איור: מיכל רוט
"מאז שהתחיל הקמפיין MeToo# אני לא מפסיק לחשוב על הדימיון. איך הגעתי לבקש עזרה מאלימות, וכל שומרי הסף אמרו לי: בטח עשית משהו שזה קרה לך. אתה מגזים. אתה רגיש מדי. תפסיק ליילל.
נכון, אמרתי, אני בוודאות רגיש מדי. אני מוגדר כאדם פגיע ברשת החברתית”, כותב איל שחל, בן 16, סטודנט לאמנות באוניברסיטה הפתוחה זו השנה השנייה.
"ואז היא כתבה: דבר מצחיק קרה לי היום. אומרים שנהגתי בפייסבוק באלימות כלפי אוטיסט, ושיסיתי אחרים נגדו, אבל זה לא נכון. ושומרי הסף, חבריה, אמרו במקהלה: אז זה לא קרה. והחברים שלה בפייסבוק הפנו את הראש לצד השני, כדי לא לראות ולא לשמוע. אני עוצר לרגע ומחייך. מי כמוני יודע שבסולם האלימות, לנפגעי אלימות מינית כבר יש קצה סולם לטפס עליו החוצה מהשחור – אבל לא לאוטיסט שפגעה בו פעילת מקלדת מהסוג המתקרא: חברתית".
איל מוגדר כאוטיסט בתפקוד נמוך, המתקשה בביצוע כל פעולה שכרוכה בתנועה, כולל דיבור, בגלל דיספרקסיה, שהיא קושי בתכנון תנועות, ומתבטא בעיקר באמצעות הקלדה. “איך זה מסתדר? זה לא מסתדר. אני פרדוקס לעצמי ודיסוננס קוגניטיבי לזולתי”.
הוא מסתובב במרחבים הווירטואלים מגיל 9, אז פתח את הבלוג הראשון שלו באתר "אביליקו", העוסק בחיים עם מוגבלות. כבר אז הבין שהעולם זקוק למקצה שיפורים, והוא הצטרף לפייסבוק כדי להעביר את הרעיונות החשובים לו.
לפני כמה חודשים פנה אלינו איל, שפרסם בעבר טורים במקום הכי חם בגיהנום, עם בקשה לדבר על אלימות נגד אוטיסטים ברשת. ברקע היו כמה סיפורים מקוממים שהתרחשו בפלטפורמות ובפורומים אינטרנטיים הקשורים באוטיזם. אירועים חוזרים, בפלטפורמות מקוונות שונות, שהתמשכו לכדי צעקות פנים אל פנים.
האירועים המדוברים התרחשו על רקע ויכוח עקרוני שמתנהל בקהילת האקטיביזם האוטיסטי סביב הצעות חוק שנועדו להסדיר את ענייניה. עם זאת, חשוב להדגיש שהתופעה שאיל מציף רחבה בהרבה ממסכת האירועים האחרונה.
הטורים של איל שחל במקום הכי חם בגיהנום
שיחה על זוגיות ועל הורות עם אוטיזם, ומה קורה כשאח שלך מתפדח ממך כי אתה אחר
התיווך הטכנולוגי מקל על התקשורת
"עד לאחרונה, הרשת החברתית הייתה מקום מעניין מאוד בשבילי", כותב איל. "מכל חבריי – השכלתי, בעיקר למדתי שניתן להתייחס לדברים מנקודות מבט שונות. מעין יריד ססגוני של דעות. כמו כן, מה שאנשים מספרים, המידע הרב שהם מזרימים לרשת בנושאים שמעניינים אותי (למשל חינוך או הנגשה) לעתים איננו נמצא בעיתון. לאחרונה, פייסבוק התחיל לייגע אותי מאוד. אני מרגיש שהליבה מתחילה להתחמם מאוד וכל החלקיקים רצים סביבה כמטורפים. ייתכן המציאות הולכת ומקצינה, אבל אני באמת ובתמים מרגיש מותש מהדרישה הגלויה או הסמויה להתרגש עד קצה גבול סקאלת המילים מכל מה שכל חבריי כותבים ועושים (אחרת הם נעלבים) או לתקוע שיניים במישהו עד זוב דם רק משום שייתכן שאני צודק והוא לא".
ההתחלה נראתה מבטיחה יותר. לקהילה האוטיסטית נוכחות נרחבת יחסית ברשתות החברתיות – החל מקבוצות סגורות או פתוחות בפייסבוק, עבור ברשימות תפוצה בדואר האלקטרוני, ועד קהילת בלוגרים ובלוגריות משגשגת. המאפיינים הייחודיים של הרשתות, כגון תקשורת כתובה, מתווכת טכנולוגית, שאינה מיידית כמו תקשורת מילולית, יכולים להתאים ולהקל באופן משמעותי על חלק מהקהילה.
"להבדיל מסוגים אחרים של טכנולוגיה או תקשורת, האינטרנט נותן לך יותר ויותר כלים לבחור את ערוץ התקשורת שבו את משתמשת, ואם היא תהיה סינכרונית או א-סינכרונית – מיידית או מושהית", מסבירה ורד זיידמן, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התקשורת והמידע של אוניברסיטת נאניאנג בסינגפור. "הרבה מהאוטיסטים מרגישים נוח יותר עם תקשורת מבוססת טקסט, אם כי אי אפשר להכליל על כולם. תקשורת מבוססת טקסט, להוציא צ'אטים, היא לרוב א-סינכרונית. בפייסבוק, למשל, את יכולה להשתמש באופן סינכרוני או א-סינכרוני – תלוי בזמן התגובה שאת עצמך בוחרת. יש פחות סימנים לא ורבאליים, שתקשורת פנים מול פנים מלאה בהם.
תקשורת א-סינכרונית מאפשרת לאוטיסטים להתבטא. ורד זיידמן
"כשהתקשורת היא א-סינכרונית, מתאפשרת השהות לקרוא, לפענח, לערוך את התשובה ולפרסם את מה שאת מתכוונת. בשיחה פנים מול פנים הקצב לרוב מאוד מהיר, ובתקשורת מבוססת טקסט הקצב רגוע יותר. ועדיין, יש לך בחירה במדיה – את יכולה להעלות חומרים ויזואליים, את מחליטה איך להנגיש את המסר. לצד אפשרויות התקשורת וכללי הדיון, ישנו גם נושא ההנגשה החושית – צבע, גודל, ווליום, ואפילו צורת הפונטים. חלק מהקשיים שחווים אוטיסטים נוגעים לרגישות סנסורית, והאפשרות ליצור תצוגה מותאמת מקלה עליהם.
"דפוסי השימוש קשורים גם במקום שבו כל אדם נמצא, וברצון להיחשף כאוטיסט. יש מי שמשתמשים באינטרנט כדי לתרגל את החקר העצמי – 'אני אוטיסטית ומדברת על זה', ורוצה לשמוע מה אחרים אומרים על זה – אבל אעשה את זה תחת שם בדוי; מנגד, יש מי שמזדהים מיד בשמם המלא, בפתיחות המרבית".
"בעבר, הדימוי של אוטיזם היה חיים בבועה, של מי שאינם יכולים לדבר ולהתבטא בשום אמצעי, וכתוצאה מכך אחרים צריכים לשמש להם פה – הורים, אנשי מקצוע, אנשי חינוך", מוסיפה בשמת בר נדב, אם לנער בן 18 וחצי מהמגוון האוטיסטי, הנמנית בין מקימות התארגנות "משתלבים ברצף".
"אבל גם ההורה שהכי קרוב לבן או לבת שלו לא נמצא בתוך הראש שלו או שלה. הוא לא יודע מה הוא חושב, מה היא רוצה. אנחנו יצורים נפרדים. כהורה לאוטיסט, אני נשאלת הרבה על צרכים ורצונות של הבן שלי, ולמדתי להגיד שאני חושבת שהוא יאמר משהו מסוים, אבל אני צריכה לשאול אותו מה דעתו. לפעמים אני קולעת, לפעמים לא. הטכנולוגיה והרשתות החברתיות נתנו גישה חדשה ובלתי מתווכת לאוטיסטים עצמם. יש אוטיסטים שלא מסוגלים לדבר, אבל כן יודעים להקליד – והרשתות החברתיות מאפשרות להם לראשונה לבטא את עצמם ישירות, שלא דרך מתורגמנים.
"הרשת החברתית מאפשרת התארגנות אקטיביזם – החל מסנגור על צרכים, עבור בדיון על האתגרים שהביורוקרטיה הישראלית מציבה מולם, ועד מאווים וחלומות. אדם כמו איל, שבמסגרת לימודיו באוניברסיטה הפתוחה נזקק להנגשות שהמוסד לא הכיר, יכול לסנגר על עצמו ועל הצרכים שלו. צרכים של אוטיסטים יכולים לנבוע מהלקות עצמה – למשל, אוטיסט שלא מדבר צריך אמצעי תקשורת חלופית שיאפשר לו לבטא את עצמו; אבל במקרים רבים, הבעיות נובעות מסביבה לא רגישה. אם עבור נכה פיזית סביבה לא נגישה זה מדרגות או דלת צרה, אז באוטיזם זה היעדר מודעת או סביבה רועשת, שבה הוא לא יכול לשהות".
"לדעתי, הפלטפורמה של פייסבוק מצוינת לאוטיסט ולנוירוטיפיקל (מי שאינו אוטיסט- נ"ב) כאחד" אומר איל. "האינטימיות היא מצומצמת, כי הזולת איננו נמצא פיזית בקרבת הכותב. התפריט מוגדר מאוד: אני יכול לומר משהו משלי, או להגיב למשהו, אפשר לשתף משהו עם או בלי הסבר מפורט ומי שרוצה יכול להוסיף דימוי ויזואלי של רגש. מה שהוא מרגיש, לא מישהו אחר. הגולש האוטיסט יכול לווסת את הנוכחות שלו ברשת ולצאת מפייסבוק במקרה של הצפה רגשית או חושית. אם איש אינו לוחץ עליו, הוא יכול לסדר לו בנחת את מה שכתב הזולת, בעצם להסביר לעצמו את הכוונה. באופן אישי, אני חושב שאני מצטייר ברשת כתקשורתי יותר ממה שאני נראה במציאות, כי אני מתקשה בדיבור, אבל לא בביטוי רגשותיי בהקלדה".
עם זאת, במהלך השנים שבהן הוא פעיל, הוא מעיד, כבר הספיק לעזוב את הרשת החברתית מספר פעמים, "ומכיוון שאני אדם מסודר השארתי מסר מנומק. העזיבה הייתה תמיד על רקע של בריונות רשת כלפיי או כלפי זולתי. עד עכשיו חשבתי שהעזיבה תהיה זמנית, בשביל להתאושש מהמראות הלא-נעימים ומהתחושות הקשות שעוררו בי האירועים האלימים. הפעם, אני יודע שזה יהיה לזמן רב, סביר שלתמיד. פייסבוק מקצין, כמו החברה כולה, המקומית והגלובאלית, ובאופן עקרוני לחלוטין מדיניות פייסבוק אינה נוטה להגן על גולשים בכלל ועל אוכלוסיות פגיעות בפרט. גם אין חוק שמגן. מוטב שלא אהיה שם, במתכונת הנוכחית. אני חפץ חיים".
"יש קשרים מורכבים בין הרשתות החברתיות לעולם הממשי, כאשר לרשתות החברתיות יש את המאפיינים שלהן: אם מישהו יכתוב על הקיר שלך 'את בוגדת, את כלי שרת בידי אחרים' – כל מי שחבר שלך בפייסבוק רואה את זה; אם בשל מחלוקת עולה פוסט בקבוצה של אלפי אנשים שטוען שיש אוטיסטים שנתונים למניפולציה, בלי לכתוב את השם – כולם יודעים, ואת יודעת שהם ראו את זה", מוסיפה בר נדב.
"במובן הזה, הרשתות החברתיות הן כיכר העיר המודרנית. בעת העתיקה היו תולים את הגנבים בכיכר העיר בשביל אפקט ההשפלה הפומבית, ועכשיו זה בפייסבוק. בגלל מאפייני הלקות, הפגיעות של ילדים ובגירים אוטיסטים גדולה יותר מזו של בני גילם. זה נכון לעולם הממשי, ובטח שלעולם הווירטואלי. מצד אחד, אוטיסט לא תמיד ידע לזהות התבטאות פוגענית, ומצד שני, בגלל הקושי בוויסות הרגשי שיש להרבה מהאוטיסטים, פגיעה שבעיני אחרים היא פגיעה קטנה או שולית, נחווית באופן קיצוני מאוד עבור האוטיסט".
"אני חושב שהסכנה הגדולה יותר שאורבת במרחב הוירטואלי הידידותי-לכאורה היא פגיעה ריגשית ונפשית", אומר איל. "הפגיעה הזו היא גדולה כפליים: ראשית, משום שבעולמו הפנימי של האוטיסט ממילא הכל מוגבר מאוד, גם אם הסערה איננה בולטת כלפי חוץ ושנית, משום שהפגיעה ברשת החברתית היא מידי אדם שהאוטיסט למד להכיר, במישור הוירטואלי ולעתים גם מחוץ לו. אין לאוטיסט שום דרך להתמודד או להכיל את הסתירה הזו: שחבר – גם פוגע".
אסף "מופסה" מרקוביץ, 26, הוא פעיל באס"י – אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל, סטודנט לתואר שני בקומפוזיציה ולתעודת הוראה, ומרצה בנושאי זהות ותקשורת אוטיסטית. "במקרים האלה הפכו אנשים לשק אגרוף. ושק אגרוף הוא לא בן אדם, אפשר להוציא עליו כמה שיותר. מחשב זה מבלבל – כי זו מכונה, אבל צריך להבין שמאחורי המסך עומד בן אדם שמקבל את זה. אני לא בדיוק זוכר מה היו המילים, אבל אני חושב שזה לא כל כך מסובך לפגוע בבן אדם. לא יודע איך להסביר את זה, אבל הרבה פעמים אוטיסטים יותר רגישים, ויותר מרגישים את האנרגיה, גם אם זה בכתב. לפעמים יש פער בין אוטיסטים ללא אוטיסטים במובן הזה. אוטיסטים יכולים לקחת את הדברים שנכתבים באופן יותר אישי".
מישהו בעט לי בלב
מה קורה כשאוטיסט/ית אחד/ת פוגע/ת בשני/ה? האם המכנה המשותף של בעיית התקשורת מהווה מכשול נוסף בדרך להבנה וריפוי, או שמא – מקל עליהם?
איל: "אוטיסטים בהחלט פוגעים באוטיסטים אחרים ברשת, לרוב ללא כל כוונה או מודעות לפגיעה. מי שחושב שכל אוטיסט הוא חבר מכוכב אחר, כוכב של אוטיסטים, צריך להרחיב את חשיבתו כך שתכלול פדרציה של כוכבים, כמו בסטאר טראק. כל אוטיסט ושפתו, והאפליקציה שמקודדת ביניהם לפעמים לא עובדת. זה קורה. ישנן שתי אוכלוסיות שלא תיסוגנה לאחור כשאני מתריע על אור אדום של אלימות מצדן: פעילים חברתיים שרואים ביום הקלדה בפייסבוק תרומה אדירה למהפכה חברתית, ואנשי מקצוע שחושבים שמומחיותם היא ההילה שמסמלת את טוהר כוונותיהם".
איל מסביר שבעבורו, הפגיעה של אותם פוגעים הנלחמים לכאורה למען האוטיסטים היא הכואבת ביותר. "כשקמתי להגן על חבר אוטיסט מפני פוגעת אידאולוגית, הגיעה חברתה, הסמכות המקצועית, להשתיק אותי. אשת מקצוע שמתמחה באוכלוסיות מיוחדות, כתבה לי בלהט ויכוח: 'מספיק כבר! תגיד לאמא שלך שתפסיק לכתוב בשבילך!' היא כל כך רצתה לנצח בנוקאאוט, עד ששכנעה את עצמה שהאדם הכותב מולה איננו אני. זו לא רק פחיתות כבוד. זו דה-הומניזציה טוטאלית לדמותי. המשפט הזה ('זה לא אתה שכותב בעצמך') היה הכאב של חיי מגיל צעיר, הפיקפוק בתבוניות שלי שאנשים פיקפקו כי אני לא מדבר. אני בטוח שהיא ידעה את זה כי כתבתי את זה פעמים רבות. היא הקפידה לא להתנצל על המשפט, ואני נשכבתי על הספה בבית ולא זזתי יומיים כאילו מישהו בעט לי בלב".
לדעתו של מרקוביץ', זהות הפוגע – אוטיסט או נויורוטיפיקל, דווקא אינה המשתנה המשמעותי. "כשאדם נפגע הוא נפגע, זה לא משנה אם הפוגע הוא אוטיסט או לא. אבל איך שאני רואה את זה – להיות אדם אוטיסט זה גם זהות חברתית. זו זהות חברתית של מישהו שהגיע ממקום אחר, לארץ זרה, ולא תמיד מבין לגמרי איך להשתלב פה, או איך לעשות כל מיני דברים. לא מעט אוטיסטים חוו באיזשהו שלב בחיים שלהם דחייה חברתית. הם חוו את זה כבר לפחות פעם אחת, ולכן הם יכולים להיפגע יותר בקלות. בגלל זה חשוב ליצור מרחב שהוא בטוח".
"סיסמת האקטיביסטים מקרב אנשים עם מוגבלות היא: 'שום דבר עלינו בלעדינו'", מוסיפה בר נדב. "אקטיביסטים למען אנשים עם מוגבלות מעלים על נס את הזכות לסנגור עצמי ואת הזכות לדעה אישית ועצמאית של האדם עם מוגבלות. והנה, יש לנו כמה אוטיסטים שעוסקים בסנגור עצמי ושמשתתפים במהלך של כתיבת חוק שעוסק בהם, לפי הכלל הזה, ומותקפים דווקא בשל כך. כל אלימות היא חמורה, וכל אלימות כלפי אנשים עם מוגבלות חמורה עוד יותר, אבל כאן יש 'אלימות אינסטרומנטלית', כלומר שימוש מכוון באלימות לצורך השתקה של אדם עם מוגבלות משום שהוא מבטא עמדה שהתוקף מתנגד לה".
מפקפקים בתבוניות שלי. איל שחל
הפיתרון, הם מסכימים, נעוץ בניסיון אקטיבי יותר ליצור מרחב בטוח. "אני חושב שזה דורש הגדרה מאוד ברורה של קווים בתקשורת הקבוצתית", אומר מרקוביץ. קודם כל – לא לצאת נגד אדם מסוים במקום מסוים. וכשקבוצה עוסקת בנושא מסוים, אז לדעתי כדאי להעלות דברים שקשורים רק לזה. את הדיון צריך לנהל ברמה עקרונית, לא משהו אישי נגד מישהו. אבל נראה לי שברשת זה די קשה להסביר את זה".
באיזה צבע אני היום
זיידמן, החוקרת בעבודתה בסינגפור את הבלוגספירה האוטיסטית, מסבירה כי כללי דיון מוסכמים שנועדו להבטיח דיון מכבד, ולא מתלהם או פוגעני, הופיעו כמעט בכל הבלוגים שחקרה.
איך קהילה יכולה בכלל לקבל על עצמה כללים?
זיידמן: "אני לא יכולה לקבוע איך זה ייראה, אבל כללים כאלה היו יכולים לעזור בלא מעט מקרים. קחי לדוגמה את 'רמזור התקשורת', שנולד בכנס של Autism Network International (ארגון למען תמיכה וסנגור עצמיים עבור אוטיסטים, המנוהל בידי אוטיסטים, או ANI – נ"ב) והתרחב לקהילות בכל העולם: זה קוד מוסכם של צבעים שמגדירים באיזה מצב את נמצאת ברגע נתון. כשאת מגיעה לכנס, את מקבלת ערכה של תגי שם בצבעים שונים. אם אני מצמידה את התג הלבן – אני פתוחה לכל תקשורת, יכולה ליזום תקשורת, וכל אחד ואחת מוזמנים לפנות אליי; אם בחרתי בתג הירוק – אני פנויה לתקשורת אבל זקוקה לעזרה: אני זמינה לשיחה שייזמו אותי, אבל לא בהכרח מסוגלת ליזום שיחה בעצמי. תג צהוב – אני פנויה לתקשורת רק עם מי שיש לי הכרות מוקדמת; ואם זה אדום – אני לא פנויה לתקשורת כרגע, וכל מי שמסביבי יודע שצריך להניח לי ולהימנע מתקשורת. בהמשך הוסיפו צבעים נוספים, כמו כתום, שמציין אם אני מסכימה למגע פיזי. המעבר בין הצבעים דינאמי – את יכולה להיות יום אחד ירוק, יום אחר לבן, וביום שלישי אדום".
"באופן אישי, ההשתתפות במרחב כזה הייתה אחד הדברים הכי מדהימים שחוויתי. כל המחקר הזה הציב לי מראה גדולה מול הפרצוף, וגרם לי לחשוב על דברים שאנחנו עושים באופן אוטומטי. הרי כולנו לפעמים אדומים, לפעמים צהובים, לפעמים לבנים. התוצר התרבותי הזה הוא חלק אינטגרלי מהתרבות והזהות האוטיסטית, ובעיניי הוא נהדר. יש צורך למצוא מנגנון שיאפשר ליצור מקבילה לרמזור התקשורת בחלל הווירטואלי".
"מה שהיה חסר לי מאוד באירועים בהם הופעלה אלימות על אוטיסטים הוא נוכחות של יותר 'שומרונים טובים'", אומר איל. "אני מכיר בחסרונות של פייסבוק, שהם גם יתרונותיו: הוא יוצר רשת צפופה של אינטרסים, לייקים, חיבובים וליבובים, שקשה מאוד לפרוץ אותה עם אמירה נונקונפורמיסטית. זה מאוד לא הרמוני מצד העושה. רוב האנשים שתשאל אותם: 'מדוע לא התערבתם?', יענו לך: 'לא הייתי. לא ראיתי'. אם אתה מקשה יותר: 'היית, מעל ומתחת באותו שרשור', הם יפטירו: 'כן, אבל זה לא תפקידי לשפוט. אני לא שופט אף אחד בפייסבוק'.
זו תשובה שאני מצר עליה מאוד, כי היא מציבה אותי בצד המחנך והמטיף ("השיפוטי") בעוד שאני בא לומר: אני מבקש יותר מודעות. מי שיודע יותר, נזעק ממקומו להגן, כי מדובר ממילא בנוכחות שברירית מאוד ברשת. פרח מוגן. אוי למי שקוטף את נשמתו מתוכו במילים רעות".
עשרת הדיברות
כדי לנסות ולהסביר מהי אותה מודעות חיברו איל שחל ובשמת בר נדב את הכללים שלהם לשיחה עם אוטיסטים ברשת.
"עשו"
- ודאו עם האוטיסט שהוא מבין את מה שאתם כותבים במובן ובדרך שאליה התכוונתם. התייחסו למטפורות כאל מילים נפיצות במיוחד שעלולות להתפוצץ ביניכם לבינו.
- זה אמנם קשה, אבל הפרידו בין תוכן דבריכם לבין הרגשות שלכם. כתבו את רק התוכן. לחלק גדול מהאוטיסטים קשה לעבד בו-זמנית את תוכן דבריו של הדובר ואת הרגש שהם כוללים.
- זכרו: לרוב, אוטיסט אומר מילולית (ולא מטפורית) את מה שהוא מרגיש, וכך הוא גם מבין את דבריכם. אם כיניתם אותו: "אידיוט" הוא יחשוב שזו דעתכם עליו. אם הוא אומר שהוא על סף שבירה – אז הוא על סף שבירה.
- בכלל, היו ערניים הרבה יותר מהרגיל לנקודות שבירה, לאיתותי מצוקה, כי לחלק גדול מהאוטיסטים, גם אלו שבתפקוד גבוה, קשה מאוד לומר לזולת: "קשה לי", "לא נעים לי", "תפסיק בבקשה". זה לא נובע בהכרח מביישנות אלא מקושי לקודד את הסיטואציה ולתמלל אותה, אפילו בשביל עצמם.
- השתדלו להעניק לאוטיסט את התחושה שהוא מוערך בזכות שונותו ולא למרות שונותו. לאוטיסטים יש יכולות רבות שנובעות דווקא מהשוני הנוירולוגי שלהם. הם יכולים להעשיר את עולמכם.
"אל תעשו"
- אל תלחצו על אוטיסט להסכים אתכם לגבי מה שהוא מרגיש ומה שעליו לעשות. כשאתם כופים על האוטיסט את דעתכם, הוא לא בהכרח מסכים איתה, אבל עלול לא להצליח להתמודד עם הלחץ שאתם מפעילים עליו.
- הימנעו מגודש רגשי גדול מדי, כי הוא מקרב את נקודת השבירה מהר מדי. באינטרנט, כמו בחיים, אל תקיפו או תתקיפו את האוטיסט בבת-אחת כקבוצה. זה גודש גדול מדי.
- נסו לא לכעוס על הדרך בה מתבטא האוטיסט. הוא לא תמיד יודע איך הוא נשמע, הן בדיבור ישיר והן ברשת החברתית. לרוב הוא אינו מתכוון להעליב אתכם, גם אם הוא נשמע בוטה.
- לעולם אל תותירו את האוטיסט פגוע (אפילו עם חשש לפגיעה) מבלי להתנצל. האוטיסט זקוק מאוד לסגירה טובה של הסיטואציה, יותר מאדם שאיננו אוטיסט.
- אל תתעלמו ממה שנראה כפגיעה או אפילו פגיעה לכאורה באדם הידוע לכם כאוטיסט. זכרו שמדובר באדם המוגדר מלכתחילה כפגיע ועלול לסבול מנזק קשה בעקבות אירוע כזה. לכן, גם אם הפוגע הוא חברכם ונראה לכם שאיננו פועל בזדון, התערבו מיד ועצרו אותו.
10 הדיברות. יצירה של איל שחל