לא קל לתפוס את משפחת סלמסה לשיחה בימים האחרונים. שבוע עבר מאז נישא שמו של יוסף סלמסה בצעדת האתיופים בירושלים. ארבעה ימים חלפו מאז ההפגנה בתל אביב, שהתגלגלה למחוזות לא צפויים. "דברים השתנו. גם אנחנו השתנינו", אומרת בת דודתו של סלמסה, טהונה שרה מהרט. "אנחנו לא סומכים על אף אחד. נהיינו בררנים וחשדנים".
לפני כעשרה חודשים נפל סלמסה אל מותו מצוק בבנימינה. תיק החקירה נותר פתוח. איש עדיין לא יודע מה בדיוק הרג את סלמסה. לפני כחודש קיבלו בני המשפחה את דו"ח נתיחת הגופה, אך הוא לא שפך אור על התעלומה.
את מהרט, שנהפכה בעל כורחה למנהיגת מהפכה, אני פוגשת באוניברסיטת תל אביב, בין שיעור להפגנה. "אני עוד צריכה לעבור בפתח תקווה, לקחת את החולצה של יוסף", היא מפטירה – ובכל זאת מקדישה לי שעתיים.
"בעצם אנחנו עדיין נלחמים", היא אומרת. "בדו"ח אין שורה תחתונה. הוא לא קובע אם יוסי התאבד או אם מישהו עשה לו משהו. מה זה אומר ?שהמשטרה צריכה להמשיך לחקור. התחושה הכללית שלנו היא שעבדו עלינו בעיניים".
"משפחת סלמסה קיבלה את תוצאות הנתיחה – ובזה זה נגמר, התיק סגור", אומר ערן שקד, דובר מחוז חוף במשטרה. "שאלת ההתאבדות היא התעסקות בכוונות. מטרת הדו"ח לקבוע אם מדובר במעשה פלילי והוא קבע שסלמסה נפטר מנפילה במחצבה".
אז זה לא פלילי בוודאות?
שקד: "זה לא פלילי. גם מראש זה לא היה פלילי, אבל לא יכולנו לקבוע את זה ללא דו"ח נתיחה. המשפחה יכולה לבוא בטענות שונות, וגם הטענות במח"ש נבדקו ולא נמצא בהן בסיס, המשפחה גם לא שיתפה פעולה במח"ש. המשטרה פעלה כפי שצריך, היתה בקשר עם המשפחה. צר לנו שהמשפחה לא מקבלת את תוצאות הנתיחה ואת נסיבות מותו של יקירם".
קיבלתם את החפצים של יוסי?
"קיבלנו טלפון נייד, תעודת זהות, כרטיס עובד, חפיסת סיגריות וזהו. את הבגדים שלו לא קיבלנו. אנחנו יודעים בוודאות שחסרים חפצים. יש חפצים שמצוינים בתיק המשטרתי ולא נמצאים כרגע אצלנו או במכון הפתולוגי. הם נמצאים איפשהו.
"זה פאזל שחסרים בו הרבה חלקים. קשה לנו לראות כרגע תמונה ברורה של הדברים, והאמת היא שאנחנו גם לא יודעים על מי לסמוך. יש תחושה שמישהו השתמש במצב העדין שלנו כדי לסלף דברים. עכשיו כבר עבר המון זמן ואנחנו לא יודעים אם נקבל תשובות ברורות".
נחמה בתשובות
טהונה, אחיו של סלמסה אשר ואחותו בנצ'יאמלק, מנהלים את המאבק הזה בכוחות עצמם, בין עבודה ללימודים, לחיי משפחה, מצליחה השלישייה לקדם את המאבק, להתראיין, להנהיג. הם עושים הכל יחד. טהונה אמנם קיבלה הפעם אישור מיוחד להתראיין לבד, אבל רוח השלישייה וכוחם המשותף, מנשבת לאורך כל הריאיון.
"היום אנחנו לא מוכנים להתפשר", אומרת מהרט. "אנחנו רוצים תשובה מלאה וחד משמעית. סגרו את התיק במח"ש פעמיים, פעם ראשונה בטיעון שהמתלונן לא שיתף פעולה, ופעם שנייה בטיעון שהמשפחה לא דוברת עברית. התיק נפתח בפעם השלישית בעקבות ועדה בכנסת. מח"ש הודיעו חגיגית שיעמוד לרשותנו נציג שיעדכן אותנו בהתפתחויות בחקירה, אמרו שתהיה לנו שיחה כל שבועיים ולא היתה. אנחנו לא מעודכנים בכלום, אבל הפעם דורשים תשובות. את יוסי לא נחזיר, אבל בתשובות יש נחמה".
טהונה (מצד שמאל) עם אחותו ואביו של יוסף סלמסה, בהפגנה ביום ראשון בתל אביב
זעקה מהלב
טהונה, פתחתם את שנת 2015 במסע. הלכתם ברגל מבנימינה לנתניה. בערב התכנסתם במתנ"ס, נתתם מקום לסיפורים דומים ולדיון מול נוער אתיופי ברובו. בעצם בחרתם לדבר פנימה, אל תוך הקהילה.
"בכל המאבק אף פעם לא חשבנו מה הסיפור הזה יעשה לאנשים. שאלנו את עצמנו איפה המשפחה שלנו יכולה לתקן. רצינו לקבל תשובות. עד היום אומרים לנו: 'איזו אצילות נפש'. האמת היא שאנחנו לא מרגישים ככה, לא היתה לנו אופציה אחרת חוץ מלפעול בדרך הכי אמיתית ומוסרית, לזעוק את מה שבלבנו.
"המשטרה טעתה, המדינה טעתה, נעשו מחדלים, חיי אדם אבדו, למשפחה שלנו נעשה עוול. המחאה של הקהילה נבעה מהרבה סיבות, אבל אפשר להגיד שהמקרה שלנו הראה לקהילה שאפשר למחות, שלא צריך להתבייש. אנחנו שומרי חוק, פועלים ממקום אמיתי ודורשים את המקום שלנו בחברה הישראלית.
"זה לא שיוסף הוא הקורבן הראשון לאלימות משטרתית, אבל המשפחה שלו היתה הראשונה לחשוף את הסיפור. רבים אמרו לנו: 'זה כמו לבגוד במדינה, לירוק לבאר שאתם שותים ממנה'. אנחנו הראינו להם שהמציאות הפוכה – הם אלה שמשתמשים בחולשות שלנו, ואנחנו אלה שנלחמים על דמותה של המדינה. משפחת סלמסה לא נתנה לכאב לפרק אותה. האחדות שלה מדבקת. האחדות הוציאה אותם למסע ובסופו של דבר הוציאה גם את הקהילה.
"כשכולם צעקו בהפגנה 'גם אני יוסף סלמסה', היתה לי צמרמורת בכל הגוף. הבנתי שיוסי שם בכל המובנים. עד שנפגשנו עם הרחוב לא תפסנו את המחאה שלנו ככה, לא ראינו כמה היא משפיעה על הקהילה ואיך המסר עובר.
"אנחנו פועלים מהלב. מה האדם רוצה? לחיות בכבוד, בחופש, בשוויון זכויות. אנחנו לא דורשים יותר מזה. אנחנו רוצים שהמשטרה תגן עלינו כמו על כל אחד אחר".
אם יש שוטרים אתיופים, איך אפשר לקרוא למשטרה גזענית?. צילום מההפגנה ביום א': אורי פינר
בהפגנה של יום ראשון, חזרתם הביתה כשהתחילה האלימות.
"אנחנו מאמינים בנאה דורש, נאה מקיים. מצד אחד, אי אפשר להילחם באלימות כשפועלים באלימות. מצד שני, לולא האקט האלים הזה, ספק אם היו שומעים עלינו, ספק אם היינו מצליחים סוף סוף להתנתק מהסטיגמה של הנחמדים והמנומסים.
"אם זה לא היה קורה ביום ראשון, זה היה מתפרץ בהזדמנות אחרת. יש כל כך הרבה זעם. יש מין משחק כוחות מתחת לפני השטח, מי חזק יותר, אתם או אנחנו? השוטרים עם הקסדות והאלות באו למלחמה, אנחנו באנו למחאה לגיטימית".
למה באמת מופעל כלפיכם כל כך הרבה כוח?
"אני חושבת שזה בגלל דעות קדומות. הם לא מכירים אותנו מספיק. אם הם רוצים להכיר, זה חייב לבוא מהלב. כשהמשטרה אומרת 'שילבנו את בני הקהילה במשטרה', זו דרכה לאשר את פעולותיה. אם יש שוטרים אתיופים, איך אפשר לקרוא למשטרה גזענית?
"מיד השוו אותנו לאריתראים ולסודנים. התפיסה האוטומטית היא לפי צבע עור, זו גזענות נטו. כששוטר רואה אותי, הוא לא רואה אזרחית שוות זכויות במדינה, הוא רואה שחור. גם השוטרים הם קורבנות של המערכת. כמו שאמר נלסון מנדלה, אדם לא נולד שונא. הם לא נולדו גזענים, יש פה כשל מערכתי כולל, אבל השוטרים שאנחנו פוגשים בשטח הם מייצגי המדיניות הזאת.
"זה קשור לכל הגופים. כולם יחד צריכים לקבל אחריות ולהילחם בתופעה הזאת. זה לא מתחיל ונגמר באלימות משטרתית, זה קיים גם ברווחה – קל להוציא ילדים אתיופים מהבית, משפחות אתיופיות נופלות בין הכיסאות יום יום.
"בסיפור של יוסף היה הכל: אלימות שוטרים, טיפול לקוי בתלונה, היחס של מחלקת הרווחה להורים והשוטרים שאמרו לנו ש'לא כדאי לראות את הגופה'. היה פה ניצול של החולשה שלנו בסיטואציה".
אולי זו דרכה של ישראל? בהתחלה החלוצים אכלו אותה, אחר כך המזרחים. עכשיו תורכם.
"טעיתם בעלייה אחת? תתקנו, תשפרו, תלמדו מטעויות. אי אפשר שכל פעם יהיה קורבן אחר. הקהילה שלנו נושאת מטען כבד: העלייה מסודן והפקפוק ביהדות שלנו לאורך כל השנים. אנחנו כל הזמן צריכים להוכיח את עצמנו, לנופף בשירות הצבאי, בלימודים. כל הזמן להזכיר שאנחנו מקיימים את החובות שלנו. למה? לפני כל זה אנחנו בני אדם, זכותנו להיות פה.
"אם לא די במלחמות שלחמנו עד עכשיו, אנחנו נהיה עוד יותר יצירתיים, נפתיע את הממסד, שייראו שאנחנו לא כל כך נחמדים כמו שהם חושבים. משפחת סלמסה שוברת שתיקה ואתה כל הקהילה. לא רוצים חיבוק ולא רוצים ליטוף, רוצים שוויון זכויות, רוצים שיתייחסו אלינו כמו כולם – בלי פרויקטים, בלי בידול ובלי טיפול שונה מלשאר החברה.
"אנחנו שילמנו את המחיר שהיינו צריכים לשלם. לך ולי יש אותם אבות ואין לנו ארץ אחרת. ההורים שלנו נלחמו כדי להגיע לישראל, ואנחנו נלחמים כדי להישאר בה. אולי התעוררנו מאוחר, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
"כואב לנו להילחם בשוטרים, הם אחים שלנו. אבל מדובר בחיי אדם – צעירים שהעתיד שלהם הולך לאבדון על לא עוול בכפם. אנחנו פה בשביל לדרוש, אסור לנו להתבייש יותר. בהתחלה התגובות בקהילה היו הססניות, חוששות, אבל עכשיו יש תחושה של תקווה ואמונה שאפשר לעשות שינוי ולהגיע להבנות עם הממסד. צריך להחיות את האמון בממסד, במשטרה. קשה לעשות את זה אחרי שאיבדנו את יוסף, אבל אנחנו מאמינים במהפכה הזאת".
לאן המחאה הזאת הולכת?
"המחאה רק התחילה. אנחנו מצופפים שורות, עשינו את הספתח שלנו – הבאנו את המאבק הזה, שהחל כבר מזמן, לתודעה הציבורית. המהלכים הבאים יהיו אחראיים, עם הרבה מחשבה. עד עכשיו האקט היה אמוציונלי – לפרוק את הזעם. הנחנו את הדברים על השולחן, זה מה שיש וזה מה שאנחנו רוצים. עכשיו תור הממסד לפעול, ולתגובת הממסד תצטרף תגובה הולמת שלנו – שקולה, אחראית ואחידה, בשם כל הקהילה".
אתם לא קצת מתפרקים? יש כל כך הרבה קולות בתוך הקהילה.
"יש חילוקי דעות מן הסתם, אבל אני מאמינה בקהילה שלי ובשותפים שלי – בפעילים החברתיים, בקייסים ובהנהגה החילונית. אנחנו עובדים על שיתוף פעולה כדי להגיע לתוצאה מעשית בשטח, כי זה מה שחשוב".
איפה משפחת סלמסה בין כל חילוקי הדעות האלה?
"אנחנו מאמינים שיש עם מי לדבר. אנחנו רוצים להאמין בכם, להאמין שהמשטרה שם בשבילנו, שהממסד פה בשביל לדאוג לצרכים שלנו. אנחנו לא באים לבזוז חנויות. אנחנו מכבדים את עצמנו ואת הקהילה שלנו, משרתים את המדינה באמונה ובהקרבה, משלמים מסים. אנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, וכך המדינה צריכה לראות אותנו והמשטרה – לשרת אותנו. אנחנו מבקשים שירות והגנה כמו שאר האזרחים".
מסתובבות ברשת רשימות דרישות של הקהילה. איך יוסי משתלב בזה?
"יש דרישה מפורטת שהגיעה גם לראש הממשלה וגם למפכ"ל המשטרה לגבי התשובות שאנחנו דורשים. אבל אני חייבת לשאול, כמה אנחנו כבר יכולים להשיג? מה, ראש הממשלה יורה למפכ"ל לפתוח את התיק? התיק כבר פתוח. כל מילוי דרישה מהסוג הזה יהיה דרך להשתיק את המחאה. אנחנו, המשפחה, רחוקים מלהאמין לזה. עד עכשיו האמנו לכולם וזה לא השתלם. שנה שלמה לחכות לתשובות? זה הרי בלתי נתפס.
"מהבחינה הזו אנחנו חסרי אונים בדיוק כמו בהתחלה. עשינו כברת דרך וזה ייאמר לזכות ההורים של יוסי. הם הלכו כנגד כל הסיכויים – נגד המשטרה והמדינה".
מה יוסי היה חושב על כל זה?
"אני חושבת שהוא היה הופך למנהיג הרוחני שלנו, כי אמונה היתה דרכו. היום אנחנו מרגישים אותו בכל מקום. אני עדיין מצפה שהוא פשוט ייכנס דרך הדלת, יחזור מאיזה טיול עם חוויות וסיפורים. לא נפל לי האסימון שהוא לא פה. ואז פתאום בהפגנה כולם צעקו את שמו. זה היה בלתי נתפס.
"יוסי נהפך לסמל, ואני מאמינה שזה סיפור לדורות. איך קמה משפחה – ישראלית, אתיופית, לא יודעת איך להגדיר אותם– והחליטה לשבור את השתיקה, את הקוד הזה שמאפיין את הקהילה שלנו, לזעוק ולקרוא לכולם לבוא אחריה. להגיד, 'הנה, תראו, אפשר. פתאום זה הפך לבעיה של כולם, פתאום כל כך הרבה סיפורים נחשפו ואנחנו כבר לא לבד".
שיר המחאה נגד יחס המשטרה ליוצאי אתיופיה של קלקדין מ 2012