שבוע ישבו פעילי המחאה האתיופית בהרצליה, תחת ביתו של יהודה וינשטיין היועץ המשפטי לממשלה. אחרי מעצרים, צווי הרחקה, אין ספור בדיקות תעודות זהות וצעקות "אנחנו הציבור" – הסכים סוף סוף וינשטיין להיפגש עם המוחים.
ההחלטה לשבת מחוץ לביתו של היועמ"ש היתה ספונטנית. פעילי המחאה הבולטים הובילו לשם שיירת רכבים קטנה היישר מירושלים. הם נסעו בתחושה של מפח נפש בגלל הנוכחות הדלה בהפגנה בעקבות סגירת התיק נגד השוטרים שתועדו מכים את החייל דמאס פיקדה.
לאחר שהיה ברור שמספר המפגינים מסתכם ב-20 בלבד, החליטו אחדים לפרוש ואחרים – לנסוע לביתו של וינשטיין. "חשבנו שיגיעו יותר מפגינים, אפילו מאות", אומר אבי יאלו מהפורום למאבק בגזענות. "התברר שהמצב חמור משחשבנו. אני עצמי לא תכננתי להגיע. הידיעה על ההפגנה לא הופצה כראוי".
מה היה צריך לעשות?
"לרתום אנשים אחרת. אנשים עם מעמד ציבורי, חברתי. אולי מפגינים לא הגיעו בגלל שלא היה שינוי. הם נשחקו. הם חטפו רימונים, גז מדמיע, פרשים, אלות – ולשם מה?
"אנשים כבר לא מבינים עד הסוף על מה נלחמים פה, לא רואים את ההקשר הרחב מאחורי אירועים כמו סגירת התיק. מאחורי האירועים האלה מסתתרת תורה שלמה שתורמת לדיכוי הציבור כולו. אנשים הפגינו בתגובה להיתקלות של אזרח אתיופי במערכת, לאטימות ממסדית. אבל התמונה רחבה יותר, הנורמות מושתתות על רקע גזעי.
"הצבע שלנו הוא החשוד המיידי, הספק התמידי. הדבר הראשון שרואים בנו. כל אדם שפוגש אותנו פוגש קודם כל את הצבע שלנו, ומיד צף ועולה כל מה שהוא 'למד' על העולם השחור".
ב-2012 צעד יאיו אברהם יחף מנתניה אל בית ראש הממשלה בירושלים, ושם ישן באוהל במשך חודשים. היום הוא נשמע מאוכזב מתמיד. "ייקח לנו שנים להכיר את הבעיה", הוא אומר. "האנשים שלנו לא מספיק נחושים כדי להילחם או אפילו להקריב מעט, מה גם שאי אפשר להביא אנשים פעם אחר פעם, יום אחרי יום. אני חושב שצריך לעצור עד סוף השנה, לעשות חשבון נפש.
"אנחנו צריכים תחמושת נפשית. אולי לחשוב על דרכי פעולה עם מגזרים שדומים לנו – החרדים, הדרוזים. אני מאמין שצריך להפסיק עם ההפגנות ולעבור לשלב הבא. הגענו למצב קיצוני. למי שלא הגיע להפגנה לא בהכרח לא אכפת. אלה המיואשים, אנשים שחוזרים להסתגר. לא באים אפילו להפגנות.
"זה יגיע למצב שצעירים ירגישו צורך לקחת את גורלם בידיהם. יבינו שהמדינה לא עומדת מאחוריהם. יחטפו מכות משוטר – ויחזירו. יקימו מיליציות, כנופיות. תפקיד השוטר להגן על אזרחים, וכשהוא מביט עליך בזלזול כאילו אתה ספק אזרח, זו תחושה קשה. אין לך חשק לשמור חוק במצב כזה. יש פה אזרח שמופלה באופן שיטתי, אכזרי. שוברים אותו לאט לאט. הנזק נפשי וכלכלי. לא רחוק היום שיוצאי אתיופיה יסתובבו חמושים כדי להגן על עצמם".
איור: הילית שפר
שעתם היפה של העסקנים
יאלו ואברהם משרטטים תמונה עגומה של המציאות. לדבריהם, הצבע חורץ את גורל האתיופים מיום לידתם. בגלל הגזענות הטבועה בחברה הישראלית, הם עברים הסללה לפריפריה, לבתי ספר דתיים וסובלים מיחס מפלה מצד המשטרה. השילוב בין המרכיבים מוביל לזעם שאינו מוצא פורקן. המחאה של הקיץ האחרון לא הניבה פירות, ומנהיגיה נמצאים על פרשת דרכים. קיים חשש שהאתיופים יסתגרו בתוך עצמם, ייהפכו לקהילה שמגינה על עצמה מפני זרים, אפילו מפני כוחות החוק.
"אנחנו, הפעילים, מנסים למנוע התססה", אומר אברהם. "כל המפגשים האלה, ההפגנות, מנסים למצוא פתח אחר לכעס. אבל כשאתה מגיע להפגנה ורואה 20-30 איש, אתה אומר – אנשים התייאשו. אני לא יכול לקחת אחריות אם משהו כזה יתחיל לקרות.
"הרי לסגור את התיק, ועוד מ'חוסר עניין לציבור', זו פגיעה בדמוקרטיה. זה מסמל המון. אנחנו הציבור. אנחנו צרכני הדמוקרטיה. והמדינה עצמה הסירה מאתנו את האחריות".
אבל יש מי שכן מקבל אחריות. בתקופה האחרונה עוסקים כמה צעירים מהעדה האתיופית בעבודה פנימית למען העלאת המודעות לגזענות.
"אני נגד הרעיון להקים גוף מסוים לטפל בעניינים, כי קשה מאוד לשתף את כל הקהילה בתוך גוף כזה", אומר מרואיין שבחר להישאר בעילום שם. "אחרי הכל, אנחנו אזרחי המדינה והיא זו שצריכה להתמודד עם הבעיות. ובכל זאת אנחנו מנסים לפתור את הבעיות בכל מחיר, בצורה אגרסיבית או ב'ליטוף'.
"אנחנו קבוצה קטנה, חמישה-שישה אנשים, החלטנו לקחת על עצמנו לטפל בגזענות ממסדית. אנחנו לא מגדירים את עצמנו ארגון, אלא אנשים שמפנים זמן לעזור, מנסים להעלות מודעות. גם המיזם 'לבקר את וינשטיין' נולד מזה.
"העניין הזה מורכב, כי אם לוקחים אחריות כגוף, נוצר משבר אמון פנימי בין העסקנים לאנשים מהעדה. אלה אנשים שברגע האמת מסתתרים בחדרי חדרים, וברגע שנגמר המשבר ונפתחות הדלתות אל תפקידים טובים יותר, הם משתמשים בזה כדי למנף את עצמם".
צילום מהפגנת יוצאי אתיופיה בכיכר רבין: אורי פינר
המרואיין מפנה אצבע מאשימה כלפי הממשלה, שלא מתייחסת לעדה האתיופית כאל חלק מהציבור. אולי זה גם מה שהוביל לסגירת התיק נגד השוטרים בטענת "חוסר עניין לציבור".
"במקום שהממשלה תפנה לציבור שלנו בערוץ ישיר, יש באמצע גוף 'מתווך' כביכול", הוא אומר. "הם לוקחים נציגים והופכים אותם לכלי, במקום שהממשלה תבוא אתנו במגע ישיר ותשאל את עצמה איפה הטעויות, הם בוחרים אנשים מתוכנו כדי שלא יצטרכו לשבור את הראש עם הקהילה. בתקשורת מצטייר כאילו יש נציגים ויש ייצוג, וככה הממשלה מעדנת את הסיפור ומשאירה את הכאב במקומו.
"אני מאמין שצפויים לנו עכשיו שבוע-שבועיים של שקט בגלל הפגישה עם היועמ"ש. אחרי זה כבר נראה מה עושים. מנקודת המבט שלי נראה שהעדה מתה לצאת למאבק מתמשך, אנשים לגמרי מוכנים לזה. הבעיה היא שהממשלה תמיד צעד אחד לפנינו, מגייסת את רודפי התהילה ויוצרת הפרד ומשול בתוכנו. לאחרונה אנשים מתחילים להבין את זה.
"התמקדנו בסיפור של דמאס פיקדה, כי נוצרה הבנה שיש משמעות סימבולית לפתיחת התיק מחדש. השאלה היא אם המאבק הוא על זה או על המערכת כולה, שממיינת ומסמנת אותנו מילדות".
אוטונומיה נטולת זכויות
כל מובילי המחאה בעבר ובהווה יודעים שהתשובות לא יימצאו אצל הממשלה. חלקם התייאשו לחלוטין. אחרים ימצאו את הדרך בעשייה פנים-קהילתית, בפתרון בעיות בצורה יצירתית: עורכי דין מגויסים, מחאות קטנות יותר או פחות, פניות לחברים בתקשורת וכן, אולי אף הגנה פיזית של ממש. חלקים אחרים ימצאו את הכוח בשותפות עם מגזרים נוספים.
יאלו, מה לדעתך צריך להיות הצעד הבא?
"כצעד ראשוני הייתי מציע לנסח מכתב פנייה לאו"ם ולבקש הגנה כמיעוט אתני, במדינה שרודפת את הקבוצה הזו באופן מכוון. קודם כל כאמירה, ומאוחר יותר, במידת הצורך – באמת לשלוח אותו אל מוסדות האו"ם.
"בנוסף, היום קיימת ההבנה שהמאבק שלנו דומה למאבקים אחרים במדינה, שאם היינו מצליחים לצאת קצת מול כל הסיסמאות, על הערבים, החרדים וכו', אני חושב שברגע שנשכיל נרתום את אותן קבוצות לעשייה משותפת. חרדים, אתיופים, ערבים… רק ברגע שכולנו נשכיל להבין שהמאבקים שלנו משותפים במיני תחומים, אפשר יהיה לנצח את ההגמוניה. הכוח שלנו כקהילה לא מספיק. מגיע שלב שאתה מבין שבשביל לדרוש שינוי, אתה נדרש לרתום כוח.
"דבר נוסף הוא לנסות לבחון מחדש את היחסים בינינו לבין המערכת. ההתייחסות אלינו היא תמיד דרך המגזר השלישי, המדינה מגיעה אלינו רק דרך מתווכים: עמותות או פקידים שהגיעו לתפקיד מתוקף היותם אתיופים. יצרו לנו אוטונומיה נטולת זכויות.
צילום מהפגנת יוצאי אתיופיה בכיכר רבין: אורי פינר
"אנחנו תמיד מגזר, כך שתמיד נישאר האחר. החברה הישראלית היא חברה צעירה, עדיין בהתהוות, לא היה לה מספיק זמן לכונן חיים שפויים, בגלל האיום הקיומי. לכן מעולם היא לא היתה פנויה לשיח על נושאים מהותיים. יש הלעטה של הציבור בפחד כך שהוא לא פנוי לשאול, ואנחנו נקלענו לקונפליקט.
"אפשר לומר שיש תהליך טבעי, ולתת לו לעשות את שלו. זו הרפתקה שמי יודע מה יהיה סופה. היות והצבע שלנו כנראה לא ישתנה, אני חושב שהמאבק יהיה תמידי. אני יודע שאין תקווה שהמערכת תשנה את התפיסות שלה, לכן צריך לייצר מאזן של כוח – אם לא מכבדים אותנו, לפחות שיחששו מאתנו.
"בסוף אנשים יהיו יותר אלימים. כאלה שיהיו מוכנים פה לשבת בבית סוהר. מערכות מבינות רק כוח, ולכן רק אחרי הקצנה מרי אזרחי, עצורים בסיטונאות, פצועים… רק אז אולי יתחיל איזה שינוי. אבל באמצעות הכלים שהדמוקרטיה מקנה לנו, התוצאה ידועה מראש – המשך המצב הקיים, המשך הדיכוי שלנו כאזרחים כאן"
לא השגנו הרתעה
ובינתיים, הפעילים שהחליטו להיאבק על זכויותיהם בעצמם, כבר לא מחכים למפגינים. אמש נפגשו כאמור עם וינשטיין במשרדו. בתום שיחה בת כשעה וחצי הודיע להם כי יבחן מחדש את התיק ואת החלטתו עד סוף אוקטובר.
לדברי שחר מולה, שנכח בפגישה, "היינו שבעה אנשים בפגישה, בינינו יעקב סהלו, שרק לאחרונה חושמל בידי שוטרים. אני חייב לומר שיצאנו מהפגישה די סקפטיים – זה לא שהוא אמר לנו שהוא הולך לפתוח את התיק.
"אנחנו רצינו להעביר את המסר שיש תחושה קשה מאוד. התיק של דמאס הוא תקדים שחשוב לקהילה כדי ליצור אמון ואולי אפילו להעמיד לדין שוטרים נוספים שפעלו בצורה דומה. הסברנו את החשיבות של העמדה לדין של אותו שוטר, זעמנו שהתקבלה החלטה שאין עניין לציבור, הבהרנו לו שאנחנו הציבור, שאלפים יצאו לרחובות ודמאס זה רק הקש ששבר את גב הגמל.
"אמרנו לו שלא נתפשר יותר, ושנמשיך להיאבק כל עוד יש על מה. הוא ניסה להיות נחמד, התחיל לדבר אתנו על דברים נוספים שכדאי לחשוב עליהם… אבל אנחנו הבהרנו שאין לנו צורך בליטופים האלה, אנחנו דורשים שיתייחסו אלינו כאל אזרחים מן המניין. הוא היועץ המשפטי של הממשלה שלנו, ואנחנו מגיעים כאזרחים מודאגים עם כאב בטן מהמצב.
"אני מקווה שהיועמ"ש יקבל החלטה נכונה", מוסיף מולה. "עיני הקהילה מופנות אליו כרגע. אנחנו מקווים שהוא יקבל את ההחלטה האמיצה ויעמיד את השוטר האלים והחצוף הזה לדין".
הזכרת את יעקב סהלו, מה לגביו באמת?
"יש תופעה קשה במשטרת ישראל, כל השוטרים העבריינים האלה שהכניסו אותם לתוך המערכת וצריך לראות איך מתמודדים עם זה. יעקב עצמו הביא ניירת מבתי משפט על פעם נוספת שהוא הותקף בידי שוטרים. אותו כמובן העמידו לדין, הוא יצא זכאי ושוחרר. את השוטרים שתקפו אותו מעולם לא העמידו לדין. והוא באמת הציג את השאלה הזו ליועמ"ש, איך אני יכול בתור אזרח להסתובב בצורה בטוחה כשבכל שני וחמישי תוקפים אותי שוטרים?
"אני חושב שמי שישב שם ממש לא מחובר לשטח וזה עצוב. ניסינו לחדד ליועמ"ש שיש קלות דעת ורפיסות כשזה נוגע לאנשים מבני העדה, לשוטרים שתוקפים. דיברנו על כלא אופק, על כמויות הנערים שלנו שנמצאים שם, שכנראה משתמשים בהם כדי לסגור תיקים פתוחים. יש לנו עוד לא מעט דברים להעלות ולדון עליהם אבל כנראה נצטרך לעשות את זה מול הגורמים במשטרה, לא את כל הדברים היועמ"ש יכול לפתור לנו".
יש אנשים בקרב בני העדה שמתחילים לחשוב להגן על עצמם?
"אני יכול להגיד שיש התעוררות בקשר לזה, אנשים מבינים שזה כורח המציאות, שכדאי לתעד כל אירוע. שוטרים אמורים להגן על אזרחים ולא להפך. זה עצוב. הייתי רוצה שיפסיקו להתנהג כלפי בני הנוער שלנו כאילו הם הפרופיל של העבריין. לא כל מי שמסתובב ברחובות הוא כזה. צריך למגר את התופעה הזו מבפנים, לחנך את השוטרים שלנו שגם אזרחים שחורים הם אזרחים ולא כל שחור הוא חשוד מיידי.
"אחרי כל ההפגנות וכל הבלגן, קרה מה שקרה ליעקב סהלו – אז כנראה יש צורך בארגון מחדש במשטרה, כי הרתעה ממש לא השגנו