יותר מארבעה חודשים אני מנסה לכתוב על העולים החדשים מרוסיה. בינתיים הספקתי ללדת בן ומדד הרובל הספיק להתרסק ולהתאושש מעט (מה שבטוח: זרם המהגרים לא ייחלש בזמן הקרוב), אבל משהו בסיפור ההגירה או העלייה החדשה מעכב את הכתיבה.
כמהגרת בת מהגרים, קשה לי מאוד לכתוב על מהגרי הגל החדש. הנושא קרוב אלי מדי. רגשי נחיתות, תחרותיות ורצון להרביץ בהם את תורת הגירה, ללמד אותם את כל מה שלא העזו לשאול על ישראל ולהזהיר אותם מפני הסכנות האורבות להם, לא נותנים לי מנוח.
לפי לשכת המסחר והתעשייה ברוסיה, בשמונת החודשים הראשונים של 2014, עוד לפני צניחת הרובל והנפט, עזבו את רוסיה כ-200 אלף בני אדם – יותר מאשר בכל אחת מהשנים מתחילת שלטונו של פוטין ב-2000. חלק ניכר מהמהגרים הם "מומחים בעלי הסמכה גבוהה" – במלים אחרות, זו בריחת מוחות.
כל מי שדם יהודי זורם בעורקיו או בעורקי בת זוגו, רואה בישראל יעד טבעי להגירה. בראש וראשונה, מטעמי נוחות קבלת האזרחות – ממש כמו בשנות ה-90 (לפי נתוני הסוכנות, ברוסיה נותרו כ-240 אלף זכאי עלייה).
החבל מתהדק
מתוך מודעות לליקויים הבלתי נמנעים של כל דיוקן קולקטיבי, אנסה בכל זאת לשרטט את קווי המתאר של גל (או זרם) העלייה החדש: הם אנשי רוח, אנשי עסקים ואמנים – מה שנקרא היום ברוסיה "המעמד היצירתי", ומשמש לעתים קרובות כמלה נרדפת ל"אנשי אופוזיציה".
הם מאסו במתרחש ברוסיה – בגל הפטריוטיות המתקצף במהרה אל תוך מערבולת של לאומנות, שנאת זרים ופרנויה לאומית, בחנק השיטתי של כלי תקשורת, ברדיפת הלהט"ב, בשקרי השלטון ובאלימות שלו וכמובן, בזלזול המסורתי בערך האדם וחייו – מתחלואיה הנצחיים של רוסיה. הם הרגישו שחבל הטוטליטריזם הפשיסטי מתהדק סביב צווארם והחליטו לברוח כל עוד נפשם בם.
אלא שלעומת המהגרים הקודמים מרוסיה, הם אינם עולים על מטוס עם מזוודה וכמה ספרים ביד. הם כבר לא חיים בעולם דו-קוטבי, שבו אין דרך חזרה. יש להם ניסיון חיים בעולם הגדול, יש להם כסף, יש להם הון חברתי – והם מודעים לכך היטב ולא מוכנים לוותר על רמת החיים שאליה התרגלו, על תחושת הערך העצמי ועל הקשרים שטוו.
רוכב על סבתא יהודייה
"בגיל 20 לא יכולתי לתאר לעצמי שאוהב שמש בוהקת וחום, אזרוק מעלה ידיים עטורות צמידים ואצרח 'סליחה!' כדי למשוך את תשומת ליבם של רוכלים ונהגי אוטובוסים, שעומדים לעבור את התחנה שלי; שלא יהיה לי על הנשמה דבר מלבד הביטחון שהכל יהיה בסדר; שאוהב את המולת השוק וצבעיו; שאתפוס את עצמי עובר את הכביש בעצלתיים כשברקע צעקות המואזין, תוך שאני לוגם הפוך ואומר למישהו בטלפון 'יאללה, ביי'; שלא אמהר לשום מקום ולא אאחר לשום מקום. שאוהב את החיים וילדים, סוף כל סוף. חיוורות ומלנכוליות העבר לא הותירו זכר".
כך כתב לאחרונה הבלוגר אַלמַאט מַלַטוֹב אושיית אינטרנט שעלה לישראל לפני כשנה, "רכוב על סבתו היהודייה", כלשונו ומתגורר כעת ביפו. התג "ישראל" בבלוג שלו מלא בפוסטים מהסוג הזה – חדורי התפעלות כנה מארצנו הקטנטונת. התפעלות שמהולה אולי במעט לגלוג, אבל גם בהרבה סימפטיה.
ואם איזה חסיד של רב-תרבותיות ופוסט-קולוניאליזם ירצה להאשים אותו באוריינטליזם חלילה, הרי באמתחתו של מלטוב, בן 39, כבר יש תשובה: ילדותו עברה במולדובה שטופת השמש ומלאת הקסם הצועני-בלקני, בעורקיו זורם דם של שבטים קירגיזיים נודדים. בקיצור, הוא מרגיש כאן בבית. הוא בשר מבשרו של המקום. הוא אוהב מוזיקה מזרחית ומדגיש שהוא הולך למסיבות של "מזרחי", כלשונו.
"אין לי תוכניות, רק אסטרטגיית התנהגות בנסיבות נתונות כאלה או אחרות. אני לומד עברית, עובד ואז נראה. אולי בעוד עשר שנים אהיה בישראל, אולי במקום אחר. אך תחושת הבית אצלי קשורה לישראל ולכאן אני חוזר כל פעם", אומר מלטוב.
אולי בעוד עשר שנים אהיה בישראל, אולי במקום אחר. אלמאט מלטוב. צילום: יורי גרשברג
עבודה בשלט רחוק
"אנחנו, עליית שנות ה-10 מפונקים ובררנים", כתבה אלינה פרקש בטור באתר jewish.ru. "לרובנו ברוסיה עבודה טובה, דירות יפות, מטפלות לילדים, עוזרות בית, טיולים בעולם, חיים מסודרים ובגדול הכל טוב. לרבים נותרות דירות במוסקבה ובפיטר [כינוי לסנקט פטרבורג. ל"ר], שניתן להשכיר. לפחות חציינו מתכנן לעבוד בשלט רחוק – עם רוסיה או עם יתר העולם".
"מהזמנים ההם [שנות ה-90 – ל"ר] נותרה ההרגשה של הקושי הלא יאומן של ההגירה. נותרו סיפורי הוותיקים על האבטלה הנוראית, על כך, שאי אפשר לחלום על חיים טובים ועבודה טובה. אם יתמזל מזלכם, בשנה הראשונה תרוקנו סירים בבית אבות ורק אז אולי ירשו לכם להפוך סבתא. רבים אז, בתחילת שנות ה-90, ברחו לכאן מרעב ומלחמה, למען הילדים. ישראל נראתה כמו אגדה".
פרקש מייצגת דור חדש של מהגרים, שפועל באופן שקול יותר, מתוך היכרות לא רעה עם החיים בחו"ל. הם מודעים לכך היטב ולעתים אף מתגאים בניסיון החיים הפוסט-סובייטי: הניסיון, שהוכיח לרבים מהם שהם יכולים להרוויח כסף, להשקיעו ואף לבזבזו להנאתם.
לרוב הם אינם נפרדים מהדירות שברשותם (משכירים או משאירים אותן לצורך ביקורים) ומשתדלים לשמור גם על קשריהם המקצועיים או העסקיים. חלק ניכר מהמהגרים, שבחרו בישראל כיעד, חיים על הקו – בין המקום שבו אינם רוצים לחיות יותר לבין המקום שבו כישוריהם אינם מבוקשים לעת עתה. השתלבות אישית לחוד, ועסקים לחוד.
"בשנים האחרונות המיליה שלי ניתק ממקומו, ואינו קשור יותר מדי למקום מגורים כלשהו", אומר מלטוב. "אנחנו עובדים בעיקר בשלט רחוק, משנים את חיינו בקלות, מקבלים החלטות במהירות, מגיעים לארץ חדשה, יודעים אנגלית ובזכות האינטרנט, יש לנו רשת ענפה של קשרים חברתיים. באופן כללי, יש לנו פחות פחדים הקשורים למעבר לארץ אחרת, והמעבר אינו נתפס כמשהו פטאלי – הקשרים אינם נפרמים, גם לא קשרי עבודה. מכיוון שבאנו עם עבודה בידינו, אנחנו די בלתי תלויים. משתלבים מהר בפרויקטים מקומיים, יוצרים כאלה משלנו, איננו מסתגרים בקהילה דוברת הרוסית.
"לעבור ארץ זה לא משהו חריג או קטסטרופלי. יש לי חבר שיהיה בחצי השנה הקרובה בלונדון ואחר כך בישראל. חבר אחר שוב מגיע לישראל לשנה. כשאני קובע עם מישהו לקפה, צריך לסכם באיזו ארץ נשתה אותו".
תחושת בית
היזם אולג בוריסוב, בן 52, גר בחיפה בחודשים האחרונים. הוא עזב את יקטרינבורג, בירת מחוז אורל, ומכר את חברותיו המשגשגות בתחום האינטרנט ואבטחת המידע. בוריסוב מתגאה באחד הפרויקטים האחרונים שניהלה חברה בבעלותו – הפקת כרטיס חכם אחיד לכל אמצעי התחבורה בעיר הולדתו, בת מיליון תושבים וחצי, פרויקט ראשון מסוגו ברוסיה. למרות זאת, ב-2012 הבין ש"ממש רע" לו ברוסיה והוא "רוצה לישראל".
"קניתי כרטיס וטסתי. כשירדתי מהמטוס בבן גוריון, הבנתי שאני בבית. תחושת הבית הזאת לא עזבה אותי מאז", הוא אומר. בוריסוב נשאר פה חודשיים, חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, התחיל להתקרב לדת והחליט לעבור לישראל לצמיתות. הוא מודע לחסרונותיה: "הלכלוך, יוקר המחיה, הביורוקרטיה", אך מכר את עסקיו ביקטרינבורג והתיישב בישראל במארס 2014.
כרגע הוא חי חיי בטלה, לא עושה "כמעט דבר" בתחום העסקי ואפילו נשר מהאולפן שבו למד עברית. אבל יש לו כסף, שמאפשר לו "לחיות חיים נוחים, אולי לא עד סוף החיים, אבל במשך תקופה די ארוכה", כהגדרתו.
מלטוב ובוריסוב שונים מאוד מבחינת גיל, מקצוע, אורח חיים והשקפת עולם. אך בכל הקשור ליחסם לישראל ומקומם בה – יש להם לא מעט במשותף: שניהם מגדירים את עצמם ימנים מתונים ביחס לסוגיה הפלסטינית. שניהם דואגים לבדל את עצמם מה"גטו הרוסי" ולהבהיר שאינם מתכוונים להסתמך עליו מבחינה כלכלית או חברתית. עם זאת, לעת עתה לפחות נראה שהם קשורים עד מאוד לקהילת דוברי הרוסית בישראל וביתר שאת – לרוסיה – מבחינה מקצועית וחברתית כאחת.
"רוצה לישראל". אולג בוריסוב
הייתי סנובית
לעומתם, קטיה רַבֶיי, בת 25, שהגיעה לארץ לפני שנתיים עם אמה, ויתרה כמעט לחלוטין – לפחות לעת עתה – על קשרים וחברויות "רוסיות". בהגיעה לכאן, החליטה לזנוח את המקצוע שרכשה במחלקה האיטלקית של החוג לפילולוגיה של האוניברסיטה הרוסית למדעי הרוח ולהגשים חלום – לעבוד בידיים.
הילדה הטובה מוסקבה, שלמדה כל חייה בבתי ספר אליטיסטיים, הגיעה למחלקה לתכשיטנות של מכללת שנקר ופגשה שם חברות חדשות לגמרי. "הן שונות מאוד מהחברים המוסקבאים שלי", אומרת רביי. "אלה למדו בפקולטה לפילולוגיה, להיסטוריה או לבלשנות. היה לנו רקע תרבותי משותף. זה לא שלחברות שלי בשנקר אין רקע תרבותי, אבל הוא שונה משלי. הוא לא קשור בשום צורה לספרות והן לא מתביישות בזה".
לאחר ההגירה לישראל עברה, לדבריה, מהפך חברתי. "בית הספר שלי שמר על קשר עם בתי הספר 57 ו-67, עם הליקאום הרי וורוביוב. כולנו היינו סנובים, היינו מועמדים לאוניברסיטה ההומניטרית ולאוניברסיטת מוסקבה, לפקולטה ללימודים קלאסיים או משהו בסגנון. כולנו בזנו לכל השאר, גם אני הייתי סנובית, וכאן נאלצתי לוותר על זה, כי אין למה להשוות. הקואורדינטות שונות".
מוסקבה הקטנה
"אנחנו נושאים עמנו את התרבות הרוסית ואת הארץ שעזבנו", אמרה דינה גודר, אמה של קטיה רביי, בפאנל "האנשים החדשים החדשים", שהתקיים ביריד הספרים בירושלים בינואר. לצד גודר, הופיעו בפאנל חמישה דוברים – נציגים ונציגות של עליית שנות ה-70, עליית שנות ה-90 ועליית שנות ה-10 או "עליית מסע ההופעות", כפי שכינו אותה הנוכחים.
גודר, שהיגרה לישראל לפני שנתיים, היא עיתונאית, מבקרת תיאטרון ואנימציה והמנהלת האמנותית של פסטיבל האנימציה הגדול ברוסיה. "אנחנו מנסים לשחזר את הארץ שהיתה לנו שם", המשיכה. "את רוסיה שאיבדנו", השלימה את דבריה אישה בקהל.
"עכשיו יש הזדמנות מצוינת לכך", אומרת גודר, ולבי נפעם ונחמץ מהאופטימיות שלה, "כי חברים רבים שפגשתי בביתי הם שוב אתי כאן עכשיו. חבריי ואני מדברים על מה שקורה ברוסיה או באוקראינה, כי יש לנו תחושה פנימית שכאן הכל בסדר ושם קורה משהו מפחיד.
"בהשוואה לאיך שחייתי במוסקבה, חסר לי כאן מאוד נפח של תרבות. כל חבריי עושים דברים כדי להגדיל את הנפח הזה. במידה רבה אנחנו רוצים ליצור סביבנו מוסקבה קטנה, כדי שנמשיך ללכת לתערוכות, הצגות, קונצרטים וכו'. בינתיים לא התאמנו את עצמנו לחיים המקומיים, כרגע אין לנו שפה ברמה שתאפשר להצטרף לתרבות המקומית. לכן הבאנו אתנו ארץ, ואנו בונים אותה כאן סביבנו".
רבים מבני "עליית מסע ההופעות" לא יסכימו עם גודר – בגלל התנגדות "להיתקע בגטו הרוסי" או יומרה להתנתק מרוסיה כליל. אך אין ספק שהמהגרים החדשים נוטים להישען על ההון החברתי שצברו במולדת ועל הרשת החברתית שבנו כאן בני העליות הקודמות.
רביי מגדירה זאת כך: "בשנות ה-90, הדבר הראשון שעולים עשו היה להקים עיתון. עכשיו זה עסק, בית קפה קטן, מרכז תרבות". אמנם גם בשנות ה-90 נפתחו עסקים רוסיים קטנים (חנויות ספרים, ומעדניות) ומרכזי תרבות, אבל האווירה היתה שונה. אז זו היתה אווירת הישרדות וכעת מילת המפתח היא מותרות.
ב-25 השנה שחלפו מתחילת גל ההגירה הגדול של יהודי ברית המועצות לישראל – וגם לארצות הברית ואירופה – צמח דור חדש של ילדי מהגרים ונכדיהם. זהו שוק פורח ורעב ליוזמות חינוכיות-יצירתיות, בדיוק תחום המומחיות של בוגרי האינטליגנציה הסובייטית.
"חסר לי כאן מאוד נפח של תרבות". קטיה ודינה
דור החלוצים המחבק
עוד משתתפת בפאנל על האנשים החדשים החדשים היתה אירנה וורוּבֶל-גוֹלוּבּקינה, עורכת כתב העת הרוסי-ישראלי "זרקלו" (ראי) ואשתו של הצייר והמשורר מיכאל גרובמן. בני הזוג הם נציגים בולטים של האינטליגנציה של עולי שנות ה-70 – דור החלוצים של עליית יהודי ברית המועצות שלאחר מלחמת העולם השנייה.
וורובל דיברה בפאנל בהתלהבות על החשיבות של הגעת האנשים החדשים "מהמיליה שלנו" לקידום התהליך התרבותי בישראל. כעבור כמה חודשים שאלתי אותה מה גרם לדעתה לעוינות ששררה בתחילת שנות ה-90 בין גלי העלייה הקודמים – ה"ותיקים" של שנות ה-70 וה"עולים" של שנות ה-90. האם עליית שנות ה-70 עברה ב-20 השנה האחרונות תהליך ששינה את יחסה לעולי שנות ה-10?
וורובל: "כשאנשים חיים כאן, נדמה להם שהם מבינים טוב יותר מאלה שרק הגיעו. ואלה שהגיעו מצפים למשהו אחר לגמרי. עד שאנשים מוצאים את החוג שלהם, את הקרובים אליהם, יש חיכוך והתנגשות. עכשיו יש הרבה יותר פתיחות ואדיבות משני הצדדים. עכשיו מצפים לתגבורת, לשפה חדשה".
וורובל מסבירה את שינוי הגישה בכך שבעידן האינטרנט והנסיעות התכופות משם לכאן ובחזרה, פערי הידע בין העולים לוותיקים הצטמצמו משמעותית. גם אלה שבאים וגם אלה שפוגשים אותם כאן, מכירים זה את זה מראש ולאיש אין ציפיות שווא.
ילדי סנדוויץ'
בשיחה עם נציג עליית שנות ה-90, העיתונאי וחוקר התיאטרון בוריס ינטין, אני מנסה להבין את הצד השני של ה"סכסוך" העתיק בין גלי העלייה. ינטין אומר שהוא, וכנראה גם נציגים נוספים של עליית שנות ה-90, דווקא העריצו את גל העלייה הקודם. בעיניו הם נון קונפורמיסטים, שלא חששו לעזוב את ברית המועצות "כשזה באמת היה מפחיד" אף על פי שידעו כי כנראה לא יראו עוד את חבריהם ומשפחתם.
"אלה אנשים שנראו מבחינות רבות חכמים מאתנו, טובים מאתנו", הוא ממשיך. "הם לא חששו מקשיים, לא חששו מגינוי בישיבות של המפלגה, לא חששו מהתעללות במכס, ממבט עוין של השכנים. הם עזבו והתברר שצדקו, כי הנה המדינה והשיטה קורסות, ואנחנו עומדים בתור ענק כפליטים. הם עזבו בראש מורם למרות הרדיפות".
למרות ההתלהבות הכללית שעוררו עולי הגל הקודם בקרב מהגרי שנות ה-90, המפגשים עם נציגים קונקרטיים של העלייה ההיא היו לעתים מאכזבים, מודה ינטין. "התברר שרבים מהם לקו ברברבנות, בהתנשאות. נראה שגם הם ייחסו לעצמם את התכונות שדיברתי עליהן קודם".
השיחה שלנו גולשת למחוזות אחרים. מדברים על עולי שנות ה-70 וה-90, שבחרו לחזור למרחב הפוסט-סובייטי בשנות ה-90 המאוחרות ובתחילת שנות ה-2000. חלקם עשו שם חיל, נהפכו לסופרים, אנשי עסקים מצליחים או מקורבים של אוליגרכים מהשורה הראשונה. "העובדה שיהודים הפכו לדמויות מפתח ברוסיה העכשווית, נהיו טייקונים כמו ברזובסקי, גוסינסקי, פרידמן וצ'רנוי שינתה מאוד את התמונה", אומר ינטין. הופיעו פיתויים חדשים, הזדמנויות חדשות".
למרות זאת, ינטין חושב שראיית ישראל כפרובינציה אסייתית פראית, שדבר לא מתרחש בה, לעומת "הארץ האירופית הגדולה, שהכל קורה בה – היא עניין של בחירה. לדעתו, הבחירה הזאת קשורה בתסביך יהודי, שהוא מכנה "אנטישמיות כנה" – הבושה שיהודים חשים כלפי השטעטל, "שמתקשר בהכרח למשהו מעופש, נוראי וחשוך". הביטוי ה"ישראלי" של התסביך הזה הוא דחיית הגלות הציונית, ואילו אצל מי ששומר על קשר הדוק עם חו"ל, הביטוי עשוי להיות דווקא דחיית הישראליות (למען התרבות הרוסית הגדולה, למשל).
תקוות גדולות
בסוף הפאנל אמרה גודר: "יש כאן תחומים מסוימים, שבהם המצב בינתיים לא משהו. למשל, האנימציה". לאחרונה הקימה את "אנימטוריום", מיזם חינוכי עם שתי ציירות ואנימטוריות רוסיות -ישראליות צעירות ומצליחות – אסיה לוקין ואירה אלשנסקי – והמפיק ויקטור לוין.
במסגרת הפרויקט נערכות הקרנות של סרטי אנימציה (תחילה של אנימטורים רוסים). במקביל מתקיימים הרצאות, כיתות אמן ושיעורים לילדים ולמבוגרים. גודר מתיימרת לעזור לישראלים להתגבר על "הבידוד התרבותי החזק" שהם נמצאים בו, לדבריה.
התיאטרון ברוסית , למשל, הוא בעיקר הפקות זולות קצרות מועד. "זה נורא הורס את הטעם, ואנשים ברמה גבוהה לא הולכים לתיאטרון כלל, מכיוון שמחשיבים אותו לאמנות שסרחה", היא אומרת.
יוזמה נוספת היא של ילנה אורלובה וולדימיר בלקין, שהשתתפו במשך שנים במשחק הטלוויזיה האינטלקטואלי "מה? היכן? מתי?", המשודר ברוסיה. השניים הגיעו לאחרונה לישראל ופתחו את "האקדמיה לאינטליגנציה, פרויקט משחק והשכלה", המיועד לבני נוער דוברי רוסית. באופן אבסורדי מעט, הפרויקט פועל בחסות המרכז לתרבות הרוסית, זרוע של שגרירות המדינה שזה עתה עזבו.
ובכן, יש יוזמות מעוררות השראה, יש רוח במפרשים ובכל זאת – התחושה היא שרבים מהעולים החדשים לא באו כדי להישאר. ישראל היא נקודת תצפית נוחה על העולם הגדול ועל רוסיה. הדרכון הישראלי מאפשר לבדוק אפשרויות באירופה ומעבר לים, המיקום עוזר לשמור על קשרים עסקיים וחברתיים ברוסיה ומאות אלפי דוברי הרוסית גורמים לבאים להרגיש כמעט כמו בבית.
הסופרת לינור גורליק, שגדלה ולמדה בישראל, חזרה לרוסיה, התפרסמה והצליחה שם, וכעת שבה מחדש לישראל. "מה שמעניין הוא לא מדוע אנשים מגיעים לפה אלא מדוע הם נשארים כאן", היא אומרת לסיכום. "יש הרבה סיבות לבוא לכאן, השאלה היא אם יהיו סיבות להישאר".