זה לא פחד, זה כעס

 

מוחמד, שם בדוי, בן 17, גר בבית יפה ורחב מידות, בכפר באזור ואדי ערה. אבא שלו מקבל את פני בכניסה. הוא נראה מודאג. "תעשי לי טובה" הוא אומר, "אל תשאלי שאלות שמסבכות את העניינים. הבן שלי בחור חכם אבל יש לו פה גדול. שלא יגידו עליו אחר כך שנהיה משתכנז". אז כשאנחנו נפגשים השאלה הראשונה שלי היא ממה אבא שלו כל כך חושש, והוא עונה שאבא שלו חושש ממה שיגידו בכפר. "נורא חשוב לו השם של המשפחה".

איזה דברים אתה עלול להגיד שירגיזו אנשים בכפר?

"זה העניין של הדת. אני נגד דת וזה עלול להרגיז".

כולם דתיים בכפר?

"בחברה הערבית אין כמעט את המושג הזה 'חילונים'. יש או דתיים מאוד או מסורתיים, וכל מיני גוונים באמצע. זה לא מקובל לדבר נגד זה".

אתה חושב שכדאי שהראיון יהיה בשם בדוי?

"אם לאבא שלי זה חשוב, אז בסדר. למרות שאני מאמין שכל אחד צריך להגיד מה שהוא חושב".

חשבתי שאולי יטריד אתכם דברים אחרים, כמו מה יקרה אם תהיה לך ביקורת חריפה על המדינה.

"ממש לא. לא מפחיד אותי להגיד כלום על המדינה. זה עניין פנימי של החברה הערבית".

אז איך נקרא לך?

"תקראי לי מוחמד, זה השם הכי ערבי שיש". הוא צוחק.

וולך, דביסי, בי-בי-סי

אנחנו עושים סיבוב קטן אל החדר שלו: חדר טיפוסי של מתבגר ממשפחה אמידה. גדול ומאובזר. על הקירות רישומים שמוחמד צייר, ביניהם רישום בעיפרון של בר רפאלי. לשני אחיו הקטנים של מוחמד יש חדרים משלהם.

אז מה הקטע שלך עם דת?

"אני שונא דת. פשוט מאוד. אני אתיאסט ואין לי בעיה לדבר על זה. לדעתי בן אדם צריך להגיד כל מה שהוא חושב, כל עוד זה לא פוגע באף אחד".

קיבלת חינוך מסורתי?

"כן. בבית אצלנו מסורתיים".

מתי ואיך הגעת עד כדי לשנוא דת?

"בגיל 15 התחלתי לקרוא הרבה ספרי מדע והתחלתי להבין דרך המדע את העולם. הבנתי שהקסם הזה שסיפרו לנו עליו, שהעולם נברא על ידי יצור עם תבונה עליונה, זה, איך אני אגיד את זה בצורה לא בוטה מדי – לא הגיוני".

מצפים ממך שתלך לתפילות במסגד?

"פעם עוד הייתי הולך לתפילות, בשביל לחזק את הנפש והרוח, אבל איבדתי עניין. לא מכריחים אותי ללכת למסגד. אף אחד לא ינדה אותי בגלל זה או יעשה לי משהו רע. מקסימום אנשים אומרים לי פה ושם שאני אלך לגיהנום אבל זה לא מזיז לי. אני אגיד לך מה מפריע לי בדת. בדת אין שאלות, רק תשובות. זה מפריע לי. אני מאמין בשאלות. אני לא אוהב שהעולם סגור. אני אוהב שיש מחשבה פתוחה".

אני חייבת לשאול על התמונה שתלויה אצלך על הקיר, של אשה עם מחשוף, וגם על הרישום של בר רפאלי.

"מה הבעיה?"

זה מותר העניין הזה?

"תקשיבי, יש שני דברים שאסור לנו בגלל הדת, שזה זיונים ואלכוהול. כל השאר בסדר".

ונערים בגילך באמת שומרים על הכללים האלה?

"בואי נגיד שיש לי כמה חברים ששותים קצת אלכוהול, ואגב, הם מפורסמים בנימוסים הטובים שלהם ומצטיינים בלימודים".

להצטיין בלימודים זה חשוב לך ולחברים שלך?

"כן. מאוד. אין ברירה. חייבים להצטיין וחייבים להצליח. ואני רוצה להיות רופא, אז צריך לקרוע את התחת".

באיזו מגמה אתה לומד?

"ביוכימיה. אני הולך לעשות בזה בגרות".

אתה מתכנן ללכת לאוניברסיטה מיד אחרי?

"לא, קודם לנסוע לראות את העולם. אולי גרמניה או צרפת. אני רוצה ללמוד שם רפואה. ולפני זה אני רוצה להתנדב כמה חודשים בצלב האדום".

יש לך תחביבים?

"ספורט אתגרי. אופני הרים. ואני קורא".

מה אתה קורא?

"קצת פנזטיה והרבה ספרי מדע".

פרוזה?

"לא".

שירה?

"כמה שירים של יונה וולך עניינו אותי במיוחד. קראתי איזה שיר שלה שהיא מדמה את החשק המיני לאלוהים. זה מצא חן בעיני".

למדתם אותה בבית הספר?

"לא. הגעתי אליה בעצמי".

למדתם משוררים בבית הספר?

"ביאליק. הרבה ביאליק".

משוררים ערבים?

"כן, הרבה".

תוכניות טלוויזיה, סרטים, מוסיקה?

"תוכניות טלוויזיה לא הרבה. סרטים אני אוהב הכל. אני רואה חדשות בבי-בי-סי ואני מת על מוסיקה קלאסית".

קלאסית אירופית?

"קלאסית אירופית. אני אוהב את דביסי. וגם רוקנרול: 'ACDC'".

מה עם רוקנרול ישראלי?

"לא".

קבוצת תמיכה, תלבושת אחידה

מה אתה והחברים שלך עושים יחד בשעות הפנאי?

"סתם יושבים ושותים ביחד קולה. מדברים, צוחקים. לרוב אנחנו כמו קבוצת תמיכה".

למה אתם צריכים קבוצת תמיכה?

"הבעיות שלנו בחיים הן בעיקר המבחנים וההורים, שלפעמים הם קצת לוחצים ולא מרשים ללכת למקומות".

מדברים על פוליטיקה?

"חמש דקות מתווכחים פוליטיקה ואז החיים האישיים".

על מה מתווכחים?

"על העניין הזה של הדת בדרך כלל. יש לי חבר אחד דתי מאוד ואחד ככה לייט. הם קוראים לי כופר וכל זה. אבל התרגלתי".

העניין הזה מאוד בוער אצלך.

"האמת היא שאין לי בעיה עם זה שאנשים צריכים או רוצים דת. והאמת היא שיש די הרבה אנשים שהם בעצם כמוני, או לפחות קרובים אלי. רק שהם לא ידברו על זה. וזה מה שמעצבן אותי. הצביעות: מעצבן אותי הקטע הזה שהתדמית הכי חשובה. מעצבן אותי שההורים שלי כל הזמן עסוקים במה יגידו בכפר ובשם הטוב של המשפחה. אני שונא את זה שכולם דוחפים פה את האף לתוך החיים שלך. אני מסרב לעשות מה שכאילו צריך לעשות בשביל שכולם יהיו מסופקים. שכולם ילכו להזדיין. אם אני טוב ואני בן אדם ולא בטלן ומכבד את ההורים שלי – הכל בסדר".

אולי זה גם קשור לחיים בכפר, או בכלל לחיים במקום קטן, ההרגשה הזאת שדוחפים את האף.

"כן. יכול להיות. זה מקום קטן ואין פה לאנשים מה לעשות חוץ מלדחוף את האף, זאת כנראה הבעיה. אבל אני חושב שזה גם משהו מאוד עמוק בחברה הערבית. זאת אומרת, השם של המשפחה זה היוקרה שלה. זה המעמד שלה. יותר מכסף, יותר מכל דבר".

איך היית מגדיר את המצב הכלכלי שלכם?

"מצב מצוין".

יש בבית הספר שלכם פערים מעמדיים?

"כן, יש הרבה פערים. אבל אחד הדברים הכי טובים אצלנו בבית הספר, חוץ מזה שמאוד מקפידים שם על ניקיון, זה שיש את העניין של תלבושת אחידה. ויש רגישות גבוהה לנושא הזה, לא לפגוע באלה שחסר להם. זה גם משהו שאופייני לחברה הערבית. יש עניין כזה, שלא מקובל להתפאר בעושר, ולא לבייש את העניים".

מאיפה אתה חושב שזה בא?

"אני שונא להגיד את זה, אבל נראה לי שזה בא מהדת. אלה עקרונות מאוד בסיסיים באיסלאם. אז נכון שכולם דוחפים את האף שלהם אבל לפעמים זה גם טוב, כי כולם יודעים כשלמישהו חסר וכולם מתגייסים לעזור".

מה דעתך על מערכת החינוך בישראל?

"היא בסדר. אבל ברור שהיא לא שוויונית. אפילו לא קרובה להיות שוויונית. וכולנו יודעים את זה. מרגישים את זה בכל דבר. נסענו פעם לבית ספר בפתח תקוה במסגרת מין פרויקט כזה של לימודי אנגלית. נכנסנו לכיתה למדעים. פשששש, איזה ציוד יש להם? לא האמנתי. אצלנו המעבדה זה כיתה עם כיור", הוא צוחק, "ואני מת על מעבדות. הייתי מת שתהיה לנו מעבדה. אבל מצד שני, יחסית למה שהיינו מקבלים בלוב או במצרים או בסוריה, המצב מעולה".

ארטיקים וגזענות

פגשת פעם אפליה או גזענות מקרוב?

"הרבה פעמים, כל פעם שיוצאים מהכפר זה עלול לקרות. למשל, הדבר הכי פשוט, בשדה התעופה. מסתכלים עליך כאילו אתה בן-לאדן. עוצרים אותך, מחפשים עליך, אבל עושים את זה כאילו שזה דבר רגיל, כאילו הכל כרגיל, הכל טבעי. בינתיים חרדי עובר לו בשקט עם כל המשפחה שלו ואתה יודע שזה דפוק מה שקורה פה אבל הבודקים ואתה והמשפחה שלך, כולם ממשיכים להתנהג רגיל".

מתפוצצים מבפנים?

"שומרים על כבוד ועל רוגע".

יש איזה מקרה ספציפי שקרה לך מחוץ לכפר?

"לפני שנה, חברים שלי ואני הסתובבנו בתל אביב. היינו מבסוטים, זה היה חופש גדול. נכנסנו לפיצוצייה בדיזנגוף וקנינו ארטיקים. החברים שלי לא נראים ערבים, אני נראה יותר ערבי מהם, אז המוכר לא הבין את זה כשהוא מכר לנו".

מה יותר ערבי בך?

"אני יותר כהה, בואי נגיד. אבל בקיצור, המוכר לא הבין שאנחנו ערבים, ורק אחרי שהוא מכר לנו דיברנו ביננו בערבית והוא התחיל לצעוק עלינו שהוא לא מוכר לערבים ושערבים הם מלוכלכים וחרא וכל זה ושנסתלק".

נבהלתם?

"מה פתאום נבהלנו. אני לא בן אדם שפוחד. אני בן אדם שכועס. זה מכעיס".

אחר כך המשכתם להסתובב כרגיל או שנגמר לכם המצברוח?

"המשכנו כרגיל".

שכחתם מזה כאילו?

"אף פעם לא שוכחים דברים כאלה. זה דברים שאף פעם לא שוכחים. ברור שלא. אלה דברים שהופכים אותך למי שאתה, בכל מיני צורות. אני שונא גזענות. כל גזענות. גם אם באים ואומרים לי משהו כמו 'הסודאנים האלה, מה הם באים לפה', אני אומר שזה גזענות מאותו הסוג. במקום לחשוב על הסודאנים שהם מלוכלכים צריך להגיד להם שכל הכבוד, שהם ברחו מהמלחמה בתת-תנאים והצילו את החיים שלהם".

יש התבטאויות גזעניות כלפי סודאנים בחברה הערבית?

"בואי נגיד שלא אומרים עליהם 'סודאנים מלוכלכים' ודברים כאלה אבל לפעמים מדברים עליהם שהם לא היו צריכים לבוא לפה".

ראית פעם את הוריך או בני משפחתך חווים השפלה על רקע גזעני?

"למזלי לא. חוץ מהקטע הזה של שדה התעופה, אבל לא ארועים יותר חמורים מזה".

יש לך חברים יהודים?

"לצערי לא. הכרתי פה ושם בכל מיני פרויקטים בית-ספריים כאלה. אבל לא יותר מזה. וזה חבל לי. יצא לי כמה פעמים לדבר עם יהודים וזה היה מעניין בשבילי. למרות שהיו לי כמה שיחות קשות אתם על הכיבוש".

איזה שיחות?

"בן אדם אומר לי כזה דבר: 'אם בן אדם מרביץ לך לא תרביץ לו בחזרה?' אמרתי לו – 'אם מישהו מרביץ לי אני ארביץ לו בחזרה, אבל אני לא אפגיז לו טיל בתחת'". שזה מה שישראל עושה".

ערימות של חלומות שבורים

הפגישה שלנו התקיימה כמה חודשים לפני "צוק איתן". מוחמד אמר לי אז ש"מי שיודע מה שקורה בעזה בתקופות כאלה, יודע שאלה לא סתם מכות".

יש לך מכרים או בני משפחה פלסטינים?

"לא. אני חושב שיש לנו קרובים שהכרתי פעם, כשהייתי ילד, אבל אנחנו לא כל כך בקשר".

באיזה גיל הבנת שאתה שייך למיעוט?

"בגיל 15 כשיצאתי בפעם ראשונה מהכפר".

איך מבינים את זה?

"זה קל מאוד להבין". הוא מחייך הצדה, "בכל מקום אתה צריך לדבר עברית. בכל משרד ממשלתי, בכל מקום שצריך למלא בו איזה טופס. תמיד מסתכלים עליך כאילו אתה חשוד. אנחנו, הערבים הישראלים, תמיד נמצאים באיזור האפור. אנחנו איבדנו את הזהות שלנו. כל העניין הזה של חיפוש אחרי זהות נעשה כמעט בלתי אפשרי. בגלל זה אני עשיתי החלטה שהזהות שלי היא להיות בן אדם. השלמתי באיזשהו אופן עם המצב הזה. במדינות ערב אומרים עלינו שאנחנו חצי יהודים, בפלסטין אומרים עלינו שאנחנו כמו יהודים ובישראל אומרים עלינו שאנחנו 'ערבושים'. באירופה אומרים עלינו שאנחנו טרוריסטים. ומצד שני, לומר את האמת, אני שמח שאני גר בישראל ולא בגדה – כי שם זה הפך להיות כמו ערימות של חלומות שבורים וחוסר תקווה".

אבל ההורים שלך הכינו אותך לזה באיזה אופן? הזהירו אותך? נתנו לך עצות איך להתנהג מחוץ לכפר?

"אבא שלי הכין אותי לזה בדרך עקיפה. הוא לא הזהיר אותי ושום דבר כזה. הוא אמר לי שלא מכבים אש באש, יענו לא עונים לגזענות בגזענות. הוא חינך אותי להיות סבלני וסובלני".

אבל אחרי שנתקלת במוכר הגזען בקיוסק בתל אביב, לא חשבת שאולי היה טוב יותר אילו היו מכינים אותך למקרה כזה?

"זה תפס אותי לא מוכן. כן, בהיתי בו כמה דקות", הוא צוחק. "אבל בסופו של דבר אמרתי לעצמי 'זה חתיכת גזען', ומה שאבא שלי לימד אותי עזר לי במקרה הזה, כי הוא לימד אותי להתנהג באיפוק ובסבלנות, ולא להשיב בגזענות. אם הייתי עונה לו 'יהודי מסריח', זה היה עוזר? זה היה יכול להיגמר מאוד רע. אז בסופו של דבר, אבא שלי לימד אותי בדיוק איך אני צריך להתנהג".

איך אתה מרגיש כלפי דגל ישראל?

"אני חושב שזה הדגל הכי גזען בעולם. דגל שהפך לסמל לגזענות ושנאה ומלחמה שלא נגמרת".

אתה חושב שאם הכיבוש היה נגמר היית מרגיש יותר  שייך?

"בוודאות כן. ברור שכן. מבחינתי לא צריך לפרק את ישראל. לדעתי צריך להפריד פה רשויות, שתהיה מדינה ליהודים ומדינה לערבים ושכולם יחיו בשלום. אני מקנא ביהודים, שיש להם יום עצמאות. לערבים הישראלים אף פעם לא יהיה יום עצמאות. אבל בינתיים, בכל אופן, כל עוד נמשכת ההתנגשות הזאת בין ערבים ויהודים וכל עוד נמשך הכיבוש, איך אני יכול להזדהות עם המדינה הזאת, שכלאה אנשים ככה ושללה מהם זכויות? בקלות זה יכול היה להיות אני או המשפחה שלי. הם חיים שם כמו בחצי אי מוקף תותחים. זה נורא בעיני".

אתה רואה את עצמך כאזרח שווה?

"אני יכול רק לקוות. תסתכלי, כשאני אומר שאני מקווה להיות אזרח שווה, זה לא אומר שאני אהיה אי פעם כמו יהודי אשכנזי, אבל אני אהיה בסדר".

שוב פעם האשכנזים?

"אני מתכוון שגם אצלכם, היהודים, מעדיפים אשכנזים. יש מעמדות אצלכם לפי עדות. אצלנו אין את כל העניין עם העדות. רואים את זה בקומדיות הישראליות, איך כולם יורדים על כולם. לפעמים נראה לי שיש לכם מזל שיש לכם אותנו, הערבים, כי אחרת הייתם הורגים אחד את השני".

אז אתה אומר שיהודי אשכנזי לא תהיה. מה תהיה?

"אני אהיה ערבי. אף פעם לא אהיה פה כמו יהודי ואני יודע את זה".

אז אתה מזדהה עם הערבי?

"ברור. אני מזדהה עם המזרחי כי שנינו ערבים", הוא צוחק.

בתחילת הראיון דיברנו על החשש של אבא שלך, שתצא "משתכנז". זה ביטוי שמשתמשים בו בחברה הערבית?

"כן, משתמשים בו פה ושם".

מה זה אומר?

"זה אומר להידמות למערבי. במקרה שלי – להתנגד לדת. לשבור את התרבות שלנו. לדבר בפתיחות, להגיד ביקורת בקול רם על החברה שלנו".

יותר טסלה, פחות אדיסון

אתה מכיר פוליטיקאים ישראלים?

"כן, את ליברמן. אני מתעב אותו".

וזהו?

"האמת שאני רואה חדשות בערוצים זרים. בעיקר בי-בי-סי. לא מכיר כל כך פוליטיקאים ישראלים. אני לא רואה חדשות בעברית. הפסקתי לעשות את זה מזמן כי כל מה שאני רואה שם זה סבל וכאב והמון גזענות. זה גורם לי כעס ועצב. אני מוצא את עצמי שואל, פשוט – למה? למה? וכל פעם שאני שומע על מעשים גזעניים, כמו 'תג מחיר' או כאלה מקרים, שלא משכירים דירות לערבים, אני זוכר שאני גר פה ושעוד מעט אצטרך ללמוד פה באוניברסיטה טובה שתיתן לי תואר טוב".

חושש?

"לא חושש. מדוכא. אמרתי לך, זה לא פחד, זה כעס. המון כעס. ודיכדוך, על זה שאצטרך להתמודד עם זה מקרוב, וזה יקרה ממש בקרוב".

מה עם פוליטיקאים יהודים שנמצאים בצד האחר מליברמן? מכיר?

"גדעון לוי? אה לא. בעצם הוא עיתונאי".

מיהן דמויות המופת שלך? יש מישהו שאתה מעריץ?

"קודם כל את אבא שלי. כי הוא בא ממשפחה מרובת ילדים ואבא שלו היה איכר, ממש איכר. ובכל זאת הוא הצליח ללכת וללמוד ולעשות כמה תארים ולהיות אדם מצליח. הוא התחיל מכלום ובנה את עצמו מאפס".

תרצה להקים משפחה בעתיד?

"אני לא הכי מאמין בנישואים. בטח שלא בגיל צעיר. בן אדם צריך קודם לעשות דברים שחשוב לו לעשות בשביל ההתפתחות שלו, ולא להגיע לגיל כזה שהוא אומר – אה יופי, התחתנתי ועשיתי ילדים, אבל עברו לי החיים ולא הספקתי שום דבר. והאמת שאני לא מת על ילדים באופן כללי. מה שבטוח, שאני ארצה מעט ילדים. לא הרבה. שיהיה אפשר לחנך אותם כמו שצריך".

חשבת כבר אילו תכונות חשובות לך באשה, שתוכל להקים אתה משפחה?

"חשוב לי שהיא תהיה סובלנית. וסבלנית. ושתהיה משכילה".

יש לך עוד דמויות שאתה מעריץ?

"כן. היה פעם מדען שקראו לו ניקולה טסלה. הוא נולד בתקופתו של אדיסון והמציא המצאה לא פחות חשובה מאדיסון (בין השאר בתחום הרדיו, החשמל המכ"ם והרנטגן, ע"ר), אבל בזמן שאדיסון מכר את ההמצאה שלו בכסף וזכה בעושר ותהילה, טסלה העדיף לתת לאנשים את ההמצאה שלו חינם. הוא מת עני. וחוץ מזה, אני לא יודע אם זה נחשב, אבל ראיתי פעם סרט, 'ונדטה', וזה מספר על אדם שחי בבריטניה תקופה טוטאליטרית והוא נלחם למען השבת השלטון אל העם. מה שאהבתי בזה, זה שאדם אחד יכול באמת לגרום לשינוי. זאת אומרת, אני יודע שזה לא אמיתי אבל אהבתי את הרעיון הזה. זה תמיד מסקרן אותי, אם זה יכול לקרות, שבן אדם אחד יוביל שינוי ענק".

אתה חושב לפעמים על האפשרות להיות אדם כזה, שיעשה שינוי? אולי ללכת לפוליטיקה?

"אני מתעב את הפוליטיקה. אין מצב. אבל אם תהיה לי אפשרות אני אדבר בשביל אלה שלא מסוגלים. אני אמנם רוצה להצליח בחיים, חשוב לי שיהיה לי כסף ומעמד, אבל לא רק בגלל שזה חובה בשביל לשרוד במקום הזה, אלא גם בשביל שאוכל לעזור לאחרים. בגלל זה אני רוצה להיות רופא. זה הכי ריאלי".

הראיון עם מוחמד התקיים בתחילת מאי. בחודשים שעברו מאז פטפטנו עוד כמה פעמים בטלפון כדי להשלים פרטים חסרים ולוודא אי הבנות. בכל השיחות מוחמד היה פתוח, צחקן ודעתן, כפי שזכרתי אותו מהראיון אצלו בכפר. בתחילת יולי, כמה ימים אחרי רצח הנער מוחמד אבו חדיר, על רקע אווירת השנאה האלימה שהלכה והתחממה, התקשרתי אליו כדי לשאול איך הוא עובר את הימים האלה. הוא דיבר אחרת. "אני בסדר, תודה" קימץ. ואז הוסיף, ביובש "גם אנחנו הרגנו לכם". לא רצה להוסיף דבר. כמה שבועות אחר כך, בשיאה של המלחמה בעזה, ניסיתי להשיג אותו שוב – לשווא. התקשרתי לאבא שלו. הוא ענה, קצר רוח. אמר שהילד נסע למאלטה ללמוד. לא רצה להוסיף פרטים.

לקריאת הכתבה הקודמת בסדרה- הקליקו כאן

لقراءة المقالة بالعربية – اضغط/ي هنا

*

בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית