"איך שמבשלים ככה אוכלים. זו נוסחה אוניברסלית – לא משנה איך תהפכי אותה זה תופס". ספרטק כמיס יושב בדירתו השכורה במרכז תל אביב וצופה בערוץ חדשות צרפתי באנגלית כדי להתעדכן על המתרחש במתקפת הטרור בבריסל. "אדם במצוקה חוזר בתשובה, לכן הם הולכים לדעאש. אלוהים מנחם אותם במצוקות שלהם. יש כל מיני חוזרים בתשובה: יש מתפללים, יש אלימים, יש כאלה שרוצים לשרוף ערבים. הדת – ולא משנה איזו – היא גזענית, שוביניסטית ופטריארכית, ממש כמו הלאומנות".
אנחנו נפגשים במלאת חמש שנים לרצח אחיו, השחקן ואיש התיאטרון ג'וליאנו מר, שנורה למוות בידי רעול פנים בג'נין, לא הרחק מהתאטרון שניהל. זהות המתנקש ושולחיו אינה ידועה עד היום.
"יש אנשים שאוהבים להיעצר ולמות", הוא אומר. "ג'ול ידע שאם הוא יביא את הפלסטינים למצב של שיגעון הם יבואו וידביקו לו כדור בראש. למה הוא לא עצר את זה אז? זה סימן שרצה למות. חמש שנים אני מנסה לפצח את הרצח. אם ההורים היו חיים הם היו משכפלים את הרצח למהפכה, כמו שלנין תפס את השלטון שנים אחרי שראה איך מוציאים להורג את אחיו בכיכר". הוא מהרהר לרגע ואז מוסיף: "לא. ההורים שלנו לא היו עומדים בצער".
"אם יש כסף לא צריך להתבייש"
ספרטק כמיס הוא בנם הבכור של ארנה מר, פלמ"חניקית, לוחמת שלום, מורה ופעילה פוליטית, וסליבה ח'מיס, עיתונאי ופעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית. פרט לג'וליאנו שנרצח יש לו גם אח בשם אביר. הוא עצמו קרוי על שם ספרטקוס, מנהיג מרד העבדים נגד הרפובליקה הרומית. השם שנתנו לו הוריו הכתיב את מהלך חייו ואת מה שהוא רואה בו משימתו עלי אדמות -לשחרר אנשים מכבלי העבדות.
הוא בן 62, עובד בעבודות כפיים, בעיקר בהפקות קולנוע. כשאין הפקות הוא עובד בהפצת סרטים או כסדרן בבית קולנוע. חייו היום שונים לחלוטין מאלה שהיו לו בצעירותו. הוא גדל בנצרת של שנות ה-60' במשפחה שהייתה חלק מרכזי מהנהגת המפלגה הקומוניסטית של אותם ימים. בית המשפחה היה מקום מפגש למנהיגי פועלים, אנשי רוח וחברים של אביו, בהם מחמוד דרוויש, חנא נקארה, תופיק טובי, חנא אבו חנא, אמיל תומא ואישים בולטים אחרים.
מימין לשמאל – מוחמד חס, חבר בהנהגה של המפלגה הקומיניסטית, לא ידוע, סליבה כמיס, מחמוד דרוויש
את תקופת התיכון עשה בפראג, שם גם ניגש למבחני בגרות בשפה הרוסית. הוא היה שם עם הוריו ב-1968, כשטנקים סובייטיים נכנסו לעיר כדי לדכא את "האביב של פראג". הילדים והנשים נשלחו למוסקבה מחשש לביטחונם. כעבור שנה, כשהמצב התייצב, חזרו לפראג.
בשנת 1971 שבה המשפחה לישראל ועברה להתגורר בחיפה. במשך כ-20 שנה התגורר לסירוגין באנגליה ובישראל, בין אוניברסיטת חיפה לאוניברסיטה בלונדון. "אני לא מסיים שום דבר", הוא אומר. "זה תהליך לימוד אינסופי. בחיפה נרשמתי לקורס של ישעיהו לייבוביץ'. בהרצאה הראשונה הוא אמר לי לא לבוא יותר, ואמרתי לו בכיף. אני לא מוכן לבזבז את עצמי במטאפיזיקה".
בשנת 1975, כשהיה סטודנט לזואולוגיה בלונדון ("אמרתי לעצמי: אני אלמד התנהגות של בעלי חיים כדי להבין את ההתנהגות של בני האדם"), פגש בסטודנטית לורן רובינסון, בתו של מנכ"ל חברת ענק לכריית מחצבים ויהלומים ומנהל בנק. "לא האמנו בנישואים, אבל אמרו לנו שאם נתחתן אז יורידו לנו מסים. והמטרה הייתה לחיות בלי לעבוד. עזבתי את הלימודים וחייתי כמו אדם עשיר, קראתי וכתבתי אנרכיה כל היום. גרנו בישראל בווילות בכרמל, בטבעון, ובלונדון במקומות יוקרתיים, אם יש כסף לא צריך להתבייש. בשנת 1982 היא עזבה אותי וחזרתי למעמד הפרולטארי".
הוא חזר לארץ. ביחד עם אחיו אביר הקים את להקת האנרכו-פאנק "The A". "היה לי כסף שקיבלתי אחרי שנפרדנו. עשינו 5 אלבומים". כיום הוא כמעט ואינו יוצא מגבולות תל אביב. "אין לי כסף להגיע לחיפה. בשבילי זה חוץ לארץ מבחינת ההוצאה הכספית. חיפה עלובה, תמיד הייתה עלובה. לדו-קיום בה יש אופי שלילי. אין דו-קיום בין ערבי ליהודי, אלא בין כל אחד לעצמו. זה נכון לכל מקום, גם לפיליפינים וגם לפינלנד, זה זהה. הכל מתנגש בהכל – לאומנות, דתיות וערכים, אבל בעיקר המצב המעמדי".
הפעם האחרונה שהיה בחו"ל הייתה לפני 25 שנה. "עד לפני 3-4 שנים היינו נוסעים לסיני. בתקופה של האחים המוסלמים, לפני שלטון סיסי. היינו הולכים לסלמה ביץ' בנואיבה, דרומה מראס אל שטן, דגים וצוללים. היום אני לא מעז. אם אומרים לי על מקום שהוא מסוכן אני אטוס 300 צעדים אחורה".
"המוצר הכי זול הוא האדם"
שיחה עם ספרטק כמיס עשויה להתפתח להרצאה מפורטת הכוללת הסברים על שלל אסכולות ותיאוריות, תוך התמקדות במה שהוא רואה ככלי האולטימטיבי לשחרור האדם – אנרכיזם. הוא שופע מידע. שיחה אתו מאתגרת את תבניות המחשבה ה"לא חופשית", שלדבריו הרשיתי לעצמי להסתגל אליה מהסיבות הלא נכונות, פחד ונוחות.
אף קבוצה אתנית או לאומית אינה חומקת מהביקורת שלו. "יש קונפליקט כל הזמן בין השמאלנים המהפכנים לבין השמאל כמעמד בורגני וממשלתי", הוא אומר. "השמאל הערבי הוא לאומני. הם לא מצליחים להתעלות מעל זה, כי הם לא עברו את המהפכה התעשייתית והמהפכה המינית.
מה הסיבות לכך שיש טרור אסלאמי? אם מלמדים דת בבית הספר – כמובן שאנשים ייצאו דתיים. ואם אנחנו במשטר צבאי, אז רק טבעי שהצבאי ייצא דתי. וזה לא שונה בשום מקום. פה אף אחד לא רוצה להסתכל. כולם הולכים כמו בת יענה, ואז כשדוקרים להם במספריים בטוסיק הם אומרים זה 'טרור' של ילדה במספריים. המקור הוא אי שוויון כלכלי באוכלוסייה.
"אלימות היא מילה מטושטשת. ב-10 שנים האחרונות אנחנו האנרכיסטים עשינו מאות הפגנות קיצוניות נגד ה-8-G עם בקבוקי מולוטוב – אבל לא היה אף הרוג אחד. בארץ בכל הפגנה נגד ערבים יש הרוגים, ובסוריה לפחות 40. אנרכיסט לא יתקיף שוטר כי יודע שהשוטר הוא בן מעמד העניים כמוהו.
"במציאות הקפיטליסטית שבה אנחנו חיים רק פרחחים יכולים להצליח. לכן השיטה מעודדת את האנשים הגרועים בחברה לדרוס את הטבע למטרות שלהם. מאז השלטון המונרכי השיטה לא השתנתה, המלך והאצולה הם המיליארדרים של היום. בחברה הקפיטליסטית אין בני אדם, רק מוצרים, והמוצר הכי זול הוא האדם.
"בעבודה בסדרנות אני מקבל 25 ש"ח לשעה. וכמה עולה מרלבורו? 36 שקל. ההבדל ביני לבין המוצר הוא שאני מת והוא נשאר על המדף. הבעיה האנושית היא תוצאה של דבר אחד – עודף. עברנו את המחסור ואנחנו 100 שנה בעודף, וזה האסון. כשיש מחסור ומתנהגים במחסור זה הגיוני. אבל כשיש עודף ומתנהגים במחסור זה קנונייתי, מאוד מכוער. זה המצב של האנושות. כל הקונפליקטים בעולם נועדו כדי לשמר את שלטון האדון על השרתים".
אתה משלם מחיר על הגישה שלך?
"אני לא משלם מחיר כבד כי מגיל 17 אני יודע עם מי יש לי עסק והחלטתי להיות פועל כפיים. מה שהעשיר לא רוצה לעשות ואפילו הרובוט הכי חכם לא יכול לעשות: להרים מקרר במדרגות בלי מעלית. מים עולים 12 שקל וזו חצי שעת עבודה. אדם צריך קפה וסנדוויץ' בשביל להתקיים? העשיר גונב לי חצי מהתפוקה של העבודה שלי ברגע. ממתי האוכל שייך למישהו? 7 וחצי מיליארד בני אדם צריכים לאכול כל יום, וכל האוכל בעולם שייך לקומץ משפחות.
"אני שונא לעבוד, זה הדבר הכי משפיל שיש. היטלר הבין את זה וכתב בכניסה לאושוויץ העבודה משחררת. זה מהלך אינסופי, ולכן את עבד אינסופי ביחס למספר כרטיסי האשראי בארנק שלך. רוב האנשים מנסים לגרוף כמה שיותר מנוחות והנחות, ואז מתחיל מרוץ העכברושים – כלב אוכל כלב, מלחמת כל בכל. וכל זה בשביל מה? קשה לקום בבוקר 40 שנה. השגרה מטמטמת את השכל. מה משגע את האסיר? הבדידות. ומה משגע את הפועל? העבודה. עבודה היא גורם השיגעון מספר שתיים אחרי המשפחה, שגם היא תוצר כלכלי".
"האביב הערבי התפתח לפוגרום קולקטיבי"
כמו הוריו המהפכנים שעסקו בתיקון עולם, וכמו גם אחיו ג'וליאנו שעבד בשנותיו האחרונות עם ילדים ונוער בג'נין, גם ספרטק הוא מורה ומחנך. בני משפחתו באו במגע עם אנשים חיים, אך ספרטק כמיס אינו צריך לצאת מהבית לצורך המשימה החינוכית שלו. את הקשר עם תלמידיו הוא מקיים דרך פייסבוק ובעיקר paltalk, אפליקציית רשת לחדרי שיחה בנושאים מוגדרים שיכולים להכיל מאות משתתפים. כמיס משתף את כל מי שמוכן להיפתח לקו המחשבה שלו.
בשנים האחרונות, מאז פרוץ "האביב הערבי". הוא מנהל דיאלוג עם צעירים ערבים ברחבי העולם ומדבר איתם על חופש, אנרכיה וקומוניזם. השיחות מתנהלת בערבית וכמיס לא מהסס לדבר בבוטות. "אני מתרכז בסקטור הערבי", הוא מסביר. "הרבה ערבים חיים בגולה: 5 מיליון מצרים, 3 מיליון לבנונים, המוני צפון אפריקאים. כולם בורחים מהעוני והרעב. האפליקציה הזו היא אמצעי לשמור על קשר עם המולדת, המשפחה והחברים.
"הכי הרבה משתתפים הם סורים, כי הם עוברים את השואה היום. חצי מיליון הרוגים בשלוש שנים. אלף הרוג כל שבוע. מתים מרעב, גזים רעילים, הוצאות להורג. 7 מיליון פליטים גרים בטורקיה ובגרמניה. חצי עם ברח ואחרים מתים מרעב עד שהאו"ם הכניס קמח.
"ב-paltalk זה כאילו שאני כל יום בארץ אחרת. מה שנאמר מופץ מדי יום אוטומטית ולכן אני מרגיש שאני מוקף באלפי אנשים, כאילו אני מוביל מהפכה. הקהל הוא מכל העולם ובכל הגילאים. אנשים עם נטייה ברורה לאנרכיזם. חבר מביא חבר. יש ערבים מכל העולם, שאחרי 10 שנים של תקשורת קבועה איתם ברור לי שהשפעתי עליהם. אני מגיע לחשיפה של אלפים מבלי לצאת מהבית. יש לי חברים שיש להם 500 הקלטות שלי, אחד מהם צחק עלי: גם אם תמות יש לי מספיק חומר שלך לחמש שנים לפחות".
זו לא מלחמה אבודה? האם המהפכה לא נכשלה?
"חלק מהשיחות בחדרים זה לנסות להסביר למה זה לא קרה עד היום. הקומוניזם נפל, המהפכה בספרד נכשלה. צריך לתת תשובות ואין מי שייתן אותן. אחרת יגידו: זה לא מצליח? אז נהיה קפיטליסטים. אבל אז את מתרחקת יותר ויותר מהחופש ומכל החלומות. לכן התפקיד שלנו קריטי – למנוע את ההתייאשות והאכזבה, להבין מה היו הטעויות עד כה ומה צריך לקרות כדי לגרום למהפכה.
"יבוא יום שהאוכלוסייה תהיה יותר נאורה וזה בלתי נמנע. בלתי אפשרי לשקר כל היום, כל הזמן. ברגע שהאמת יוצאת לאור היא הופכת לידע כללי. האביב הערבי התפתח לפוגרום קולקטיבי כתוצאה מחוסר מודעות אנרכיסטית, אבל זעזע את כל הערבים על פני כדור הארץ. אנריקו מלטסטה, אחד האנרכיסטים המפורסמים בעולם, כתב: אנחנו לא רוצים לשחזר את המפלגה הדיקטטורית שההמון ילך בעקבותיה, אלא ללמד את הפרט לחיות בלי סמכות.
"מתנהלת מלחמה על המוחות. קבוצת צעירים עניים בבריקסטון באנגליה, לאן הם ילכו? יש להם שתי אפשרויות: הנאצית-גזענית או האנרכיסטית. אנחנו היחידים שמתנגשים עם הנאצים. באירופה ובצפון אמריקה המשטרה מגנה עליהם בשם חופש הביטוי. בעשור האחרון התפתחה תופעה מגעילה של אנרכיסטים לאומנים שמשתייכים לימין הקיצוני.
"האסלאמיזציה היא תופעת לוואי, מה שהחיה אותה הוא הוואקום שנוצר אחרי הנפילה הסובייטית. במקום המלחמה הקרה יש מלחמה קרה עם האסלאם. המוסלמים היו קומוניסטים, כל המדינות שנפלו היו סוציאליסטיות. בישראל בשנות ה-60' לא היה מועמד אחד מוסלמי לכנסת, היום כולם מוסלמים חוץ משניים. 17% היו דתיים, היום אחוז הדתיים הוא 86%, כמעט כל מי שהיה קומוניסט הפך לדתי. אני מכיר את זה אישית, כשחזרתי מלונדון אחרי כמה חודשים ופתאום מי שהיה פנקיסט הפך לדתי עם נעלי בית והתפלל במסגד".
הוא מספר שלא פעם הוא נחסם על ידי פייסבוק ו-paltalk. דווקא השלטונות בישראל, הוא אומר, מאפשרים לו חופש יחסי. "ברגע שגילו שאני לא מעוניין בישראל ובמזרח התיכון ושאני לא צד בסכסוך הישראלי פלסטיני – עזבו אותי. אני נגד מדינות או דתות בכלל. כמשכיל אני מבין את הגורמים הפועלים אבל לא מאיים. אין לי עניין לקחת את השלטון ולכן לא מפריעים לי".
הוא סבור שהדרישה הפלסטינית למדינה היא אידיוטית. "לאורך השנים, גם בשנות ה-70' כשחייתי בלונדון, אחת השאלות שתמיד שאלתי את הפלסטינים היא: בשביל מה אתם צריכים מדינה? מתברר שאי אפשר לדלג על החוקים האובייקטיביים. אומרים שכמו שהיהודים היו חייבים להגשים חלום של מדינה יהודית, גם הפלסטינים צריכים שתהיה להם מדינה, אפילו ליום אחד. אבל אופי של השלטון, כל שלטון, הוא לרצות להיות לנצח.
"הרעיון הוא לדלג מעל הצורך של מדינה פלסטינית. אז ישראל ועוד מדינות יגידו: 'בכלל לא צריך מדינה'. וזה הרעיון – לפרק את המשטר הקפיטליסטי ולהשתחרר מהעבדות פעם אחת ולתמיד. זו אחת הסיבות שאף מהפכה לא הצליחה – הצרפתית, הרוסית, הסינית, הקובנית – כי אין אנרכיה, הכל כישלון אחד גדול והגועל נפש עולה למעלה. הדבר היחיד שמצליח, כי כל התשתית בנויה לכנופיות, מדינה ליד מדינת היהודים – פרלמנט, בנק מרכזי, משטרה גזענית".
"אהבו את ג'ול והוא נהנה מזה"
הקשר בין האחים לבית מר-ח'מיס היה רופף. לדברי רונית, מאפרת ומדריכה בשיטת פלדנקרייז ובת זוגו של ספרטק ב-20 השנים האחרונות, האחים בקושי התראו בחמש השנים שקדמו לרצח. המפגש האחרון התקיים 4 חודשים לפני הרצח, בבית אמם בחיפה שכבר היה ברשות ג'וליאנו.
"ג'ול היה משועמם, נמאס לו מהתיאטרון והוא חיפש שינויים", אומר ספרטק. "אחרי שאימא נפטרה מסרטן הוא מצא ריגוש בפרויקט של ארנה בג'נין. הוא קיבל תשומת לב אדירה. הפלסטינים אהבו אותו ברמות, הוא מאוד נהנה. זה סנוור אותו והוא התחיל לעשות דברים שלא עושים, ממש כמו להסתובב עם דגל ישראל בטהראן או בפקיסטן. אני לא הייתי עושה פרדי מרקורי, הומוסקסואל, בפני רוצחים שחושבים שבכוח ישכנעו את כולם למרות שבפנים הם פדופילים".
"תיאטרון החופש" של מר בג'נין היה נתון תחת איומים. אלמונים השליכו עליו בקבוק תבערה, כרוזים שפוזרו במסגדים קראו למר "ציוני" והאשימו כי "איש התיאטרון הפחדן, מסית את ילדינו למרוד נגד הוריהם. השפל הזה משווה בין השחרור מהכיבוש לשחרור מהדת שלנו, ישרת הדרך". הכרוז נחתם באזהרה: "ניאלץ לדבר בשפה אחרת, היא לשון הכדורים". "אני לא משחק אותה גיבור, אני מפחד", אמר אז ג'וליאנו מר בראיון. ב-4 באפריל 2011 ירה בו רעול פנים 5 כדורים בעת שישב במכוניתו ליד התיאטרון.
ג'וליאנו מר בצילום מתוך הסרט "בר 51", 1985.
לאחר הרצח של אחיו חווה כמיס את אחת התקופות הקשות בחייו. מצבו הכלכלי הידרדר והוא נעזר בפילנתרופים כדי לעבור את התקופה הקשה. באותם ימים דיברתי אתו לצורך כתבה שלא התממשה על רצח אחיו. כמיס אמר אז שהוא כועס על השב"כ שלא הזהיר את אחיו מפני הרצח.
היום הוא אומר כי אין בו כעס על ישראל שאינה מעוניינת לפענח את הרצח. "אני מבין את העמדה הזו. אם הוא היה מתנחל או סוחר יהודי לא היו מרפים. אני לא מצפה מהם לרע או לטוב. הוא היה פרו פלסטיני, גר שם".
מסקנתו שלו היא שהרצח בוצע על ידי חבר בארגון סלפי (זרם אסלאמיסטי קיצוני). הוא סבור שהארגון פועל במחתרת בגדה וגם ברצועה והחמאס והרשות רודפים אחר חבריו. "ג'וליאנו פשוט מצא את עצמו במצב אה-היסטורי, מכיוון שההוצאה להורג שלו הייתה חוץ היסטורית. אין לה מקום בדינמיקה של המזרח התיכון.
"הרצח של ג'וליאנו היה ללא תמורה ולכן אין עניין לפענח. לא הרשות הפלסטינית ולא ישראל רוצים לפענח. הארגון וההוראות לרצוח אותו באו מהכלא הישראלי ולא מהכפר עצמו, אבל הזהות הספציפית של הרוצח לא ידועה. הארגונים האלה עובדים לפי מבנה מפלגתי, צבאי ומחתרתי. התושבים יודעים מי רצח, אבל הם לא מעיזים להגיד. ברגע שמישהו יגיד שם – חייו יהיה בסכנה, כמו במאפיה בשנות ה-20' או בסוריה של ימינו".
בבית בחיפה מתגוררים היום ג'ני ניימן, אלמנתו של ג'וליאנו, ושלושת ילדיהם, הבן הבכור והתאומים שנולדו זמן קצר לאחר הרצח. ניימן וילדיה חיים לסירוגין גם בפינלנד, ארץ מוצאה. "את הילדים אני מכיר רק מהתמונות בפייסבוק", מודה כמיס. "מאז הרצח אני לא בקשר איתה ולא עם אף גורם שהיה קשור אליו. כל מקרה מסיבותיו הוא. את ג'ני ספציפית אני רואה כשותפה לרצח, בלי מודעות. בגלל הטמטום המיסיונרי שלה עם בואה לג'נין כ'פעילת שלום' (הוא מסמן בידיו מירכאות – ל.ג). המושגים הכי מעצבנים אותי. כל מה שהיה בבית של ארנה בחיפה, הבונקר של המהפכה העולמית, נחסם בפני".
גם עם אחיו הצעיר, אביר, הוא אינו בקשר. "אומרים שאביר משוטט בירושלים, את יכולה להיות בקשר עם הומלס? יש לו פלאפון? סקייפ? הולכים יחפים ברגל. אני לא מרשה לו לבוא לפה. הוא מסריח, מלוכלך, עושה דווקא. זו המחאה שלו, אבל גם למחאות יש גבול. אביר בפוסט טראומה מאז מלחמת לבנון, הוא היה חובש קרבי שהיה מקבל את הגופות החרוכות על הגג של בית החולים רמב"ם ומאז נפל לדיכאון. עד היום הוא מקבל קצבת נכות מצה"ל.
"גדלנו בצורה שונה לגמרי. אני התגוררתי באנגליה במשך 20 שנה, וג'וליאנו ואביר היו פה, והסביבה הביאה אותם למהלכים שונים, כמו התגייסות לצה"ל. ג'וליאנו עשה המון שטויות ולולא היה עושה היה חי. אבל כמו כבשה שחורה הוא שם את עצמו במקום מסוים, התנהג בצורה מסוימת, שגרמה לתוצאה מסוימת. יש הרבה שחושבים שהביא את זה על עצמו.
"כשאימא הייתה בחיים ג'ול ואני היינו מעורבים. הייתי בעזה פעמיים. אספנו וחילקנו מזון, ספרים ועטים. וגם אני לקחתי קצת אוכל הביתה, כי הייתי עני. הייתי לצידה כשהקימה בתי ילדים וספריות, אך מאז מותה לא ביקרתי בשטחים. ג'ול לקח את התפקיד שלה, היה מה לקחת.
"אני חושב שכל אחד מונצח על פי האפקט שהשאיר אחריו. אחי היה שחקן ששיחק בהצלחה, ולא תמיד מרקע של הבנה. הוא היה מאוד מוכשר בדיבור ושפה ומאוד הרשים את הסביבה. אחרי מותו האנשים שעטפו אותו ושהוא טיפח תחת הכיבוש בג'נין, תחת המורשת של "אפקט ארנה", הפכו לאנשים מאוד מצליחים ואמידים בעולם המערבי. וג'ול בקבר. זה מה שג'ול הוריש".