"אדם ביקש מקלט ונשלח לחרטום", כתבו שופטי בית המשפט העליון בהחלטה מהפכנית השבוע, שבה שינו החלטה של בית המשפט המחוזי ואת הוראת משרד הפנים והוציאו אדם מכליאת שווא לחופשי. "תמונה עגומה", הם סיכמו את סיפורו של אלצאדיק אחמד אוסמן, ועל הדרך אולי גם את "חזון המדינה השלישית", הרעיון המשונה שבאמצעותו מאמינים שרי פנים בישראל שאפשר להיפטר מאנשים שהחוק הבינלאומי אוסר להחזירם לארצות מוצאם.
"כשעמדתי בבית משפט ושמעתי את השופטים, הרגשתי שאני נושם שוב", אומר אוסמן, "בתור מישהו שהיה כמעט שנה בכלא, ואז השתחרר, הרגשתי מאושר, כמובן, אבל באותו לילה חזרתי לחולות. שוב ישנתי בתא שלי, נעול, כי רציתי להיפרד מהחברים".
רק למחרת אסף את חפציו, נפרד מחבריו והמשיך לתל אביב. בפגישה, לא רחוק מביתו, הוא עדיין מנסה לעכל את המסלול הבלתי אפשרי שעבר בשנה האחרונה, מהרגע שהחליט שאינו מוכן להיכלא בחולות וקיבל את ההצעה לעזוב ל"מדינה שלישית", דרך שדה התעופה של המדינה ההיא, החזרה הכפויה לישראל והכליאה בחולות ועד השחרור בימים אלו.
הוא צעיר מאד, עדיין לא בן 26, מדבר עברית טובה, ומנסה ללא הרף להסביר למה רעיון הכליאה לזמן בלי מוגבל בדרום – שנראה לישראלים רבים כמו פתרון פשוט ויעיל – הוא כל כך לא הגיוני. אוסמן, יליד דרפור שבסודן, הוא פליט, וזו הזהות היחידה שהוא מכיר. "איך מדינה שהוקמה על ידי פליטים כולאת פליטים אחרים?", הוא חוזר על השאלה, שכבר הצליחה לסבך אותו יותר מפעם אחת.
הכפר נשרף, הסבים נרצחו
אוסמן היה בן 19 כשפשטה שמועה בכפרו בדרפור שהצבא בדרך. ב-2002 פרץ באזור מרד של האוכלוסייה האפריקאית נגד ממשלת סודן הערבית-אסלאמית. הממשלה פעלה נגד המורדים באכזריות, מאות אלפי תושבים נהרגו ורבים אחרים נאלצו לעזוב את בתיהם ולהצטופף במחנות הפליטים בסודן ובמדינות הסמוכות.
כששמעו תושבי כפרו של אוסמן שהצבא בדרך במטרה לחסל מוקדי מרד, החליטו שיברחו רק אלה שיכולים ללכת בעצמם ומהר ובכפר יישארו הזקנים והחולים. הם קיוו ששליחי הממשלה ירחמו על התושבים ולא יפגעו בהם וברכוש.
זה לא קרה. כשחזרו אוסמן ומשפחתו – אמו, אביו ושמונת אחיו – גילו כי הבתים נשרפו כליל, הצאן והבקר נלקחו וגופותיהם של אלה שלא הספיקו לברוח היו מוטלות על האדמה החרוכה. בין ההרוגים היו גם סבו וסבתו של אוסמן. "זו הפעם הראשונה שראיתי אדם מת", הוא אומר.
המשפחה החליטה לעזוב לעיר גדולה הקרובה ביותר, אלפשיר, למחנה פליטים שהפעיל אחד מארגוני ההצלה הרבים שנמצאים בסודן. באלפשיר ניסה אוסמן לחזור לשגרה. הוא למד בבית הספר, אבל הדברים שראה לא נתנו לו מנוח והוא סיפר לחבריו על הכפר השרוף ועל סבו וסבתו. מכיוון שממשלת סודן עשתה מאמצים רבים למנוע את התפשטות הידיעות על המרד ודיכויו, דבריו העמידו אותו בסכנה. יום אחד, כשלא היה בבית, הגיעו אנשי ביטחון לחפש אותו.
מחשש שאוסמן ייכלא וייעלם במרתפי המשטרה החליטה המשפחה לשלוח אותו ואת אחיו הגדול אדם מהמדינה. כשנפרד מהמשפחה ביקש ממנו אביו דבר אחד: "חשוב מאוד שתלמד בכל מקום שתגיע אליו, כי יום אחד תחזור לסודן החופשית ותוכל לעזור לבנות את המדינה", אמר לו.
השמות, העדויות והצילומים של כלואי מתקן חולות
שיעורים לילדי פליטים. אוסמן במשרדי עמותת "חלומות נעורים" באילת
מדינה שהוקמה על ידי פליטים כולאת פליטים אחרים
תמורת סכום כסף מכובד הצליחו אוסמן ואחיו לקבל דרכונים אבל בגלל הסכנות החליטו להתפצל. אוסמן הצליח להגיע לחרטום, בירת סודן, שנמצאת על גדת נהר הנילוס. משם הפליג בספינה ואחרי יומיים הגיע למצרים.
בגלל היחס לפליטים במצרים ושיתוף הפעולה בין ממשלות מצרים וסודן החליט אוסמן להמשיך לישראל. שם, הוא האמין, יבינו את מצב הפליטים. ב-2009, לאחר ששילמו למבריחים בדואים, הצליחו אוסמן וחבר לעבור את הגבול. הם נתקלו בחיילים ישראלים, ואלו, לדבריו, התייחסו אליהם יפה. הם האכילו והשקו אותם ואז שלחו אותם לכלא סהרונים.
אוסמן הוחזק שלושה חודשים בסהרונים ובמהלכם נחקר מספר פעמים, ככל הנראה כדי לוודא שאינו מרגל או גורם מסוכן כלשהו. אוסמן לא הבין מדוע נכלא. הוא זכר שלמד בבית הספר על השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה, ותהה מדוע מדינה שהוקמה על ידי פליטים כולאת פליטים אחרים. לטענתו, הוא דיבר על כך עם חבריו לתא, וכשהדבר נודע למפקד הכלא הוא נשלח עם אסירים נוספים לכלא רמלה. בתגובה לשאלתנו אם אוסמן הועבר לכלא רמלה בעקבות דברים שאמר נמסר מדוברות שירות בתי הסוהר: "לא מצאנו שם של שוהה העונה לתיאור הנ"ל, ייתכן שנרשם בצורה אחרת ועל כך לא ניתן לאתרו במערכת הממוחשבת שלנו".
לאחר שבוע בכלא רמלה שוחררו אוסמן וחבריו במפתיע. הם מצאו את עצמם מחוץ לשערי הכלא, במדינה זרה שאינם דוברים את שפתה. כל אחד מהם קיבל דף עם הוראה לגשת תוך שבועיים למשרד הפנים כדי להחתים ויזת שהייה זמנית. למזלם, לאחד מהם היה כסף והם עצרו מונית וביקשו מהנהג שייקח אותם "למקום שיש בו סודנים". "אהה, לנווה שאנן", אמר הנהג. בנווה שאנן פגשו רבים מחבריהם מסהרונים, שהשתחררו גם הם באותו מועד.
בוויזה שקיבל אוסמן צוין שהוא יכול לשהות במדינה, אך אסור לו לעבוד. הדרכון שלו הוחרם בכניסה למדינה. כשביקש את הדרכון במשרד הפנים קיבל תשובה לאקונית – "לא ניתן לאיתור".
התעודה היחידה שקיבל היא מטעם השב"ס. אוסמן
עובד וחולם על לימודים
אוסמן, שמאז ילדותו התעניין בהנדסה ואדריכלות, זכר את דבריו של אביו וחיפש מקום ללמוד בו, אבל בכל מקום נתקל בסירוב בגלל היעדר מסמכים. למרות הקהילה התומכת, הוא אומר, הבין ש"זה או ללכת להיות נרקומן ולחיות ברחוב או לדאוג לעצמך". הוא החליט לנסוע לאילת. שם, אמרו לו, אפשר למצוא עבודה גם עם ויזה כמו שלו. באילת מצא עבודה בבית מלון בתור חדרן והוכיח את עצמו כעובד חרוץ. בהמשך עבד במסעדה בקניון "מול הים".
באותן שנים הגיעו לאילת משפחות רבות של פליטים מאריתריאה ומסודן. מכיוון שעיריית אילת סירבה לקלוט את הילדים במערכת החינוך בעיר הקימו אוסמן וכמה חברים בעזרת מכרים ישראלים עמותה בשם "חלומות נעורים". העמותה סיפקה לפליטים ולילדיהם שיעורי העשרה בעזרת מורים ישראלים שלימדו עברית, חשבון, אנגלית ומחשבים. במקביל, אספה העמותה ציוד לפליטים במחנות הפליטים בצ'אד (כי לא היתה דרך להעביר סיוע לדרפור).
כשחזר לתל אביב הוא הקים בעיר סניף נוסף של "חלומות נעורים". בתל אביב התמקדה העמותה בסיוע לאוכלוסייה הבוגרת והמשיכה באיסוף תרומות למחנות הפליטים. אוסמן הפך לעובד העמותה. הוא קיבל משכורת ושילם מסים ככל אזרח (ואף יותר, כי ככה זה כשאין תעודת זהות). במקביל הוא התנדב בעמותות אחרות, למד בקורסים שונים והמשיך לספר בכל הזדמנות על חייו, על הכפר השרוף, על המשפחה שהשאיר מאחור ועל האסון הכבד שפוקד את מולדתו.
תקוע בשדה התעופה
ב-2013 קיבל אוסמן את התגובה היחידה לבקשתו לבקשת מעמד פליט: זימון לחולות. כדי שלא להיכלא העדיף את האפשרות לנסוע למדינה שלישית. מרשות האוכלוסין וההגירה סירבו למסור לו באיזו מדינה מדובר, אבל, לדבריו, הובטח לו שדרכונו יוחזר לו וכי יקבל כרטיס טיסה.
[heart]
אוסמן התבייש לספר לחבריו, שרבים מהם נכלאו בחולות, שהחליט לעזוב. הוא התייצב במועד בשדה התעופה וכשקיבל כרטיס טיסה, ראה ששולחים אותו לאתיופיה. הדרכון שנמסר לו, לדבריו, היה שייך למישהו אחר. כשהגיע לאדיס אבבה וביקש לצאת משדה התעופה הודיעו לו שאינו יכול להיכנס לאתיופיה ועליו לקנות כרטיס טיסה ולהמשיך לסודן. אוסמן לא הצליח להסביר לרשויות שדה התעופה שחזרה לסודן פירושה גזר דין מוות מבחינתו.
שלחנו לרשות האוכלוסין וההגירה שתי שאלות בנוגע לאירועים שמתאר אוסמן: 1. האם אוסמן קיבל דרכון על שם אדם אחר? 2. האם מבקשי מקלט שמסכימים לצאת למדינה שלישית נשלחים לסודן למרות הסכנה שהם נתונים בה?. בתגובה קיבלנו מהדוברת סבין חדד את התשובות הבאות: 1. לא 2. לא.
[/heart]
בינתיים מצא אוסמן אינטרנט-קפה בשדה התעופה, הצליח לאתר את משרדי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) בתל אביב וביקש מהם עזרה. אנשי הנציבות הורו לו ליצור קשר עם משרדי הארגון באדיס אבבה וכך עשה. בנציבות האו"ם באדיס אבבה הבטיחו לו שעוד מעט יגיעו אליו כדי לעזור. חלפו ארבעה ימים ואיש לא הגיע. בינתיים נגנבו הדרכון שקיבל (שכלל לא היה שלו) וחלק מהכסף שהיה בידיו. התיק שלו כבר מזמן נשלח לסודן.
פעם אחרי פעם דרשו רשויות שדה התעופה מאוסמן לעלות לטיסה לחרטום והוא סירב, פעם אחרי פעם הוא הסביר שעוד מעט יגיעו מהאו"ם כדי לפתור את הבעיה שלו. בהמשך הגיע לשדה התעופה עובד מנציבות האו"ם באדיס אבבה, ראיין את אוסמן והסביר לאנשי הרשויות במקום שאין להטריד אותו עד לסיום הטיפול בעניינו. מנציבות האו"ם לפליטים בתל אביב נמסר כי "ככלל, נציבות האו"ם לפליטים עובדת בישראל כמו גם במדינות העולם בתיאום עם רשויות המדינה שבה נציגינו עובדים ובכפוף לאישורי הרשויות בכל הקשור לגישה ולטיפול במבקשי מקלט ופליטים. נציבות האו"ם לפליטים חותרת לשיתוף פעולה יעיל עם הרשויות בכל מדינה ומדינה על מנת ליישם את אמנת הפליטים תוך מתן ההגנה הטובה ביותר לפרט, בפרק זמן סביר".
ביום השישי נתקל אוסמן במפתיע בדפנה ליכטמן, אחת המתנדבות הישראליות בקהילת הפליטים, שהיתה בדרכה לתל אביב מאוגנדה. ליכטמן דאגה לפרסום המקרה בתקשורת בישראל, אך בעייתו של אוסמן עדיין לא נפתרה.
אלצאדיק (שני מימין) בחולות עם חבריו, מול החדר שבו ישן
בכל זאת בחולות
לאחר תשעה ימים נעצר אוסמן על ידי רשויות שדה התעופה והושם במעצר. לדבריו, הוא הוחזק במעצר זמן ארוך מבלי שקיבל הסברים, מים או אוכל. בהמשך הועלה בכוח למטוס לישראל. בנתב"ג שוב נעצר אוסמן, אך לפני כן הצליח ליצור קשר עם עו"ד אסף וייצן מהמוקד לפליטים ולמהגרים, שהבטיח לעזור לו. "בכל פעם שיקראו לך לשימוע, תגיד להם שיש לך עורך דין", הוא ביקש מאוסמן. אוסמן הוחזק במעצר בשדה התעופה כמה ימים ובמהלכם נחקר כמה פעמים. בכל פעם ביקש שיתקשרו לעורך דינו ובכל פעם קיבל, לדבריו, אותה תשובה: "כשנצטרך, ניצור איתו קשר בעצמנו".
לאחר מספר ימים נשלח אוסמן למתקן חולות – אותו מקום שניסה להימנע מלהגיע אליו רק לפני זמן קצר. חולות מוגדר כמתקן שהייה פתוח, אך הוא ננעל מדי יום בשעה עשר בלילה ונפתח בשש וחצי למחרת. בנוסף, השוהים במתקן נדרשים להתייצב בו שלוש פעמים ביום לצורך רישום ומי שמפספס את "החתימה" נענש בקנס המופחת מהסיוע הכספי שהוא מקבל.
אוסמן מספר כי בכל חדר במתקן גרים עשרה אנשים הישנים במיטות קומתיים. החדרים אינם ממוזגים ולכן קר מאוד בחורף וחם מאוד בקיץ. בכל חדר יש חלון גדול ומסורג אבל אם פותחים אותו נכנס החול מהמדבר והריחות מהרפת והלול של קיבוץ ניצנה הסמוך. לדבריו, איכות האוכל במתקן ירודה ביותר, אבל השוהים סובלים בעיקר מהשעמום. השוהים יכולים ללמוד, אך, לדבריהם, נאסר עליהם ללמוד עברית. לדברי אוסמן, מי שמוחה נגד התנאים במקום מועבר זמנית לכלא סהרונים (שנמצא בסמוך).
בתגובה לדבריו של אוסמן נמסר מדוברות השב"ס: "תנאי השוהים בחולות מוקפדים ומבוקרים ובהם איכות המזון, כמותו והציוד הניתן להם. כל בעיה שעולה מקבלת התייחסות ובעיות שליוו את פתיחת המתקן אינן קיימות עוד. סוגיית החימום והקירור נפתרה זה מכבר עם התקנת מזגנים בחדרי המגורים אך גם טרם לכך ניתן מענה מקומי.
"בנוגע לסיבות להעברת שוהים מחולות לסהרונים – המנדט להחלטות בנושא מצוי ברשות משרד הפנים ויש לפנות אליהם לצורך כך. שוהים שהיו מעורבים בעבירות פליליות ונעצרו על ידי המשטרה יכולים להיקלט גם ביתר מתקני שב"ס כעצורים פליליים".
רק לאחר תשעה חודשים בחולות, בעקבות הפיכת בית המשפט העליון את החלטת המחוזי באמירות קשות לגבי המקרה, שוחרר אוסמן השבוע. "כשחזרתי לחולות", הוא מספר, "החברים אמרו לי: 'מגיע לך'. ההרגשה שלי כבר הייתה אחרת. הסתכלתי על החברים שלי והם הסתכלו עלי, והם לא יודעים מתי הם משתחררים. זה היה לי קצת קשה, אז כל הזמן אמרתי להם: 'אל תדאגו, יבוא זמן בקרוב, וגם אתם תשתחררו'. אני ממש מאמין בזה ומקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר".
הסטטוס הנוכחי שלו הוא "מסתנן" ועליו לגשת למשרד הפנים תוך שבועיים כדי להאריך את אשרת השהות הזמנית שקיבל. הוא חזר לנקודת ההתחלה, אבל עדיין לא ויתר על החלום ללמוד אדריכלות ואז לחזור למדינתו כדי לבנות אותה מחדש.