בביתה בנווה שרת שבתל אביב יושבת על ספה אורנה שילת עדן, אחת הפצועות הקשות של העורף במבצע "צוק איתן", וחוששת מהרגע שביתה תקרא לה. לא שהיא לא ערוכה: מסביב לספה, הכל במרחק יד, מסודרים לגו לילדה, חולצות מקופלות, טלפון, מחשב, תפוחים, שוקולדים לאורחים ואפילו אודם, למקרה שתזדקק לו. אבל שום דבר לא יכול להחליף את הצורך של ילדה בת שלוש וחצי באמא שתיגש אליה לשירותים.
"מאמא, פיניטו!", נשמעת הקריאה באיטלקית מחדר השירותים. עדן לוקחת אוויר, מושיטה יד לעבר הקביים שמונחים ליד הכורסא הגדולה, בהישג יד כמובן, מתרוממת בעזרתם בקושי ומדדה על שתי רגליים פצועות לעבר השירותים. שם מתחיל מבצע כמעט בלתי אפשרי של טיפול בביתה גאיה בשתי הידיים, ללא רגליים, עד שהבלתי אפשרי הופך לאפשרי ועדן נוחתת חזרה על הספה, מתנשפת.
היא לא ציפתה שזה יקרה לה. היא מגדירה את עצמה כאישה שמסתדרת, כזו שמטפלת באחרים ולא מבקשת טובות מאף אחד. גרושה, בתחילת שנות ה-50 לחייה, עובדת כווטרינרית 25 שנים. בעבר היו לה מרפאות משלה, והיום היא מספקת שירותי וטרינריה למרפאות חיצוניות בשילוב עם רפואה משלימה לבעלי חיים. לפני שלוש וחצי שנים הביאה לבדה את גאיה, שהיא מגדירה "נס רפואי". לפני כמה חודשים עברו השתיים לדירה קטנה בנווה שרת, בקומה שניה, ללא מעלית.
"אני אם חד הורית מבחירה", אומרת עדן, "אני יודעת שעשיתי את הבחירה הזו ואני גאה בה אבל בדרך יש אתגרים. מרגע שגאיה נולדה ידעתי שאני צריכה לשמור על עצמי, בכל רגע, מכל דבר, אפילו משפעת. אצלי תמיד יש מרק עוף בהקפאה, על כל מקרה שלא יבוא".
כל הזהירות ומרקי העוף שבעולם לא עזרו לה בבוקר האזעקה האחרונה של "צוק איתן", ב-26 באוגוסט, שעות לפני שנכנסה לתוקפה הפסקת האש, כשב-6:30 בבוקר החרידו הצופרים את העיר. "נשמעה אזעקה, שמתי על עצמי חלוק, לקחתי את הילדה על הידיים", היא מספרת, "היא הייתה קצת מפוחדת ועד שאני לא מחבקת אותה היא לא מפסיקה לצעוק וזה קצת מלחיץ. ירדנו למקלט במדרגות ואז החלוק שלי נתקע באחת העגלות שהיו קשורות בגרם המדרגות. החזקתי את גאיה וניסיתי להוציא את החלוק התקוע וככה נפלנו ביחד איזה 4-5 מדרגות. אני הגנתי על הילדה אז לה לא קרה לא כלום, אבל הרגשתי את העצמות שלי נשברות".
השכנים עזרו לה לעלות בחזרה לבית עם גאיה, אבל חלפו שעות עד שהצליחה למצוא סידור לילדה לשעות הבוקר ולהזמין אמבולנס שייקח אותה למיון. כל השעות האלה, כשהיא סובלת כאבים עזים ממה שיתברר כפציעה קשה בשתי הרגליים, היו רק הטעימה הראשונה ממה שהמתין לה: חודשים של כאבים ובדידות, ניסיונות נואשים להחלים ולהחזיק את המשפחה הקטנה שלהן, כמעט ללא סיוע מבחוץ. מהסיפור של עדן אפשר להבין עד כמה מערכת הרווחה שקרסה אינה מסוגלת לטפל לא רק במי שסובלים ממצוקה קבועה, ידה קצרה גם מול מי שנקלע למצוקה חד פעמית וזקוק לרשת ההגנה שהיא אמורה לספק.
"ידעתי שאני צריכה לשמור על עצמי בכל רגע". צילום: יובל אצילי
שלושה חודשים ללא תנועה
האבחנה, לאחר צילומים וגבס, היתה נקע וסדק ברגל אחת, ושברים בשניה. הרופא הסביר שהיא לא תוכל לדרוך על שתי הרגליים במשך שישה שבועות, ואחריהם צפויים לה לפחות שלושה חודשים של החלמה קשה וטיפולי פיזיותרפיה רבים. "ואז", אומרת עדן בשקט, "אני בעצם מפנימה שאני לא יכולה לעשות כלום עכשיו, לפחות שלושה חודשים".
בהתחלה ניסתה להסתדר בכוחות עצמה, ולא לבקש עזרה ממכרים. ברגע שחזרה מהמיון, ביום הפציעה, התחילה להתקשר לכל גורם שיכלה לחשוב עליו. היא פנתה למחלקת הרווחה בעירייה ולביטוח לאומי. בביטוח לאומי רצו שתגיע פיזית להגיש טפסים, דבר שלא היה אפשרי מבחינתה, במיוחד לא בימים הראשונים, וברווחה אמרו לה שמגיע לה עשר שעות שבועיות של עזרה בבית, אבל את העזרה הם לא מספקים והיא צריכה למצוא בעצמה, ובכל מקרה לפני כל זה היא צריכה להגיש דפי חשבון מהבנק ודו"ח שנתי של מס הכנסה.
"קלטתי שעד שאני לא אמצא את המסמכים שהם דורשים אין כסף או עזרה ואין לי דפים ואין לי גם יכולת ללכת פיזית לחפש או אפילו לשלוח פקס כי הכל מצריך הליכה, ולפני הכל יש לי ילדה שצריך להאכיל אותה ולרחוץ אותה ולהביא לגן – ואני לא יכולה לעשות כלום מכל זה.
"בסוף בעירייה הסכימו לעשות לי טובה והגיעה בחורה מקסימה מהרווחה שעזרה לי למלא את הטפסים והחזרתי לה. מביטוח לאומי רק קיבלתי סמס שהטפסים מולאו. צריך להבין שבלי טפסים הם לא מקדמים שום דבר. כנראה שהם צודקים ואני צריכה להגיד להם תודה כי למשל ברווחה של העייריה אישרו לפני שראו אותי, אבל ביטוח לאומי לא מתקשרים או יוזמים מגע. טופס 580 של נפגעי פעולות איבה צריך להגיש פיזית ועד שלא מגישים לא נותנים כלום, וצריך לעבור לפני זה וועדה. זה פשוט לא בפרוצדורה שלהם. ואני פה עם הילדה, לא יכולה לעבוד, ואפילו לא מסתכלת בחשבון הבנק שלי, כדי לא לראות כמה גדול הבור הכספי".
במצב נואש כזה האינסטינקטים עובדים לפי סדר מאד ברור, ועדן הבינה שלא תוכל לעשות דבר עד שלא תפתור את בעיית הטיפול בילדה. היא ניסתה לברר האם יש גוף שיוכל לעזור לה: "כשדיברתי עם הרווחה הם אמרו לי, 'תגידי למשפחה שלך שתבוא לעזור לך', אבל אני אם חד הורית, הורי נפטרו ובמשפחה הקרובה כולם עסוקים בחיים שלהם ולא יכולים לבוא לטפל בילדה שלי".
היא אמרה את הדברים לפקידה, ואז הגיעה התשובה שגורמת לה גם עכשיו, ממרחק של שבועות, לבכות: "היא פשוט שאלה אם אני רוצה להעביר את הילדה למשפחת אומנה".
"תגידי למשפחה שלך שתבוא לעזור לך". צילום: הדר קנה
"כשהייתי קטנה הייתה לי שכנה שאמא שלה עבדה בפנימייה ובקיץ בחופש היא לקחה אותנו איתה לשחק עם הילדים בפנימייה. בצהרים יצאנו משם ועד היום זוכרת את המבטים של הילדים שמלווים אותנו כשאנחנו יוצאים. זה נחרט אצלי לכל החיים. שאני שמעתי את הפקידה מציעה לי שנוציא את הילדה מהבית אני ראיתי את הילדה שלי בבית יתומים. זה היה נורא".
כשכבר היתה נואשת לגמרי, הצליחה לגייס עזרה מהפייסבוק. היא פשוט תיארה מה קרה לה, ושכנים, חברים וגם אנשים זרים יצרו מיד קשר כדי לסייע בכל מה שאפשר, והפיצו את הסיפור שלה לאחרים. "המון אנשים מתגייסים", היא אומרת בהשתאות, "אחת באה לקפל כביסה, ואני אפילו לא יכולה להחזיר אותה לארון אז היא עומדת כאן, תראי את הערימות. אחת מבשלת צהרים לילדה, מקלחת אותה, אחרת הבטיחה לקחת אותה לשעת סיפור. זה הצד היפה. אבל יש עם כל הסיוע היומיום מלא קשיים. אתמול הייתי לבד בבית ולא יכולתי אפילו לחמם לגאיה ארוחת צהרים אז היא אכלה דגני בוקר. זה לא אוכל. או שהיא חזרה מהגן עם חול בראש. עמדתי באמבטיה על רגל אחת עם נקע, נשענת על המעקה ובעיקר מקווה לא להחליק".
כשהיא לא מוצאת לגאיה סידור מתאים היא משתדלת להעסיק אותה קרוב לספה, דרכה היא מנהלת את העולם הקטן שסביבה דרך הטלפון או המחשב הצמודים. הן יושבות ורואות סרטים במחשב או מציירות יחד, דברים שדורשים מינימום תנועה של האם, ומקשקשות ביניהן באיטלקית. לעדן יש אזרחות איטלקית, היא חיה שם מספר שנים ורוצה שגאיה תדבר עוד שפה.
עד כמה היא מבינה מה קרה לכן?
"היא מבינה הכל. בהתחלה היא כל הזמן רצתה שאבוא איתה לגן, וגם עכשיו היא שואלת מתי נוכל ללכת לים? מתי לגינה? אבל אין מה לעשות, עד שזה יעבור אני לא אוכל לעשות איתה את כל הדברים האלו.
"אני חושבת שבמדינה כמו שלנו חייב להיות גוף שיטפל או שייתן עזרה כשצריך, גם אם במקרה שלי זה רק לכמה שעות ביום לרחוץ את הילדה ולראות שהכל בסדר. אני לא מתפנקת, אני פשוט, פשוט נפלתי. פישלתי. כשהפקידה מעבר לקו שאלה אותי אם אני רוצה להעביר את גאיה למשפחה אומנת, תפסתי את עצמי והבנתי שאני חסרת אונים ויכולה לאבד את כל מה שיש לי. אז תודה לאל זה רק הרגל וזה עוד יעבור, אבל אם הייתי מאושפזת בבית חולים – מה היה קורה אז עם הילדה?".
תגובות: אנחנו מסייעים בתקופת משבר
מעיריית תל אביב-יפו נמסר: "אורנה עדן מטופלת במחלקת הרווחה באזור מגוריה. בשל פציעתה אושרה לה עזרה ביתית של 10 שעות שבועיות, לצורך סיוע בעבודות הבית. בנוסף, החל מהיום (28.9), שולבה בתה במועדונית "לילך" בשעות אחרי הצהרים.
לגבי טענתה על התייחסות לא הולמת של פקידה במחלקה, אין לנו כל מידע על כך ולא ידוע לנו על שיחה כזו עם הגב' עדן. יודגש כי צוות המחלקה פועל על מנת לתת שירות איכותי ותואם לצרכי המשפחה וימשיך ללוות, לסייע ולתמוך במשפחה בתקופת המשבר".
לאחר פניית "המקום" ופרסום הכתבה מסר דובר הביטוח הלאומי: "המסמכים הגיעו ב-13 לספטמבר, זה טופל בהליכים הרגילים ומיד לאחר החג הואץ הטיפול לבקשתה. שוחחנו איתה הבוקר ואנו מחכים לאישור הפורמאלי של משרד הביטחון להכרה בפגיעה שלה כתוצאה של פעולת איבה ובמקביל בוחנים אפשרות לתת לה מחר בבוקר מפרעה על חשבון הקצבה שמגיעה לה".
בשיתוף "כולאננה"- יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית