איור: הילית שפר
ליעל ויאיר (השמות שמורים במערכת) היה חלום: להיות עצמאים ולהקים עסק לאביזרי בית. הם רכשו סחורה, שכרו חנות ויצאו לדרך בתקווה לשרוד את השנים הראשונות. יעל ניהלה את העסק ברמה היומיומית ויאיר המשיך לעבוד במשרתו כשכיר ועזר בשעותיו הפנויות.
"בשנה הראשונה היינו בעננים", משחזר יאיר, בשנות ה-30 לחייו. "הייתה עשייה, היו לקוחות, היה תזרים יפה. עצם העובדה שאתה קם בבוקר ועושה למען עצמך, שאתה משרת לקוחות לשביעות רצונם, זו הרגשה טובה. בשנה השנייה התחיל 'צוק איתן' ולא היו מכירות. זבוב לא נכנס לעסק, אנשים פחדו לצאת מהבית. ספקים ובעלי עסקים שדיברתי איתם סיפרו לי שזה המצב גם אצלם. אשתי לא תפקדה, לא ישנו בלילות. התחלתי לצאת לריצות, כמו פסיכולוג רק בחינם – יוצא לרוץ וחוזר עם פתרון".
החובות הלכו והצטברו עד שהגיעו לכ-400 אלף שקלים. נושים החלו להתדפק על דלת הבית. "אתה מנסה לתמרן בין כולם", מסביר יאיר, "נותן מילה של כבוד, מבקש 'תנו קצת זמן'. לא נעים לי להיזכר. חילקנו צ'קים לספקים וביקשנו מהם שלא יפקידו, כדי שהצ'קים לא יחזרו ונהיה מוגבלים. התחננו. היו כאלה שהסכימו לחכות, היו כמה שלא היה אכפת להם, שכבר הכינו את הבסיס לתביעה. הגענו לצומת שבה היינו צריכים להחליט האם לקחת הלוואה יותר גבוהה – ופחדנו. החלטנו שלא. קיפלנו את העסק ולקחנו את החוב על עצמנו. עד היום אנחנו ממשיכים לשלם את החובות".
יעל ויאיר סגרו את העסק. עם שני ילדיהם הקטנים עברו להתגורר בדירה שכורה בעירם בצפון מרכז הארץ. "מבית של 120 מ"ר עברנו לדירה של 50 מ"ר. הילדים היו רק בני 3 ו-5, למזלנו זה גיל שעוד לא כל כך מבינים. ניסינו למזער את ההשפעה עליהם אבל גם לשדר שנכנסים לשגרה חדשה שבה אי אפשר לקנות כל מה שבא לך וצריך להיות מחושב.
"לא חיפשנו אשמים, רק רצינו להתאושש בדרך הטובה והמהירה ביותר. כשיש לך בבית שני ילדים קטנים ואתה רוצה לתת להם את הטוב ביותר, אתה שואל את עצמך 'איך אני יכול לצאת מפה'. תקופה קשה. אח שלי סיפר לי שיש לו חברים שקיבלו סיוע מעמותה ושכדאי לי לברר.
"אני יכול לטפוח לעצמי על השכם. בדיוק באותה תקופה נפל לי האסימון שאם אני לא עושה קיצוצים אנחנו לא שורדים. ניתקנו טלוויזיה ואינטרנט. בימי החסד שלפני הניתוק מילאתי באתר של עמותת 'פעמונים' טופס בקשה להצטרף לתוכנית. למזלי הם פנו אלי טלפונית. מבחינתי זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
אני כבר לא במינוס
[heart]
יאיר המשיך להיות מועסק כעובד מדינה. "אתה מוצא את עצמך עם חוב ועם משכורת אחת, לא נמוכה אמנם. האישה, כעצמאית שסגרה עסק, לא יכולה לחתום אבטלה. אין פריבילגיות לעצמאי שנופל. אשתי מיד התחילה לעבוד. היינו בבְּרוךְ, חבל על הזמן. בעסק הפסדנו כמעט 300 אלף שקל, בנוסף היה לנו חוב פרטי של כ-100 אלף. היה לנו חשוב לצאת נקיים במערכת הפיננסית ולא להכריז על פשיטת רגל. לקחנו אחריות ונכנסנו לתהליך.
"הגיע אלי מלווה מהעמותה, סוג של מלאך. יושב איתי, מדבר איתי בזמנו הפנוי בצורה אינטנסיבית נותן שיעורי בית. בהתחלה זה נראה שחור. הכול תלוי בהתגייסות של שני בני הזוג: או שלוקחים את גלגל ההצלה או שמכסים את העיניים ונופלים לבור. עשינו שיקוף של המצב ואז בנינו תכנית הבראה ותקציב. ויתרנו על כל המותרות – מסעדות, בתי קפה, אפילו צעצועים לילדים. והתחלנו לראות את האור בקצה המנהרה".
[/heart]
חלק מהתהליך שעברו יעל ויאיר היה איחוד הלוואות והקטנת ריביות. "היו לנו 3 הלוואות מבנקים שונים, הלוואה נוספת מחברת אשראי ועוד אחת מחברת ביטוח, בסך הכול 5 הלוואות על סכום כולל של 400 אלף שקל, מתוכם 300 אלף בהלוואות עסקיות בריביות מטורפות – החל מ-10% בבנקים ועד ל-14.5% בהלוואות חוץ בנקאיות. היום יש לנו הלוואה אחת בבנק על כל הסכום שנותר.
"אחרי שהיינו במינוס 40 אלף שקל, הגענו היום אחרי 8 חודשים למצב שאין לנו מינוס. בעבר היו לנו 4 כרטיסי אשראי, היום יש רק אחד ובו יש הוראות קבע של טלפון וחוגים לילדים – לא פריסת תשלומים ומותרות. התחלנו אפילו לחסוך. היעד שלי הוא שתוך שלוש שנים יהיה לי מספיק הון עצמי כדי לקנות דירה, ושבהמשך ניסע גם לחו"ל, אף פעם לא היינו".
אחרי שיצא מהבור, יאיר מקווה כעת להפוך בעצמו למלווה של משפחות במצוקה כלכלית במסגרת "פעמונים". "אני רוצה לסגור מעגל, אין חכם כבעל ניסיון. אני עברתי ועדיין עובר את זה על בשרי. אם אני הצלחתי לצאת מברוך עצום של 8,000 שקל חובות לחודש שיורדים משכר של 10 אלף, לפני שכר דירה ודלק – הכול אפשרי".
לפני שהכרישים יגיעו
"הדבר הקריטי הוא שאנשים יבינו שזה יכול לקרות להם ויפעלו בזמן, לפני שהחוב צובר מיליון ידיים, כי אז נכנסים הכרישים", מתריע פרופ' יובל אלבשן, כיום הדיקן החברתי של הקריה האקדמית אונו ובעברו עו"ד קהילתי. "כל יד רוצה לקחת את שלה מהכיס הזה – וזה אפילו לא הבנק, אלא משרד עורכי הדין הפרטי שמעניין אותו רק שכר הטרחה".
ככל שמצבה הכלכלי של המשפחה סביר יותר, טוען אלבשן, כך היא מתקשה יותר להתאושש. "אני מזהה בעיה אצל אנשי מעמד ביניים שנקלעים לקושי ומצוקה עקב כך שהפרנסה מפסיקה או קטנה משמעותית. זה מוביל לכך שהמשפחה קופאת. אנשים חשים חוסר אונים וזה מתורגם לשיתוק – לא פותחים את המעטפות, חושבים שרק צריכים להוריד את הראש ולעבור את התקופה. הם אומרים לעצמם 'נמצא עבודה וזה ישתפר'. אבל זה לא כך.
"הציפייה שהחיים יחזרו לקדמותם היא די הגיונית. זה גורם לכך שלא מתמודדים עם הנפילה, בדיוק בנקודת הזמן שבה ניתן היה להשאיר את החוב הקטן בקטנותו ולהתמודד באמצעות הקפאת הליכים ובקשת 'גרייס' מהבנק שיחכה מספר חודשים. ראיתי את זה אלפי פעמים. ואז החוב מתחיל לצבור ריביות ושכר טרחה, והופך ממשהו שאפשר להתמודד אתו לבלתי צליח. לעומת זאת, אנשים שגדלו בתרבות של עוני יודעים איך להתמודד עם מצב כזה. הם לעולם לא יתעלמו ממכתבי דרישה לתשלום, לחילופין – הם יבינו מה המחיר שהם הולכים לשלם".
פרופ' יובל אלבשן. צילום: יובל יוסף
אלבשן מכיר גם סיפורים של נפילה שנגמרה בהתאוששות מוצלחת, כמו זה של יאיר ויעל שנעזרו בעמותה. עם זאת הוא אינו ממליץ באופן גורף על פנייה לארגוני הסיוע. "סיוע לאנשים שנקלעו למצוקה מצריך הרבה ידע מקצועי. גורם לא מקצועי עלול להזיק. יש הרבה מאוד חובבנות וגם פה יש בעלי אינטרסים".
כמי שמלווה משפחות שנקלעו למצוקה כלכלית יותר מ-20 שנה והיה שותף בפרויקטים בתחום, בין השאר בעמותת "ידיד", הוא מציע לקחת בעירבון מוגבל חלק מהארגונים. לדבריו, נתקל לא פעם בגופים "שכל מה שהם יודעים לעשות זה להעביר את הפונה מגורם לגורם. זה מתיש ומאכזב וזה בזבוז זמן שמשמעותו צבירת ריביות וחוב שהולך ותופח. יש ארגונים שקודם כל רושמים את האדם כמקבל סיוע מטעמם, אחר כך גורמים לו לספר את סיפורו, להתערטל ולהיחשף, ובמקרה הטוב כותבים מכתב או מעבירים אותו לטיפולו של ארגון אחר. הפתרון הוא להתמקצע. מקצוענות כזו קיימת בארגונים כמו 'פעמונים', 'ידיד', 'מסילה'. על השאר אני לא רוצה להתחייב".
תמיד היו לי הלוואות
על פי דו"ח העוני שפורסם באחרונה, שיעור המשפחות החיות בעוני בישראל עלה ב-2014, לאחר ירידה ניכרת ב-2013. בשנת 2014 חיו בעוני כ-444,900 משפחות, שהן כ-1,709,300 נפשות, מהן 776,500 ילדים. הדו"ח מצביע על מגמה של התרחבות הפערים בהכנסות בין שכבת הביניים העליונה לבין מה שמכונה מעמד הביניים הנמוך, ההולך ומתקרב אל קו העוני. נתון נוסף בדו"ח מצביע על כך שעבודה אינה מונעת עוני: הולך ועולה שיעורן של משפחות עובדות שהן גם משפחות עניות.
את דיקלה שרידה, גרושה ואם לשניים (32) אני פוגשת במרכז הקהילתי של שכונת בן גוריון בחולון, שבה היא מתגוררת. לפני שנה השתתפה בסדנת "ענבלים" המעניקה ייעוץ פיננסי ומספקת כלים והרגלים נכונים במטרה להגיע לאיזון כלכלי. לדבריה, התוצאות שהשיגה מאכזבות.
"תמיד הייתה לי הלוואה על הלוואה על הלוואה", היא מספרת. "הייתי נשואה שמונה שנים וחיינו מעל לפופיק, בהתנהלות כלכלית לא נכונה. גם היום אני לא מתנהלת 100% נכון. הכי טוב זה להתנהל במזומן, אבל זה קשה. לפעמים רוצים לקנות ולא עוצרים.
"הסדנה תרמה ולא תרמה לי. זכיתי במנחה שעזרה לי לנסח קורות חיים והעלתה לי את הביטחון העצמי, כך שמצאתי עבודה בשכר ובשעות בדיוק כמו שרציתי, רפרנטית בסוכנות ביטוח. אבל הליווי במסגרת הסדנה לא תרם לי כל כך. פרסתי בבנק את רוב החובות והיום אני משלמת 3,000 שקל בחודש. תמיד אני ממחזרת הלוואות כדי שלא יהיה לי עיקול מההוצאה לפועל".
דיקלה שרידה
אנחנו יושבות על ספסל סמוך לאולם ההתעמלות. בנה הצעיר בן ה-4 משתתף בחוג ובנה הבכור בן ה-10, שמשחק מחוץ למבנה בכדור, מגיח מדי פעם ומבקש מאמו שתקנה לו משהו בדוכן הסמוך. אני מבינה אותו. גם לי קשה לעמוד בריח הנקניקיות ובתמונות הארטיקים על המקפיא. שרידה שולפת וופל משקית והוא מגיב: "מה את מתקמצנת?" כשאני שואלת אותה אם מדובר ביישום של כלים שקיבלה בסדנה היא משיבה שלא, שזוהי תגובה לחוסר הסבלנות של בנה.
"אני חושבת שסדר הגודל של החובות שלי גדול מכדי שסדנה כזו תוכל לטפל בו. הגירושים סיבכו אותי כלכלית. אני מקבלת מזונות נמוכים והחובות שלי עומדים על 200 אלף שקל. הייתה תקופה של שנה וחצי שעבדתי במשק בית כדי להכניס יותר כסף וזה קרע אותי. בעקבות הגירושין לפני שנתיים יש לי פחות הוצאות. מה גם שאני מנצלת את כל ההטבות של ביטוח לאומי, הטבות מס וסיוע בשכר דירה.
"בגלל שאני גרושה ההורים עוזרים. אני באה ממשפחה שמעמדה הכלכלי טוב. לא פיזרו בלי חשבון אבל לא היה חסר כסף בבית. ההורים שלי היו נוסעים לחו"ל. ההורים שלהם עזרו להם לקנות בית. היום המצב שונה. אני לא יכולה לקנות בית, אני תמיד חיה בשכירות. השכונה שלנו השתנתה. השאיפה שלי היא לעבור דרומה למקום שבו המחייה זולה יותר".
עם מצבה הכלכלי השלימה, היא לא מאמינה שהוא ישתנה. "החובות לא קטנים, זה כל הזמן גדל ונפרס, אבל בסדר, מסתדרים. עובדים קשה ומשתדלים לצמצם הוצאות גדולות מיותרות. הכי קשה זה להגדיל הכנסות". לדבריה לא תלך לסדנאות נוספות בעתיד, "הספיק לי".
פשוט ארץ אוכלת יושביה
את מיכל אפלבאום-להב מנהלת המרכז הקהילתי בשכונת בן גוריון אני פוגשת במשרדה. אפלבאום-להב, פעילה חברתית המתגוררת בשכונת שפירא בתל אביב, הגיעה לתחום הקהילתי מהחינוך המיוחד. על הסדנה שבה השתתפה דיקלה שרידה היא אומרת שהיו במסגרתה גם הצלחות גדולות. כעת היא פועלת לגיוס תקציב לפתיחת סדנה חדשה למשפחות מהשכונה.
את המשפחות שנקלעו למצוקה היא מאתרת בעצמה. המתנ"ס בניהולה מפעיל צהרונים ומעונות יום ואפלבאום-להב מזהה את המשתתפים הפוטנציאלים בסדנה לפי הבקשות להנחה. "יש אנשים שבשבילם הנחה של 100 שקל זה קריטי. לפני 10 שנים השכונה הייתה במצב סוציואקונומי טוב ותושבים פתחו עסקים קטנים. רבים מהם נפלו ונכנסו לחובות של מיליונים2. גם גירושין מפילים משפחות כלכלית, בעיקר את הנשים.
מיכל אפלבאום-להב
"אני רואה אנשים בגילי שלא חטאו ולא פשעו, שמנסים לשרוד את היומיום. זו לא אוכלוסייה של רווחה, אלה בני אדם שעברו משבר כלכלי ומתקשים להתמודד. לכן חשוב לי לפתוח סדנה נוספת. היום לנהל מרכז קהילתי זה לא רק להביא חוגים, אלא לפעול לטובת הצרכים של החברים בקהילה.
"גם אני שורדת. זה לא שאני נמצאת במקום טוב", היא מודה. "זה שאני יושבת בכיסא הזה מפגיש אותי עם המון מקרים. זה לא הגיוני שאנשים עובדים בגילי יהיו במצב הזה. אנחנו פשוט ארץ אוכלת יושביה".
אנחנו לא שיפוטיים
"התהליך אצלנו מאוד משימתי", מסבירה סיגל גמליאלי פרידמן, מנהלת הדרכה ב"פעמונים", עמותה המציעה תכניות פרטניות וקבוצתיות כמו זו שבה השתתפה דיקלה שרידה. "בשלב הראשון אנחנו בוחנים את הרצון של המשפחה להניע שינוי. לפני שנכנסים לתהליך צריכה להיות בשלות והבנה שיש מחירים שבלעדיהם אי אפשר", היא אומרת.
התוכנית מופעלות ברובן על ידי מתנדבים שמגיעים מתחומים מקצועיים מגוונים ועוברים הכשרה לליווי משפחות. מי שמעוניין בכך יכול לעבור את התהליך באופן עצמאי באמצעות הכלים באתר האינטרנט של הארגון. אחד העקרונות החשובים בהנחיית המלווים המתנדבים הוא חוסר שיפוטיות. "ניהול כלכלת המשפחה מושפע מאוד מהערכים שלה", היא מסבירה. למשל, משפחה שמייחסת ערך רב לביטחון תשקיע – אולי יותר מדי – בביטוח. "יש משפחות שיש להן ערכים דתיים של מתן תרומות, ומשפחות אחרות שחיות על פי הערך של לחיות כאן ועכשיו. אנחנו משתדלים לשקף למשפחות שתקציב הוא ערכי. אנחנו לא נהיה שיפוטיים לגבי הערכים, אבל כן נשקף את ההשלכות".
