה מוכיחה את זה".
החירות היא מתת אל נצחית, מקודשת ובלתי מותנית
"העם היהודי הוא העם היחיד בעולם שמתחיל את סיפורו ההיסטורי בסיפור העבדות כדי להבהיר באופן נחרץ שהחירות היא מתת אל נצחית ומקודשת, בלתי מותנית, המחויבת בשמירה מחזורית של מחזורי שביתה וחירות, ואילו כל שעבוד הוא זמני ודינו לחלוף מהעולם". – רחל אלאור, "הגדת היובל"
היהדות כן מתירה את העבדות. הקביעה שעבדות היא מוסד לא מוסרי מגיעה מהמחשבה המערבית המאוחרת בהרבה.
"ההלכה מתירה עבדות, ויש גם הבדלים בין היחס שבו יש לנהוג בעבד עברי לעומת היחס לעבד כנעני. מוסד העבדות הוא אחת הנקודות שבהן ההלכה לצערי לא רלוונטית, ואף מתחת לזה: זו נקודה בה היא עלבון צורב למוסריות שאנחנו מחזיקים בה כיום. עם זאת, ראוי לציין שהמאבק לשחרור עבדים הסתמך גם על אותו מיתוס של יציאת מצרים שאנחנו מדברים בו. העבדים השחורים בארה"ב שרו Let My People Go, ובמאבק לשוויון אזרחי בארה"ב מרטין לותר קינג הסתמך גם הוא על יציאת מצרים".
"המאבק לשחרור עבדים הסתמך גם על אותו מיתוס של יציאת מצרים שאנחנו מדברים בו". רישום: אירית חמו, מתוך ההגדה
"הקולות הראשונים ששללו את העבדות כמוסד מתוך עיקרון מוסרי היו קולות של אבות הכנסייה הנוצרים, שעשו את זה על בסיס רעיון צלם אלוהים שבעולם. זה רעיון מקראי, עברי, יהודי. לא ייתכן שצלם אלוהים ייקנה ויימכר. צריך לשים את הדברים על השולחן – היו גם אבות כנסייה שהיו בעד עבדות, ותירצו אותה בתירוצים שונים; אבל הקולות שמחו על העבדות עשו זאת בשם רעיונות יהודיים. ובסופו של דבר, העבדות בוטלה במערב בשם רעיונות יהודיים עם עיבוד נוצרי".
"הזכרנו שקשה מאוד להפוך את הטקסט הפרו-ישראלי של ההגדה, למשהו שמאלני, אך בהגדה לא אומרים נואש. כך למשל על ארבעת הבנים תמיד אפשר להוסיף נגיעה שמאל-פמיניסטי, וכך כותבת פרופ' קרול גיליגן מאוניברסיטת ניו יורק". –"סרוגים".
קצפו של המבקר ב"סרוגים" יוצא על הפרשנות שמוסיפה פרופ' קרול גיליגן, אחת מחוקרות המגדר החשובות ביותר בעולם כיום, אשר התפרסמה בכתביה על הזיקה בין התפתחות מערכת מוסרית להבניית המגדר של בנים ובנות, לסיפור ארבעת הבנים בהגדה. בדבריה, היא מבקשת להוסיף דמות נוספת – הבת החומלת, ומצטטת את המדרש התלמודי של רבי יוחנן "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה".
"זה מדרש נהדר", אומר פרסיקו. "התלמוד מכיל גם קולות אחרים של חמלה ואוניברסליזם, שאומרים – אלו בני אדם. מעשה ידיי, במובן שאלו צלם אלוהים, בני אדם שאני בראתי שטובעים בים. נכון, היה צורך להטביע אותם כי הם רדפו אחריכם ורצו להשמיד אתכם. אבל בנפול אויביך – אל תשמח. זה לעומת דיבורים שנשמעים היום בצד הקיצוני של הציונות הדתית, שמאדירים את הנקמה והופכים אותה לערך, למשהו שאנחנו אמורים לעשות בלהט, ללא רחמים".
"את ההאדרה של הנקמה אפשר לראות בחוגים של נוער הגבעות, אבל גם במקרה של אלאור אזריה: אין ספק שהפצוע היה מחבל, אבל הוצאתו להורג במשפט שדה, באקט חסר סמכות ובלתי מוסרי הפכה להיות גבורה גדולה של חייל שהגן על המדינה. אלו דיבורים של נקמה, לפיהם אם לא נעשה את זה, אז לא מספיק נרתיע אותם".
"מאז ומעולם, הביכו עשר המכות יהודים ליברליים ואנשי שמאל". – מייקל ולבר, "הגדת היובל"
בסוף, אני קוראת את סיפור ההגדה ומוצאת בו 'יד חזקה', 'זרוע נטויה', 'דם ואש ותמרות עשן' ואת עשר המכות. זה סיפור על שחרור שהושג באמצעות אלימות. אולי יש פה לקח שלפיו ההתקוממות האלימה כיום, של המדוכאים, צריכה להיות מובנת לנו – כי ככה גם אנחנו השתחררנו?
"זו שאלה טובה וקשה. אבל כמובן שפה זה עוד מקרה שבו המסורת שלנו מציבה בפנינו דוגמה שאנחנו לא רוצים לקחת. אני בשום אופן לא חושב שאלימות היא מוצדקת, או שטרור הוא מוצדק כדרך של מאבק לאומי או מאבק לשחרור. אפשר גם לפרש שהאלימות בהגדה הייתה אלימות מצד אלוהים, שאינה מעשי אדם. מקור הצדק והאמת מפעיל אלימות, והפעלת האלימות שלו שונה ממקרה שבו בן אדם מחליט שהוא צודק, והצדק שלו מכשיר הפעלת אלימות על אנשים אחרים. אבל בכל מקרה, לא אקבל אלימות כדרך לגיטימית לפעולה".
קריאה מוסרית לכובשים
"אני חרד לטיב הזרעים שנזרע בעתיד הקרוב בליבם של הנכבשים. יותר מכך אני חרד מפני הזרע שנטמן בלב הכובשים".– עמוס עוז, 1967.
ב"הגדת היובל" נפרש דיון שכולו פנים-יהודי. זו עמדה שממקמת את העיסוק במחירים שנגבים מהמדכא מעל המחירים שנגבים מהמדוכא.
"הביקורת הזאת לגיטימית, וגם נושאת אמת. אבל ההגדה הזאת עוסקת בקריאה מוסרית כלפי הכובשים, וקוראת לחשבון נפש ורפלקסיה. מקומות אחרים אמורים להדגיש יותר את הסבל של הפלסטינים, ואת האחריות של הפלסטינים לסבל שלהם. המאבק הלאומי הפלסטיני לא היה מהמזהירים בתולדות האנושות, בלשון המעטה. אבל כרגע, בפסח, חג החירות שאנחנו חוגגים, ובו אנחנו זוכרים את יציאת מצרים – אנחנו מבקשים לעשות חשבון נפש".