כשמיעאד סרסור הייתה בת 16, סיפרו לה הוריה על אחד הפצועים בטבח כפר קאסם, שהיה גבר חירש. מיעאד, בת 32, ילידת היישוב וחירשת בעצמה, ביקשה לדעת עוד. סיפוריהם של נפגעי הטבח מתועדים היטב ביישוב, אבל מידע על הגבר החירש היא לא הצליחה למצוא. הסבירו לה כי אותו לא ראיינו, בשל הקושי של המתעדים לתקשר עמו. אז היא לקחה מצלמה, והלכה לראיין את האיש בביתו. מיעאד, שתמיד התעניינה בדור החירשים הוותיק בכפר, החליטה להמשיך ולתעד אותם. "התחלתי לצלם בשביל עצמי, לכיף. כעבור זמן, הזקנים התחילו למות. נהייתי עצובה נורא, ושאלתי את עצמי מה יהיה. אם הזקנים ימותו, גם שפת הסימנים הייחודית של כפר קאסם תיכחד. איך בעתיד הילדים שיהיו לי יכירו את השפה הזאת, אם לא יהיו חומרים שמתעדים אותה?".
עוד באותו נושא:
- החופש להיות חירש
- לא מצאו בכל הארץ אדם אחד עם מוגבלות שיתאים לתפקיד?
- אז הורידו את התרגום לשפת הסימנים. מי ישמע
ראשיתה של קהילת החירשים בכפר קאסם לפני 100 שנים בערך, אז התחתן בן הכפר עם אישה חירשת מכפר מזרעה. לזוג נולדו ילדים חירשים, שבתורם נישאו והולידו ילדים חירשים נוספים. בשנת 1951 היו בכפר קאסם 1800 תושבים, 12 מהם חירשים. הצורך לתקשר איתם הביא להתפתחות של שפת סימנים המשותפת לבני המקום – חירשים ושומעים. לשפת הסימנים הזאת אוצר מילים, מבנים דקדוקיים ותחביר שונים מאלו של שפת הסימנים הישראלית, או הערבית.
שפת סימנים אוטונומית כזאת יכולה להתפתח על רקע נסיבות מסוימות, מסבירה פרופ' עירית מאיר מהמעבדה לחקר שפות סימנים באוניברסיטת חיפה. "יש צורך בתנאים מיוחדים של אוכלוסייה שחיה בבידוד יחסי, שבה יש נטייה גנטית לחירשות ונישואי קרובים". גם כאן, הצורך הוא אבי ההמצאה. "ההשערה שלנו היא שהתהליך מתחיל כשנולדים ילדים חירשים וההורים מנסים לתקשר איתם. הדרך הטבעית לעשות זאת כשאי אפשר להשתמש בשפה מדוברת היא במחוות, ג'סטות. אז ההורים השתמשו בג'סטות, והילדים נענו – כי גם הם רצו ליצור קשר. ככל שנעשה בהן שימוש תכוף יותר, הג'סטות נעשו מוסכמות – התקבע סימן לאבא, לאמא, לכלב. אחר כך, אם היו בסביבה עוד משפחות עם ילדים חירשים שבהן התפתחה התקשורת הזאת, המשפחות נפגשו והחליפו ביניהן ג'סטות – סימנים. אחרי שמתקבעות מוסכמות לגבי אוצר מילים משותף מתקבעים דגמים של שימוש – האופן שבו מחברים כמה סימנים ביחד. בדרך כלל, בהתחלה נוצרים משפטים קצרים, אבל ככל שהשפה מתפתחת הסימון נעשה מהיר והמשפט נהיה ארוך ומורכב יותר".
"אז הבנתי שיש שפה שונה למדינת ישראל. הכפר הוא כמו אי". מיעאד סרסור
"כשהייתי קטנה ראיתי הרבה חירשים מבוגרים שמדברים בשפת הסימנים של הכפר", מספרת מיעאד. "הסתכלתי על זה כתרבות מיוחדת. אפשר היה לראות את זה בחתונות, למשל, ולפעמים הצטרפו אליהם גם שומעים מבוגרים שמבינים את השפה. לא הרגשתי שיש להם מוגבלות, להפך. הרגשתי שיש להם שפה חלקה". שפת סימנים נוצרת מתוך זיקה עמוקה לתרבות, מסכימה מאיר. "בכפר קאסם למשל הייתה חברה חקלאית, והסימן של 'שנה' מייצג תנועה של קציר חיטה באמצעות מגל – כי שנה זאת עונת קציר אחת. ראינו גם שהתפתחו שם שני סימנים שונים לכבשים, שמאפשרים להבחין בין שני סוגי כבשים. זה מאפיין חברה שבה הצאן היה משאב חשוב. כדי לפענח את האייקוניות שעליה מבוססים הסימנים האלה צריך להכיר את ההקשר התרבותי של דוברי השפה. אחד מהסימנים של הכבשים, למשל, מייצג את האליה (זנב הכבש) שאת רואה כשאת הולכת מאחורי הכבשה. מי שלא הלכה מאחורי עדר של כבשים לא הייתה יכולה לנחש את זה".
עם השנים גדל הישוב, וגם קהילת החירשים. בשנות השבעים התיישבה בכפר אוכלוסייה בדואית שמקורה בנגב, ומספר החירשים גדל לעשרות בודדות. ב-1979 נפתחה בבית הספר היסודי המקומי כיתת החירשים הראשונה. המורה בכיתה לא שלטה בשפת הסימנים, וממילא במערכת החינוך עוד שלטה הגישה האוראלית ללימוד חירשים, אשר מתמקדת בקריאת שפתיים והפקת דיבור ואוסרת על שימוש בשפת סימנים. ב-1985 הגיעה לכפר מורה מוסמכת לחירשים, שהכניסה לבית הספר את שפת הסימנים הישראלית, ובמהלך השנים עברו הצעירים לדבר בשפת הסימנים הישראלית באופן בלעדי. כך, מסבירה מיעאד, נוצרו שלוש קבוצות לשוניות: חירשים ושומעים מעל גיל 60, המתקשרים באמצעות שפת הסימנים המקומית; חירשים בגילאי הביניים – מעל גיל 40, אשר מתקשרים עם האוכלוסייה המבוגרת בשפת הסימנים המקומית, וביניהם בשפת סימנים המערבת סימנים מכל מיני שפות בעולם, והצעירים – אשר משתמשים בשפה הישראלית וברובם אינם שולטים בזו המקומית.
המשמעות ברורה – שפת הסימנים של כפר קאסם נמצאה בסכנת הכחדה. לפי מאיר, שפות סימנים של קהילות כפר הן מטבען שפות שבירות, שיכולות להיעלם מהר מאוד. כדי שישתמרו, על הקהילה להמשיך לחיות בבידוד מקהילות החירשים האחרות שסביבם, תנאי שכבר לא מתקיים כיום. התהליך שהתחיל עם כניסת מערכת החינוך הישראלית לכפר, הבינה מיעאד, יוביל להיעלמותה של השפה האהובה שלה, והחליטה: היא לא תיתן לזה לקרות.
שפת סימנים נוצרת מתוך זיקה עמוקה לתרבות. פרופ' עירית מאיר
"כשנוצרת תקשורת שהיא לא מוגבלת, והיא זורמת, ובאה באופן טבעי – זה דבר נדיר, צריך להציל את זה", מסבירה מיעאד. "זו שפה עשירה עם תרבות שלמה, שיכולה להתבטא באוכל, במסיבות, בחגים ובדת. יש שם מילים שאין לנו בשפת הסימנים הישראלית. לאבד את השפה זה כמו לאבד את הזהות הערבית, להיטמע בתוך הישראליות. כשאני רואה את שפת הסימנים הישראלית, אני לא מבינה מה זה אומר על התרבות שלי – מה זה אומר על החגים שלי, על המסורת שלי. ישנה גם הגאווה בכפר שלי, שבו המציאו אותה".
"למה את הולכת עם שומעים?"
מיעאד סרסור היא בת בכורה להורים שומעים. כשהייתה בת חמישה חודשים סבתו של אביה זיהתה כי היא משמיעה קול שמאפיין חירשים. היא השכיבה את מיעאד ואת בן דודה זו לצד זה, והכתה בעוצמה בסיר. התינוק השני נבהל ובכה, היא לא הגיבה. המשפחה קיבלה את ההוכחה. בגיל שבעה חודשים לקחו אותה הוריה לבדיקות בטיפת חלב, שם קבעו באופן רשמי שהילדה אכן חירשת. ההורים לא נבהלו מהחדשות – הם אמרו שזו מתנה מאלוהים.
בקהילת החירשים, מקבלים הילדים שם נוסף – סימן ייחודי המייצג אותם. הסימן של מיעאד הוא תנועת אצבע של סלסול, המנציחה את התלתלים הארוכים שנפלו על כתפיה. בפגישה בינינו אין רמז לתלתלים, כי שיערה מכוסה בחיג'אב. כמו כל משפחתה, היא מוסלמית מסורתית.
כבני דור הביניים, הוריה לא ידעו לתקשר בשפת הסימנים של הכפר. "כשמיעאד נולדה תקשרנו איתה בדיבור רגיל, אוראלי. במגזר הערבי, בטח באותה תקופה, היה מחסור בקלינאיות תקשורת. המצב היה על הפנים, לא היה כלום. שלחנו את מיעאד לגן רגיל, ואני זוכרת אותה בוכה שהיא לא רוצה לעלות למיניבוס. לא הבנתי למה, לא הייתה לי מודעות. הרי זאת לא הייתה בעיה של אינטליגנציה", מספרת אמה. כילדה, מיעאד הסבירה להוריה שסירובם ללמוד שפת סימנים משמעו דחייה של הזהות שלה כחירשת. ההורים קיבלו את דבריה, ולמדו לתקשר בשפת הסימנים המקומית. הם דיברו ערבית, וסימנו בשפה המקומית בצירוף סימנים ייחודיים שהמציאה המשפחה – תופעה רווחת במשפחות של חירשים. כשהייתה בת 13 הגיעה למועדון החירשים מורה שדיברה בשפת הסימנים הישראלית, והילדים אימצו אותה מיד. "אז הבנתי שישנה מדינת ישראל, ופה זה הכפר, ויש שפה שונה למדינת ישראל. הכפר הוא כמו אי", אומרת מיעאד.
כיתת החירשים בבית הספר המקומי כללה ילדים בני שש לצד ילדים בני 11, עם תכנית לימודים שאינה מותאמת לרמת התלמידים. לכן, כשהייתה בת שבע שלחו אותה הוריה לפנימייה בנצרת, שם הייתה מורה שלימדה חירשים ערבים בגישה האוראלית בלבד. כעבור שנה הפנימייה נסגרה. הוריה שקלו לשלוח אותה ללמוד בבית ספר יהודי המלמד בגישה האוראלית, אבל חששו מאובדן התרבות והשפה הערבית. אז היא חזרה לבית הספר המקומי, והוריה נלחמו כדי לשפר את החינוך שניתן בו לחירשים באמצעות חלוקה לרמות ושילוב עם תלמידים שומעים בחלק מן השיעורים. ב-1995 הוריה נמנו גם על קבוצת הורים שהקימה את עמותת כפר קאסם לחירשים ולקויי שמיעה, שהביאה לאחר מכן לפתיחת מרכז לחינוך בלתי פורמלי לחירשים וכבדי שמיעה ביישוב.
החירשות לא מנעה ממנה להשתלב בחברתם של תלמידים אחרים. "הייתי מאוד חברותית, והיה לי קל גם בחברה של שומעים. החברים החירשים היו שואלים אותי 'למה את הולכת עם שומעים?' חלק תפסו את זה כסנוביות". חברתה הטובה ביותר עד היום היא אחת התלמידות מהכיתה בכפר, "והיא שומעת". הן מדברות ביניהן בערבית ובשפת הסימנים הישראלית.
המשבר החברתי הגיע, איך לא, בגיל ההתבגרות. "זה היה דיכאון. בכיתי והתביישתי. היו כאלה שצחקו עליי שאני מדברת בשפת סימנים. ראיתי שחירשים מבוגרים לא כל כך מצליחים בחיים, ופחדתי שלא יהיה לי עתיד; פחדתי שאגיע לחומה שלא אצליח לעבור. אבל ההורים שלי אמרו לי – 'לא. את תהיי הראשונה, ואת תהיי מודל הצלחה לאחרים'. דלתות נפתחו לפניי, והצלחתי, והשתלבתי, והיום אני מודל גם לשומעים. בתיכון שלי, הרבה מהחברים השומעים שלי לשכבה רצו ללכת ללמוד באוניברסיטה ולהיות מורים לחירשים. אולי בעקבות משבר גיל ההתבגרות, היום לא אכפת לי, אני לא מתייבשת ולא כלום. אני גאה, אני רוצה לדבר בשפת סימנים ושיסתכלו עליי".
כערביה חירשת, משתייכת מיעאד למיעוט כפול – כחירשת, מיעוט בתוך המגזר הערבי, וכערבייה, מיעוט בתוך קהילת החירשים הישראלית. "ההורים שלי לקחו אותי למסיבות ולהרצאות, אבל בגיל 17-18 שאלתי את ההורים שלי איפה הערבים. חיפשתי חירשים ערבים מצליחים, שיהוו עבורי דוגמה, כמו שרה לנסמן או יפעת זיו בן-זאב1. שאלתי את עצמי איפה הערבים. זה הדאיג אותי".
"תמיד אני אומרת 'כן' לכל דבר שמציעים לי". מיעאד עם תעודת ההוראה שלה
מיעאד הייתה החרשת הראשונה במגזר הערבי שסיימה תואר ראשון באוניברסיטה. היא נמשכה תמיד אל תחומי האמנות, ושקלה ללמוד עיצוב אופנה, אך החליטה ללמוד מקצוע שיאפשר לה לסייע לחירשים אחרים בכפר. היא למדה בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב, כדי להפוך ליועצת חינוכית, ונרשמה גם לחוג ללימודי נשים ומגדר. "ראיתי 'מגדר', ואמרתי לעצמי הנה, שוויון! אני תמיד לוחמת לשוויון. שאלו אותי איך זה קשור לחינוך. אמרתי שאני רוצה לעזור לנשים – יש הרבה נשים מדוכאות, שיושבות בבית בלי עבודה. אני רוצה לעודד אותן. זה בדיוק המקצוע שלי. עכשיו נשים מתפתחות פה, חבל על הזמן". הבחירה בלימודי מגדר אינה טריוויאלית עבור סטודנטית מוסלמית דתייה. לצד קשיים בתרגום, הנובעים מהשפה הגבוהה בה נערכים הלימודים, חומרי הלימוד עצמם מגיעים מעולמות תוכן רחוקים מאוד מאלו שהכירה. במהלך הלימודים פנו אליה שוב ושוב בשאלות: "למה את פה? מה הסיפור שלך?", היא מחייכת.
כשסיימה את הלימודים הוצפה בהצעות עבודה. תחילה שימשה כיועצת בבי"ס יסודי ובחטיבת ביניים, ובנוסף עבדה פרטנית עם תלמידים. בהמשך עבדה בתיכון משולב של חירשים ושומעים, וגם ליוותה והדריכה תלמידים שביקשו להתקבל לאוניברסיטה. במקביל שימשה גם כמורה של שומעים לשפת סימנים במועדון המקומי, עבדה במכון לקידום החירש והעבירה הרצאות בפני קהלים שונים. "אלו היו שש עבודות במקביל. חוץ מזה, מגיל 16 אני מתנדבת במועדון החירשים. הפעלתי חוג נשים וחוג לקשישים. תמיד אני אומרת 'כן' לכל דבר שמציעים לי, אם זה לטובת החירשים בכפר ובמגזר הערבי".
מהכפר לאקדמיה וחזרה לכפר – המסע להצלת שפת הסימנים
אחת הפעמים שבהן אמרה "כן" הובילה אותה לתפקיד עוזרת מחקר של פרופ' פול מילר מאוניברסיטת חיפה, שעסק בתהליכי למידה בקרב חירשים ולקויי למידה. באחד הכנסים באוניברסיטה היא פגשה בפרופ' מאיר ופרופ' ונדי סנדלר מהמעבדה לחקר שפות סימנים, וזיהתה את ההזדמנות להוציא לפועל את פרויקט התיעוד שעליו חלמה. "תפסתי אותן מיד, ואמרתי להן – יש שפת סימנים מקומית בכפר קאסם!" החוקרות נענו לקריאה של מיעאד, ויחד התחילו לחקור ולתעד את השפה ואת קהילת החירשים של הכפר.
ההתחלה לא הייתה פשוטה. "הייתי צריכה לפנות לבד לזקנים ולשכנע אותם שיסכימו להצטלם למחקר. רבים מהם היו אומרים לי שבתרבות שלנו זה לא יפה להצטלם. היו כאלו שחשבו שאני עושה את זה בשביל הכסף. מה שהפתיע אותי זה שהאנשים הפשוטים, אלו שלא למדו באוניברסיטה, שמחו להצטלם. המשכילים יותר הם אלו שאמרו לא והתביישו. זה נראה לי מוזר. שפת הסימנים של כפר קאסם חשובה, צריך גאווה. אמרתי להם שזה חשוב וכדאי לטובת הדורות הבאים, כי כשהם ימותו השפה תיכחד. היה תהליך שכנוע ארוך מאוד, ובסוף השער נפתח. הם התרגשו לקראת הצילומים, התכוננו, התייפייפו. השלב הבא זה לצלם גם את השומעים שמדברים את שפת הסימנים הזאת".
חשוב להבין כי שפות הסימנים אינן חופפות לשפות מדוברות, אומרת מאיר. "שפת הסימנים הישראלית היא שפה בפני עצמה – היא לא 'עברית על הידיים'. כמו שאין חפיפה בין כל שפה דבורה אחת לשנייה, גם בשפת סימנים יש סימנים שאין מילה שמקבילה להן, ולהיפך. תחשבי על המילים 'לעוף' ו-'לטוס'. באנגלית, שתיהן יתורגמו למילה ‘fly’, אין הבחנה ביניהן. אותו עיקרון נכון גם לשפות סימנים. יש להן אוצר מילים ומערכת דקדוקית משלהן". באופן דומה, גם הדקדוק של שפת הסימנים של כפר קאסם שונה מזה של שפת הסימנים הישראלית. "אין צורה מופשטת", מיעאד מדגימה. "לא אומרים 'אני יכולה לבוא'. אומרים – 'אני אבוא'. מדברים רק את הפעלים".
מאיר וסנדלר פרסמו מאמרים אודות התפתחות המבנים בשפה, ואלו זכו לתהודה נרחבת בשדה האקדמי שבו הן פועלות. אך במקביל, נעשית עבודה מתמדת להנגשת הממצאים עבור הקהל המקומי. כך, לאחר השלמת החלק הראשון של תיעוד השימוש בשפת הסימנים של כפר קאסם, ניתח צוות המחקר את הממצאים ויצר מילון מקוון של אוצר המילים. מספר הערכים עומד כעת על 300, והצוות מקווה להרחיב את ההיקף במהירות. "עד עכשיו לא הייתה ספריה שמכילה את ההיסטוריה של שפת הסימנים, או זכויות ומאבקים של החירשים", אומרת מיעאד. " אני רוצה לעשות היסטוריה".
לפני כשבועיים, בכפר קאסם, ההיסטוריה של מיעאד קרמה עור וגידים מול קהל של שלוש מאות איש. "כשהייתי קטנה, הייתי מסבירה להורים שלי ששפת הסימנים של כפר קאסם חשובה, אבל האנשים האחרים היו אומרים שזה שטויות, שזה של זקנים. הם התביישו לדבר בה", היא נזכרת. בערב החורפי הזה, ההמונים שהגיעו ליום העיון שארגנה על אודות שפת הסימנים של כפר קאסם לא הותירו כיסא מיותר, ומילאו גם את המעברים.
ראש המועצה ברך את הבאים, והבטיח לתמוך כלכלית בקהילת החירשים המקומית. המרצות שעלו על הבמה אחריו, ערביות ויהודיות, חירשות ושומעות, דיברו כל אחת בשפתה, ודבריהן תורגמו לכל השפות האחרות – ערבית, עברית, שפת הסימנים הישראלית ושפת הסימנים המקומית, ובכל מדיום אפשרי – מתורגמנית לשפת סימנים, מסך עם טקסט ואזניות לשומעים. "תמיד יש מתורגמן אחד", מסבירה מיעאד, "אבל לנו היה חשוב שיהיה תרגום לכולם. זאת נגישות מלאה".
כמו כל יום עיון, גם המפגש הזה לא היה פטור מרחש של שיחות פרטיות שעובר בקהל מפעם לפעם; אך הלחשושים המוכרים (ונזיפות ה-"שש!") פינו את מקומן לטובת סימונים בידיים, מוגנבים יותר או פחות. בסיום כל הרצאה, ברגע שבו אמור היה להישמע צליל מחיאות הכפיים, הופיעו סימני הכפיים – המוני כפות ידיים פרושות באוויר.
האם עתידות שפות הסימנים כולן להעלם?
קהילת החירשים העולמית מתמודדת כיום עם שינויים דרמטיים המשפיעים על אופייה ועל עתידה. הסיבה המרכזית היא כניסתם של ניתוחי שתל השבלול – התקן אלקטרוני המושתל בכבדי שמיעה וחירשים צעירים, אשר ממיר צלילים לגירויים חשמליים בעצב השמיעה, ובכך מספק למוח מידע שמיעתי (להבדיל משמיעה רגילה). המושתל יכול לזהות קולות מהסביבה, וקל לו יותר להבין דיבור אוראלי. הניתוח נכלל בסל הבריאות, ובין השנים 1990 ל-2001 נערכו בישראל כאלפיים ניתוחי שתל. לשם אומדן, לפי אגודת החירשים מספר דוברי שפת הסימנים הישראלית עומד על עשרת אלפים לערך (שהם כמובן רק חלק מקהילת החירשים והמתחרשים בארץ, בכללותה). בנוסף, בבדיקות הגנטיות הנהוגות כיום בזמן ההיריון ניתן לזהות חלק מהגנים האחראים לחירשות, וכך להימנע מראש מלידת ילדים חירשים.
בקרב קהילת החירשים בארץ מתנהל כיום דיון ער בנוגע לשתל. חלקם מסרבים לנתח את ילדיהם כדי שיישארו חלק מהקהילה, על כל המשמעויות התרבותיות הנגזרות מכך. אחת ההשלכות האפשריות של העלייה בהיקף המנותחים היא ירידה מסוימת בהיקף השימוש בשפת סימנים, ובמרכזיות שלה כצורת תקשורת בתוך הקהילה. מאיר מספרת שבביקור שערכה פעם בבית ספר לחירשים בירדן, פגשה במנהל בית הספר שניבא כי החירשים במדינות העולם השלישי הם אלו שאצלם יישמרו בסוף שפות הסימנים, בשל העדרם של ייעוץ גנטי וניתוחי שתל. בדנמרק, העלייה בכמות המושתלים הביאה לסגירת כמה מסגרות חינוך שהשתמשו בשפת הסימנים כשפת ההוראה העיקרית, ומשפחות דניות שביקשו להעניק חינוך כזה לילדיהן נאלצו לעבור לשבדיה.
"השתל עוזר לשמיעה, אבל זה לא הופך את הילד לשומע". מיעד בכנס
עם זאת, מבהירה מאיר, התוצאות של כניסת טכנולוגיית השתל עדיין אינן נהירות לטווח הרחוק. "מאחר וזו טכנולוגיה חדשה יחסית, אנחנו עוד לא יודעים מה התפקיד שהשתל משחק לאורך חייו של אדם חירש. אנחנו כן יודעים שיש מקרים שבהם ילדים מושתלים מתעצבנים על השתל ומורידים אותו. הם מרגישים שהם לא מצליחים להיות כמו בני אדם שומעים, ורוצים לפתח את הזהות שלהם מתוך רצון למצוא קהילה חברתית של שווים. צריך להבין ששתל לא הופך אדם לשומע, ולחלק מהילדים המושתלים עדיין קשה לעקוב אחר דיבורים בקבוצה. המושתלים שונים זה מזה ביכולות שלהם להשתלב, לשמוע, לקרוא שפתיים. אצל חלק זה עובד מצוין, ואצל חלק פחות". בנוסף, חשוב לה להבהיר שעל אף שניתן לזהות היום סיכון לחירשות בבדיקה גנטית, "לא כל החירשות היא גנטית. חירשות מופיעה גם בגלל סיבות אחרות – דלקות קרום המוח, למשל, או מחלות של האם".
מיעאד לא מתנגדת לניתוחי השתל. "אבל אני כן מתנגדת לדבר אחד: איסור לדבר שפת סימנים (שרווח במסגרות מסוימות, נ.ב.). השתל עוזר לשמיעה, אבל זה לא הופך את הילד לשומע. אני מורה, ורואה איך זה משפיע על ילדים – יש ילדים שאין להם שתל, והם רואים איך ילדים עם שתל מתקדמים יותר מהר בדיבור, ויותר קל להם, אז הם מבקשים ממני להגיד להורים שיעשו להם את הניתוח. מצד שני, יש ילדים שרוצים להוציא את השתל – הוא מפריע להם, יש רעשים, ההורים לא מבינים אותם. יש ניתוחים שלא מצליחים, ורופאים שעושים בילדים חירשים ניסויים כמו עכברי מעבדה. אם לא מצליח מספיק, לא צריך בכח".
החירשות היא מרכיב זהותי וקהילתי חשוב עבור רבים מהחירשים. מיעאד מספרת כי כשהעבירה פעם הרצאה באוניברסיטה, נשאלה אם הייתה רוצה להפוך לשומעת אם הייתה ניתנת לה האפשרות. "אמרתי חס וחלילה. שאני אהפוך לשומעת? אני רוצה להישאר חירשת. טוב לי. אולי אני מוכנה לשמוע ליום אחד", היא מוסיפה אחרי הרהור קל, "כדי לשמוע את הקול של ההורים שלי, ואז לחזור להיות חירשת".
תודה למאיה קוסובר על התרגום משפת הסימנים הישראלית ועל סיועה בהכנת הכתבה