היה היה פעם, בארץ רחוקה…
איש. הוא נולד בלודז' בשנת 1906 למשפחת סוחרים יהודים, בילה את ילדותו בין חנויות ממתקים, נישא ונולדה לו ילדה. בחודש מרץ 1940 ברח, כיהודים רבים אחרים, אל תוך הגטו, במה שייקרא אחר כך "ליל הדמים" – פוגרום שנערך בלודז' בחסות הנאצים ביהודים שעדיין לא נכנסו לגטו.
שמו מנחם אופנהיים, וחיפשתי אותו במשך חודשים. כל שהשאיר אחריו הוא דף עד שנכתב בידי אדם שלא הכירו, יהודה קנובלר, ויומן. את היומן מצא ד"ר מרדכי זר כבוד, ניצול שואה חרדי ודוקטור לפילוסופיה יהודית, בשנת 1947, כשחיפש לקנות סידור יד שנייה, וכך הוא כותב: "ביום כ"ד ניסן תש"ז רכשתי עם ספרים אחרים סידור 'דרך החיים' נוסח ספרד, דפוס ווילנא תרס"ג. בדפדפי בו, ראיתי כי בשולי דפיו ובמקומות חלקים אחרים זרועות רשימות באותיות זעירות, בדיו ובעיפרון. שקצתן בעברית ורובן יידיש. לאחר פיענוחן נתברר לי, שהן זכרונות של אחד מתושבי גטו לודז' שנרשמו החל בכ"ח באדר א', שנת ת"ש, ועד כ"ח אב תש"ד – ז"א למן היווסד הגטו ועד חיסולו". ד"ר זר כבוד תרגם את היומן ופרסם אותו, אך התרגום כמעט ואינו זמין היום.
הסידור המדובר לא היה שייך לאופנהיים, כי אם לקרוב משפחה של אחד משותפיו לחדר בגטו. את קורותיו כתב כך שכל אירוע שתיעד – תיעד בתאריך המתאים בספר התפילה (למשל, מאורעות פסח – בעמודים המוקדשים לפסח)."אני כותב את הדברים האלה ואלוהים לבדו יודע בשביל מי", כתב אופנהיים ביומנו.
רשימות באותיות זעירות. סידור 'דרך החיים' עם הערותיו של מנחם אופנהיים
אחד מקריא וכולם מקשיבים
גטו לודז' היה מבודד מאוד ביחס לגטאות אחרים. את החדשות על המלחמה קיבלו התושבים מעיתונים שעברו בסתר. את הדרך שהעיתון עשה ואת חשיבותו מתאר אופנהיים:
"18.10.43 (י"ט תשרי) אתמול ראיתי עיתון מיום 11.10 אצל ספר. העיתון עולה בעיר, במחירו הרשמי 10 פפניג. וקריאתו היא כך: עתון מועבר בגניבה מן העיר. הקבלן מוסר אותו לקריאה ראשונה למאפיות, במקום שהוא מקבל פת לחם. אחרי כן – למנהלי העבודה בתוך המפעלים, אחר כך, בין 6-8 בערב, מתאספים אליו, אל הספר, כאורחיו 12-14 איש. נסגרת הדלת וגם התריסים. אחד מקריא וכולם מקשיבים. בעד הקשבה משלמים 2 מארק. בגיטו, זוהי האות היחידה מן העולם. כדאי ליתן שני המארק, המהווים חצי יום עבודה אצל רימקובסקי, כי רואים שאין המלחמה עומדת במקום אחד (…) השוודים כותבים, שיש הכרח לחלק את גרמניה ושגרמניה רבתי היא סכנה מתמדת לאירופה ושגם פורטוגאל וויתרה על איי האזורים. אם כן גם המדינות הנויטראליות מתבטאות בגלוי כנגד היטלר".
***
ביומנו מספר אופנהיים מספר על החיים הקשים בגטו:
28.9.43
"מתקרב ראש השנה היהודית והרהורים מתעוררים".
22.4.1940
"היום ערב פסח ת"ש, שלשים ושלש שנה לימי חיי. אני יושב בגעטטא אצל דודי מאטיל אחי של חמי.
"אשתי ובתי מלכה חיה שתחיה, כעת שתי שנים ושבעה חודשים, אישון עיני, נסו ביום עשרים ושמונה לחודש אדר ב' לעיר אפאצנע (….) בפעם הראשונה בחיי אני את חג הפסח חוגג בלי אשתי וקרובי, ברע לב.
"בעיניים זולגות דמעות כותב אני את הטורים האלה. אל נקמות ינקום את חרפתנו. יתן ד' שאזכה לחוגג את החג הבא בירושלים הבנויה".
עוד שלוש פעמים יציין אופנהיים את פסח בגטו, בלי משפחתו, עוד התלבטויות ורעב וחג אחד, ב-1942, שבו יכתוב בדרמטיות בתוך הסידור, בשולי הגדת פסח: "אכלתי חמץ בפסח בפעם הראשונה".
עמודים מתוך יומנו המאולתר של אופנהיים
אומרים ששם יש בית גאז
הריחוק מאשתו ובתו וגורל בני משפחתו מעסיקים את אופנהיים לאורך כל דפי היומן. באוקטובר 1941 הוא שומע שמועה המדירה שינה מעיניו:
16.10.1941
"מדברים ברחוב שה'דובר שקר' (רדיו, בלשון הסתרים של הגטו – נ"ב) הודיע כי משלושת מיליון היהודים שהיו בפולין לא נשארו אלא שלוש מאות אלף ויתרם השמיד בשילוחיו. אינני מאמין שזה אמת. אף על פי כשראו את מהלך השילוח מכאן אפשר להאמין בזה. כשהלכו וחיפשו רק אנשים כאלה שאינם מסוגלים לעבודה: ילדים, שהם למטה מגיל עשר, אנשים קשישים, בני ששים ובכלל חולים ואנשים שפניהם רעים, הנקראים כאן 'קלעפסידרעס' (מודעות אבל – נ"ב). כששלחו ילדים עד גיל עשר בלא הורים ואנשים חולים מתוך בתי החולים בכותונת האחת שבה שכבו. לשם מה? אומרים שהובילו אותם לחעלמע תוך יריות ושם יש בית גאז, בו הם מורעלים. אבל אני סבור, שמקרה יהודי ווארשה, קלץ וקראקא אחר היה. כי כשאני נזכר באשתי היקרה, בילדה, באימי, באחיותיי, באחיי, בגיסיי ובילדיהם. מקווה אני שהם חיים ושבקרוב אשמח עמהם ונספר זה לזה בשעה טובה הכל מה שקרה לנו, שאם לא 'קצתי בחיי' 'למה זה אנכי'. למה אני מענה את עצמי".
את דרישת השלום המיוחלת מאפאצנע קיבל אופנהיים בינואר 1942. דרישת שלום נוספת קיבל ביוני באותה השנה. "אני יכול לישון קצת יותר טוב. מצבם הבלתי ידוע גוזל את מנוחתי", כתב אז. מכאן והלאה מתרכז היומן בחיים שבתוך הגטו כשלעתים מתלונן אופנהיים על כך שהדואר סגור ועל הזמן הרב שחלף מאז שמע מקרוביו.
בחלוקת המרקים נוהגת הרבה פרוטקציה
יומנו של אופנהיים מספק הצצה נדירה אל החיים בגטו. כך למשל, הוא מספר על המרק, המשמש מזון עיקרי בגטו:
"בשעת העבודה בתוך המפעלים מקבלים מרק, שאותו מקבלים במבדק על תעודה לשבע ארוחות צהרים. בתעודה ניגשים למטבח ושם נלקחת התעודה ומקבלים מרק. המרק מכיל 15-20 דיקה תפוחי אדמה קשים וקצת רסיסי שבולת-שועל. בפתקאות המטבח עושים מסחר, כי יש אנשים המוכרים את המרקים ויש אנשים הקונים מפני שאינם יכולים לבשל בבית, ממנתם. על כן קיימת בורסה חשאית ליד כל מטבח, מוכרים וקונים, והמחיר הוא לפי אספקת מנות-המזון של העירייה. היום עולה מרק 5-5.05 מארק. וכבר היה מחירו 20 מארק. מה היה מחיר המרק? – זהו נושא המעניין כל אדם וכל אחד רוצה לדעתו. כמו בימי הדולרים כששאל אדם את חברו: מה מחיר הדולר היום? כן עתה על סדר היום – כמה עולה היום מרק? על יד האשנב, מקום שמוציאים את המרקים, ניגש כל אחד וסירו בידו. כשמריקים לתיכו את המרק בוחשים מיד בכף אם נמצאים בו 15 דיקה תפוחי אדמה. כשהמקבל נוכח שלא קיבל את כמות תפוחי האדמה הוא צועק ועושה שערוריה, שיכניסו לו עוד חתיכת תפוח אדמה או שתים. בחלוקת המרקים נוהגת הרבה פרוטקציה".
ב-1942 נאסר אופנהיים על ידי שלום הרצברג, פושע מוכר מלודז' שמונה למפקד בית הסוהר בגטו, ושהה במאסר במשך חודש. מדוע? קשה להבין מהיומן. על פי אופנהיים, אדם בשם חיים ארענשטיין אחראי למסירתו לידי הקאפו. ב-1943 חלה ארענשטיין בשחפת, ואופנהיים כותב ביומנו: "הוא משתעל, יורק דם ולו חום 38 מעלות. אלוהים גמל לו על יחסו השפל, את ילדו בן השנתיים שילחו. לא הועיל לעצמו ולא כלום".
הרצברג, לדבריו של אופנהיים, מונה למפקד ה"תפיסה" (בית הסוהר) על ידי מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', בתקווה שהתפקיד ימנע ממנו לעורר בעיות. אופנהיים מספר כי הרצברג נאסר בידי הגרמנים כשלושה שבועות לאחר שהוא עצמו שוחרר ונשלח לאי-שם. אופנהיים לא כותב מדוע הרצברג נאסר, אבל על פי עדויות אחרות הדבר קרה לאחר שבביתו נמצאו חפצים יקרי ערך של יהודים, שאותם היה אמור למסור לנאצים.
ביומן באים לידי ביטוי היחסים המורכבים בין רומקובסקי ובין תושבי הגטו, ולא אחת אופנהיים מאשים את ראש היודנראט בקשיים ובעיקר ברעב:
22.9.43
"היום חיטטתי אני, לייבוש, יעקב ווינבערג, בגשם שוטף, תפוחי אדמה בתוך הגינה. בחודש מאי שתלו 6 ק"ג תפוחי אדמה והיום חטטתי 68 ק"ג. הודות לזה יהיה, למשך זמן קצר, אוכל לשמונה אנשים. רומקאווסקי לא נתן תפוחי אדמה למעלה משבעה ימים, על כן הרעב בגטו גדול מאוד".
הזכיר לי הימים שלפני המלחמה
אופנהיים הקפיד להתפלל ומצא בתפילות נחמה:
ראש השנה תש"ד 30.9.43
"עובד אני במפעל המתכת 2, זגערשא 56. קמתי לפני שבע בבוקר, מסרתי את כרטיס הבדיקה, לאחר שהצבעתי על נוכחותי במפעל, הלכתי להתפלל בוואלבארסקה 27 עם חבר לעבודה ישראל גלדשטיין. ממול לדירתו מניין של חסידי 'אומן' שהייתה לי הנאה ממנו. הוא הזכיר לי הימים שלפני המלחמה".
מוצאי יום הכיפורים תש"ד 8.10.43
"ביום כיפור הראשון מימי המלחמה הייתי בווארשה, נאוויליפקי 24. ביום כיפור השני מימי המלחמה הייתי בגיטו, התפללתי בראינוע 'בייקעיי' (הראינוע שימש בית כנסת מאולתר – נ"ב). ביום כיפור השלישי מימי המלחמה הייתי ב'מזרחי' זאפיע 8".
ערב סוכות תש"ד 13.10.43
"מלאו ארבע שנים מאז שהייתי בווארשה, גם אז היה יום רביעי; ווארשה נכנעה. לאחר שנפסקה ההפצצה מיד עשו היהודים סוכות בחצרות. התפללתי בבית כנסת ברחוב בשלניה. כל השמשות היו שבורות וגם השמשות של האולם הפנימי. לאחר התפילה לא היה לי מה לאכול, חוץ מקצת אורז; בערב הלכתי לדודה אלקה, ברח' פאוויה, והיא הגישה לי תבשיל מאורז, שבנה שמחה הביא מפראגה".
בין קורותיו בגטו מספר אופנהיים סיפור אחד מהימים שלפני המלחמה:
6.10.43
"הדבר היה בשנת 1919, השנה הראשונה לתקומת פולין עצמאית. ידם של הריאקציונרים היתה על העליונה ובכל הארץ היו רדיפות על יהודים. בעת ההיא כזכור לי, היה אבי ז"ל עם אחי מאיר נ"י בענייני מסחר בקראקא, ברובע היהודי. כשהיה עליהם לבוא לתחנת המטען, השוכנת הרחק מן הרובע היהודי, וחששו לנסוע בחשמלית, כי אמרו להם בעיר, שיש בזה סיכון ליהודי לנסוע בחשמלית. לקחו כרכרה ואת הכרכרה כיסו שלא ייראה מבחוץ, אבל ברחוב שווסקה התהלכו כמה 'סטודנטים' – זוללי אדם במקלות עבים ורדפו אחר קורבנות חפים מפשע. הם הרגישו בכרכרה שבה ישב אבי ז"ל ואחי מאיר נ"י את מכסה הכרכרה. כשראו את הסטודנטים ירדו מהר אבי ז"ל ואחי מאיר נ"י מן הכרכרה וברחו לכל אשר נשאון עיניהם. נמלטו לתוך בית ברחוב שווסקה והסטודנטים אחריהם. כשראו שרודפים אחריהם עלו לקומה השלישית ונכנסו לדירה של נוצרית אשר החביאה אותם. סטודנטים חזרו לדירה ושאלו, אם לא נמלטו הנה יהודים. סוף סוף הלכו (….) אבא היה מספר תמיד על הניסים שאירעו לו ולמאיר. זמן רב היה מספר בהזדמנות אילו ניסים ארעו לו אז. הנוצריה הייתה ענייה. אבא היה שולח מזמן לזמן מתנות לנוצריה או נתנן בעצמו".
ואין יודעים לאן
ביומנו של אופנהיים אפשר למצוא שמות נוספים של הנספים, ובהם:
* שרה כהנע האופה, דוד מאטעל ובתו גיטעל שגורשו מהגטו "ואין יודעים לאן".
* אבציע סריבניק שמת מרעב בגיל 49.
* גרשון לייב קורניצער, שותפו לדירה, נפטר לאחר מחלה: "היה איש כשר וישר. כשהייתי במצוק בגטו, בודד בלא כסף, היטיב הרבה עמי, הרבה השתתף עמי במצבי המר. כבוד לזכרו".
* יעקב באהאריער, חברו לעבודה בנגרייה.
* הערשעל וואלנערמאן שמת ברעב.
* הדודה חנה ששולחה מהגטו "לכיוון בלתי ידוע ועמה ילקוט גב. יתן ה' שתגיע בשלום".
* יעקב ווינברג, מאיר כהנא – בנו תפוח ושרה אישתו, מאשא ווינבערן המבשלת, געניעק קריניצר ודודה אלקה.
מנחם אופנהיים מת ככל הנראה באחת ההפצצות בגטו לודז'. הוא לא זכה לראות שוב את אשתו ובתו וגורלן אינו ידוע.
תודה לספרייה הלאומית ולד"ר מיכל אונגר על עזרתם בהכנת הכתבה