אפתח בהתנצלות: לא מצאתי דרך לכתוב על שיט תענוגות בלי להתייחס לספר "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" שכתב דיוויד פוסטר וואלס, בעיקר מכיוון שהחיבור, שנכתב לפני כ-20 שנה, עדיין מתאר באופן מפתיע ומופלא כמעט במדויק את החוויה יוצאת הדופן של שיט בספינת תענוגות. כל כך הרבה שינויים ידע העולם בשני העשורים האלה, אבל דווקא העסק הזה לא השתנה. פיתחתי תאוריה שלאחר שבעלי חברות הספנות קראו את חיבורו של וואלס, הם החליטו לא לבצע שינויים דרסטיים בספינותיהם כדי לא לאכזב נוסעים עתידיים שקראו אותו.
אבל כנראה שרוב האנשים שהיו איתי בהפלגה של חברת "רויאל קריביאן" מפלורידה למקסיקו וחזרה לא קראו את הספר. לא בקטע מתנשא, פשוט הם לא נראו כמי שמתעניינים במאמר מדכא ומורבידי שכזה, אלא יותר כמו אנשים של "הסוד".
הטיילת המרכזית, מקושטת בעץ חג מולד עצום
הספינה שלנו (משמאל) וחברה שלה
כל ספינה צריכה מרפסת
אני מודה שלא הייתי מוכנה לכל מה שהלך שם, על הספינה "ליברטי אוף דה סיז". מדובר בספינה עצומה והיא נראית כמו שיכון ממשלתי הצף על מימי האוקיינוס. גובהה 15 קומות, אורכה כמעט 340 מטר, סירות הצלה צהובות תלויות מצדיה וכדור גולף ענקי בקדמתה.
למסע הצטרפו אלי אמי, המוכרת כבר לקוראי המקום מנסיעתנו הקודמת, וגיסתי יעל, שהיא גם חברה טובה ואחד האנשים שהכי מצחיקים אותי בעולם כולו. למרבה המזל, גם הן מעולם לא היו על סיפונה של ספינת פאר ולכולנו היתה זו חוויה ראשונית כך שיכלנו להיות בהלם ביחד.
נתחיל מזה שאמא שלי, החכמה, התעקשה שנזמין חדר עם מרפסת. בהמשך המסע, באחת הפעמים שהלכנו במסדרון המוביל למעלית, היא הכריחה אותנו להציץ בחדר ללא מרפסת. מראה החדר, שדלתו היתה פתוחה בזמן שניקו אותו, אכן היה מזעזע ואפלולי.
מה שנפלא במיוחד במרפסת בחדר בספינת תענוגות הוא ההזדמנות להביט למטה ולצפות במפגשה של הספינה הענקית עם המים ובתגובה של המים למפגש הזה, להקשיב לרעש המרגיע שכל הדבר הזה יוצר, להרים את הראש ולראות שום דבר מלבד אופק שנחצה באמצע ומתחלק לשני גוונים של כחול.
אחרי שסיימנו להתלהב מהמרפסת הגיע קמלוט, האחראי על החדר שלנו, כלומר אחראי לניקיון ולכך שתמיד יהיה לנו כל מה שאנחנו רוצות וצריכות. קמלוט, במקור מהאיטי, דיבר ודיבר במבטאו הקריבי הכבד על כך שיחליף מיד כל סבון או גליל נייר טואלט שבו נשתמש ועל כך שיש לו הפסקה בערב אבל אז יש לו מחליף ואין לנו מה לדאוג. אפשר גם להשאיר לו הודעה ואם אנחנו צריכות משהו, כל דבר, שלא נהסס לבקש, ושנשאל אותו כל שאלה.
אחרי שהוא סיים והלך קרו שני דברים: הראשון היה שאמא ויעל ביקשו ממני להסביר להן על מה לעזאזל הוא דיבר כי הן לא הבינו כלום, והשני היה חשד קל ומטריד שהתעורר בלבי כמעט בלי שהבחנתי שהולכים לשרת ולפנק אותנו על הספינה הזאת עד שזה יכאב.
יעל, אני וקמלוט היקר
הפרינט עדיין חי
למרות שהייתי יכולה לבלות שעות על מרפסת החדר, עם הרחש הנפלא של הגלים והאוקיאנוס האינסופי שגורם לנו להבין כמה זערוריים אנחנו מול אימתני הטבע, הספינה הציעה אינספור פעילויות.
הספינה היא קצת כמו תל אביב במובן זה שיש בכל רגע נתון כל כך הרבה דברים לעשות, שלא משנה מה עושים, מרגישים שמפספסים משהו. בכל בוקר קיבלנו לחדרנו את ה"עיתון" היומי ובו מגוון הודעות על הבינגו היומי, מזג האוויר, המבצעים בקזינו וההזדמנות החד-פעמית בהחלט להגיע למכירה מיוחדת של פריטים ב-10 דולר שתימשך רק שעה (ובפועל נמשכה מאותו רגע ועד סופו של הקרוז וכללה בעיקר פריטים שאפשר למצוא בשוק הכרמל במחירים יותר נוחים).
בעיתון אפשר היה למצוא לו"ז יומי המפורט שנאלצתי לשנן בכל יום כי אמא ויעל מינו אותי למדריכה הבלתי רשמית של ההפלגה, זאת שכל חצי שעה אפשר לשאול אותה "מה עושים עכשיו? ומה יש אחר כך? ומה עושים אחרי זה?" והיא חייבת לספק תשובות מיד.
סלפי עם קונגפו פנדה- מסוג הדברים שמתאפשרים רק שאת על ספינת תענוגות
***
בכל פעם שהגענו לחדר האוכל הגדול המתינה בכניסה אישה שכל תפקידה היה לוודא שאנחנו מחטאים את הידיים המטונפות שלנו לפני נמרח אותן על כל האוכל בבופה ונגרום להתפשטותו של וירוס מסוכן בכל רחבי הספינה.
בכל פינה בספינה מצויות עמדות של ג'ל חיטוי לשימוש הנוסעים, חינם, חופשי חופשי, ככה בכיף שיהיה. ביציאה מהשירותים הציבוריים יש שלט המפציר בנוסעים לא לגעת בידית הדלת המטונפת עם ידיהם החשופות אלא להשתמש במפית נייר. אני, כמובן, פשוט השתמשתי בידית כי הנחתי שכולם ממלאים את ההוראה ולכן היא נקיה יותר מידית השירותים בבית שלי.
בתרגום חופשי: בבקשה, אל תהיו מגעילים
כן, יש אולם משחקי וידאו. שימו לב לעמדת חיטוי הידיים מצד ימין
מצב החסה בבופה
הערב השני היה הערב הפורמלי. כלומר, כולם מתלבשים כאילו שזה ה-Prom שלהם, כשהמקבילה הישראלית היא חתונה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה. יעל ואני תכננו לחבוש לראשנו טיארות, כי מתי לעזאזל עוד תהיה לנו הזדמנות? אבל התוכנית לא יצאה לפועל מסיבות השמורות במערכת.
חלקו המרכזי של הערב הפורמלי הוא קבלת הפנים של הקפטן, שלתדהמתנו הרבה הרביץ כניסה מטורללת כשהוא יורד מגשר מכני קסום ומנפנף לפשוטי העם הלבושים במיטב מחלצותיהם. את הכניסה המאוד מרשימה הזאת ליוותה בנעימה רשמית התזמורת הרשמית של הספינה – תזמורת אמיתית ומלאה מהסוג שהמשיך לנגן עד שהטיטאניק טבעה. אני לא צוחקת, כל זה קרה. אני הייתי שם. לאחר מכן נשא הקפטן נאום מרגש בטון של קריין פרסומות ואנחנו הרענו לו בהערצה.
הקפטן מלווה בקציניו הבכירים, מעל הטיילת המרכזית
בשני הלילות הראשונים אכלנו בחדר האוכל המרכזי שכל יום מציע תפריט שונה של "שף" כלשהו, ושבו אפשר ליהנות מארוחה מלאה ומשירות מלצרים מלא. בערב הראשון הלכנו כי המליצו לנו. בערב השני הלכנו כדי לבדוק אם זה יהיה כמו בערב הראשון. בערב השלישי כבר אכלנו במסעדת הבופה הנפלאה, שהפכה להיות המקום החביב עלינו בכל הספינה, כי הבנו שמסעדות שף מזויפות עם מלצרית סינית חמודה שמקפידה מאוד לנהל שיחות חולין עם כל אחד מהסועדים לפחות פעם אחת במהלך הארוחה זה פשוט לא בשבילנו.
חדר האוכל המרכזי
מסעדת הבופה המרכזית בספינה הציעה מגוון עצום של אוכל טרי וטעים מכל הסוגים בהגשה עצמית. אכלתי כמות לא הגיונית של חסה, כי החסה הייתה תמיד טרייה, ירוקה ונפלאה ואני אוהבת חסה.
באחת מארוחת הבוקר החסה לא היתה במקומה הרגיל ויעל הציעה שנשאל מלצר היכן היא. מצאנו בחור בחולצת הוואי תכולה (המדים הרשמיים של המלצרים במסעדה) ושאלנו אותו על החסה. פניו של הבחור הרצינו והוא קרא לבחור אחר, בלבוש קצת יותר רשמי שגם פניו הרצינו ואמר לנו להמתין רגע. אחרי כדקה הוא חזר, סימנים של מצוקה קלה על פניו והסביר לנו שכרגע אין חסה, אבל השעה 10:36 ועוד מעט יהיה 11 ואחר כך כבר 11:30 ואז כבר ארוחת צהריים ובארוחת צהריים בהחלט תהיה חסה, ואל לנו לדאוג כי זה ממש עוד מעט והלוואי שהיה עוד משהו שהוא יכול לעשות אבל כרגע אין והוא מתנצל מעומק עומקי לבו. חייכנו אליו, אמרנו לו שזה ממש בסדר ושאנחנו נחיה ונפרדנו ממנו לשלום. מיד לאחר מכן ניגש אליו בחור במדי קצין וביקש ממנו לדעת במה בדיוק מדובר, איך הוא התמודד עם זה ולמה.
עמדתי שם, עם צלחת חצי מלאה באוכל שבחיים לא הייתי אוכלת בבוקר בנסיבות רגילות, והרגשתי מטופשת על כך שכרגע הטרדתי שלושה אנשים בוגרים עם דברים יותר טובים לעשות בזה שאין לי חסה. אבל אחרי בערך ארבע שניות שכחתי מכל העניין וחזרתי לענייני. כי ככה זה על הספינה, את לא יכולה להרשות לעצמך להשתקע באומללותם של אנשים אחרים, גם אם היא אולי תוצר ישיר של הנאתך שלך.
אוכל, הרבה אוכל. יותר מידי אוכל
מתברר שביבי עושה חלטורות בתור עוזר מלצר על ספינות ענקיות
הדמוגרפיה של הספינה
העובדים על הספינה, כ-1,600 במספר, מגיעים מכל קצוות העולם ומצליחים בסך הכל לשמור על ארשת פנים נעימה ושירותית במהלך ההפלגה. הם עובדים חצי שנה ברצף ואז מקבלים חופשה של חודש או חודשיים. ברצף הכוונה לכך שספינה שחוזרת מהשיט לפורט לודרדייל בפלורידה בשעות הבוקר, שבה ומפליגה באותו היום בשעות הצהריים. קשה להבין איך הם מצליחים לנקות ולסדר יותר מ-3,000 חדרים בזמן הקצר הזה.
ברמן חביב מאורוגוואי שהזמנתי ממנו ויסקי סאוור ערב אחד, שאל מאיפה אני ואמר שתמיד רצה לבקר בישראל אבל כשיש לו כסף אין לו זמן וכשיש לו זמן אין לו כסף. הוא אמר עוד דברים אבל אני לא זוכרת כי הייתי קצת שיכורה והזמר שעושה קאברים של בילי ג'ואל הפריע לי להתרכז אבל בדיעבד הבנתי שאם יש לו כסף, זה בגלל שהוא על הספינה.
הקצינים על הספינה הם כבר סיפור אחר. הם זוכים לכבוד ולפינוקים בדמות חדר פרטי באגף העובדים, הזכות להצביע בתחרות "הספלאש הגדול" והשתתפות במשחק הכדוריד המסורתי בין הצוות לנוסעים.
פוסטר וולאס טוען כי חביבותם המוגזמת של העובדים בספינה קשורה בשרשרת פיקוד קשוחה מאוד המושתתת על פחד ומרות. כנראה שזה עוד מאפיין שלא השתנה מאז 1995. כל העובדים שראיתי לא היו אמריקאים: רוב המלצרים היו מהמזרח הרחוק, החדרנים מאמריקה הלטינית, הברמנים ממזרח אירופה וצוות הבידור אוסטרלי כמעט לחלוטין. הנוסעים, לעומת זאת, היו כמעט כולם אמריקאים, למעט משפחות הודיות גדולות ומסועפות, כמה קוריאנים וכמה ישראלים שהצלחנו לקלוט מדי פעם (ולהעמיד פנים שאנחנו לא, כי לא היה לנו כוח לזה).
הקרנת משחק פוטבול בבריכה המרכזית. הג'קוזי פעיל גם בערב
***
לא עשינו יותר מדי כשהספינה עגנה בקוזומל שבמקסיקו. בהתחלה זה קצת מפתיע להתעורר בבוקר ולגלות שיש משהו בחוץ, אחר כך נחמד להסתכל למטה ולראות את עובדי הנמל מכינים את הספינה לעגינה בסדר וביעילות מופתיים, ואז נחמד לרדת לחוף.
הכי קרוב שהגענו למקסיקו היה כשאמא שלי קנתה משקה מוזר על בסיס קוקוס מאיזה רוכל ברחוב שכל פועלי הבניין בסביבה עמדו אצלו בתור, לקחה ממנו שלוק אחד, נגעלה ונתנה את השאר לפועל בניין אסיר תודה.
כל השאר היה בולשיט של תיירים ששעמם אותנו במיוחד, ואחרי כשעה וחצי על אדמת מקסיקו העדפנו לחזור לספינה ולבדוק אם יש תור לג'קוזי ההוא שתלוי ממש מעל הים.
בדרך לעוד חנות של תיירים בקוזומל
החברים החדשים של אמא
עוגנים בנמל, חוזרים למציאות
היה רגע, קצת אחרי אמצע ההפלגה, כשהספינה כבר פנתה צפונה, שתהיתי אם אצליח להסתגל שוב לעולם שבחוץ, שבו אנשים צריכים להגיע ממקום למקום באמצעות תחבורה ציבורית, להכין לעצמם אוכל ולסדר לעצמם את המיטה.
הכל על הספינה גדול, מפואר ומקושט ולעתים הרמז היחיד לכך שנמצאים באמצע הים הוא הטלטלה העדינה והתמידית שממשיכים לחוש אותה גם אחרי הירידה מהספינה. את שטה לך במציאות אלטרנטיבית שבה אין סכסוך ישראלי-פלסטיני, אנשים משרתים אותך וכל מה שאת צריכה לעשות הוא לבחור בין שנ"צ בחדר לרביצה לצד הבריכה.
לא הייתי ממליצה על קרוז לנשים שלא אוהבות שמישהו אחר עושה להן את הציפורניים, למשל, כי בקרוז צריך ללמוד לשחרר ולתת למישהו אחר לטפל בך. נהניתי מכל הדברים האלה ומדברים נוספים שאפילו לא הספקתי לציין פה, אבל הדברים היחידים שאליהם אני באמת מתגעגעת הם האספקה הבלתי נגמרת של חסה שטופה, מבחר הקוקטיילים האינסופי, והאופציה להביט רחוק ומסביב ולראות רק ים.
בקומה ה-15 והאחרונה יש כנסיה
כך נראית כנסיה על ספינת תענוגות: ריקה
המסדרון המוביל לבר "Olive or Twist" בקומה 14
בקזינו אין חלונות אבל הוא אחד מהמקומות היחידים על הספינה שאפשר לעשן בו. תסיקו מסקנות לבד
הבר השכונתי
כל נוצרי טוב יודע שזאת מצווה להצטלם ליד העץ הענק
קל מאוד לאבד תחושת זמן על הספינה ולכן המעלית דואגת להזכיר לנו איזה יום היום
