בעוד כמה שבועות יכריע בית המשפט בעניין אשמתו או חפותו של אלאור אזריה. תהיה התשובה אשר תהיה, שאלת האשמה בה דן בית המשפט משנית לעתים בחשיבותה לעומת הדרמה הפוליטית הסובבת את המשפט, בה נאשמים הופכים גיבורים, על ספסל הנאשמים המדומיין מתיישבים אשמים חדשים והמשפט ממשיך להתנהל גם מחוץ לבית המשפט.
כאשר עמד לפני שנים שחקן הפוטבול והכוכב הכל-אמריקאי או ג'יי סימפסון למשפט על רצח כפול, קשה היה לדמיין את תוצאות המשפט ועוד יותר – את השפעתו על החברה האמריקאית. אשמתו או חפותו של סימפסון הפכו משניות אל מול הדרמה שהתגלגלה בהדרגה בבית המשפט והעלתה על דוכן הנאשמים, באופן סמלי ומעשי, את משטרת לוס אנג'לס ואת מערכת המשפט כולה. למי שמבקש היום להבין את היחסים הטעונים בין המשטרה והקהילה השחורה בארצות הברית ואת תנועת ה Black Lives Matters, הדרמה של המשפט כמו מריצה את הסרט לאחור, אל שורשי הגזענות, וקדימה, אל המשכה והיחסים הטעונים של פצעים שטרם הגלידו. הסוגיה המשפטית, אשמה או חפות, הפכה לשאלה פוליטית שזלגה מחוץ לבית המשפט ואת סימפסון לגיבור לא צפוי של מאבק זכויות אליו מעולם לא השתייך ובו לא רצה, עד למשפט, לקחת חלק.
באיזה מובן המדינה באמת בגדה באזריה ובחבריו? | פרופ' דני גוטוויין
בזמן הקרוב יידרש בית משפט אחר להכריע באירוע שהפך לפרשת החייל אלאור אזריה, או "החיל היורה." בתחילה נראה היה שמדובר בהכרעה פשוטה, לא רק בגלל המצלמה שלכדה את רגע הירייה למוות בעבד אל-פתח אל-שריף, ששכב פצוע על הכביש אחרי ניסיון דקירה בחיל, אלא גם בשל הקביעה המהירה והנחרצת של מפקדי הצבא שמדובר בירי לא מוצדק שביקשו למצות את הדין עם החיל, אבל האירוע הפך לפרשה. חודשים של דיונים ועדויות, במהלכן נבחר אזריה לאיש השנה של העיתון "מקור ראשון" (שזיהה נכון את הדרמה המתחוללת סביב המשפט), בהן מחוץ לכותלי בית המשפט הפגינו לטובת החיל מי שראו בו גיבור לאומי. האם פעל אזריה כדי להגן על חבריו, כפי שטען, ובהתאם לנהלים, כפי שטוענים סניגוריו והעדויות המסייעות? האם ביקש נקמה ממניעים פוליטיים? או, האם הוא עצמו קורבן של המציאות בה נדרש לתפקד? בדיון הזה, שיימשך כנראה גם אחרי הכרעת הדין, שאלת אשמתו או חפותו של אלאור אזריה הופכת משנית ושאלות אחרות מרכזיות.
אזריה על שער המגזין "דיוקן" (מקור ראשון)
במשפטים שניתן לתאר אותם, בהיעדר מילה טובה יותר, "פוליטיים", הופכים לעתים הנאשמים (הקורבנות או הגיבורים) לשחקנים במחזה התפור מעבר למידותיהם, שלא תכננו לקחת בו חלק. שום דבר בחייו של סימפסון לא רמז שיהפוך להיות דמות פוליטית במאבק לשוויון. "אני לא שחור", אמר במחאה כאשר ביקשו הסניגורים שלו להזכיר את צבע עורו, "אני או ג'יי". שתי סדרות טלוויזיה מנסות לפענח את הדרך בה הפך המשפט של סימפסון ממשפט רצח לדיון על גזענות, וסימפסון עצמו לגיבור של הקהילה השחורה. הראשונה, The people vs. OJ Simpson, סדרת דרמה עם שחקנים מהשורה הראשונה (ג'ון טרבולטה וקובה גודינג ג'וניור בתפקיד סימפסון) והשנייה, OJ; made in America הפקה דוקומנטרית מרשימה הכוללת ראיונות עם מקורבים ושחקני מפתח בחייו של סימפסון. את המשפט של סימפסון הם מכנים "משפט המאה": גבר שחור מפורסם מואשם ברצח, אישתו לשעבר, לבנה וגבר נוסף נרצחים – כל החומרים הנדרשים באמריקה לדרמה משפטית ופוליטית.
הקדימון של תוכנית הטלוויזיה The people vs. OJ Simpson
"אני לא שחור, אני או ג'יי"
צבע העור נראה היה כמאפיין שולי בחייו של או ג'יי סימפסון, מותג כל-אמריקאי וגיבור תרבות, מוכר ואהוב על כולם. סימפסון, גדל בשכונת עוני בלוס אנג'לס, אבל הקריירה שלו לקחה אותו הרחק משם, גיאוגרפית, וגם ובעיקר תודעתית, והפכה אותו לסמל של כל מה שאמריקה אהבה לחשוב על עצמה, אפשרויות לא מוגבלות ועיוורון צבעים. מלגת הלימודים שקיבל כשחקן פוטבול מצטיין הביאה אותו למכללת דרום קליפורניה, מוסד פרטי ויקרתי, אי של בורגנות לבנה על גבול שכונות העוני של העיר, גבולות ברורים במיוחד. כשבסוף שנות השישים סערו הרוחות בהפגנות ומהומות, נותרה האוניברסיטה מרוחקת מהפוליטיקה. לימודים, חיים סטודנטיאליים וספורט היו מוקדי העניין של התלמידים, וסימפסון השתלב היטב, והפך לכוכב שעתידו מובטח. באולימפיאדת מקסיקו (1968) הניפו אתלטים שחורים אגרוף שחור במחאה על האפליה בארצות הברית, והמתאגרף מוחמד עלי סירב לשרת בווייטנאם. סימפסון? הוא הציע לעמיתיו שלא לערב ספורט בפוליטיקה, והמשיך בענייניו.
קריירת הפוטבול של סימפסון הייתה יוצאת דופן. שיא אחרי שיא שבר הרץ האחורי של המכללה, והחוזה בליגה המקצוענית היה מובטח. אמנם התחנה הראשונה בליגה הזו הייתה בופאלו, עיר תעשייתית בצפון ניו-יורק, אבל זוהרו של סימפסון לא דעך גם שם. האירוע הבולט ביותר באותן שנות זוהר – מעבר לפרסים ולגביעים – היה ההחלטה של חברת ההשכרה Hertz להפוך את סימפסון לפרזנטור שלה. לראשונה בהיסטוריה האמריקאית, גבר שחור כיכב בפרסומות מהסוג הזה. "או ג'יי חסר צבע מבחינתנו", הסביר מנכ"ל החברה, "יש לו בעיקר צבע של הצלחה". לצד קריירת הספורט הפך סימפסון גם לכוכב קולנוע הוליוודי, וסיים את קריירת הפוטבול שלו בסן פרנסיסקו. בינתיים הוא התגרש מאשתו הראשונה, אהבת נעוריו, והתחתן עם ניקול בראון- צעירה, קליפורנית ובלונדינית.
סימפסון מככב בפרסומת ל-Hertz, שנת 1978
עם הישגים ספורטיביים, המראה הנכון וקסם אישי לא מבוטל, הפך סימפסון למי שכולם ביקשו את חברתו: בעסקים, במגרש הגולף או בשכונה בה התגורר בלוס אנג'לס. בברנטווד היוקרתית היה סימפסון השחור היחיד, אבל כמו שאמרו עליו – ואף הוא אמר על עצמו – סימפסון היה פשוט או.ג'יי, כוכב אמריקאי שהשתלב בטבעיות בשכונה. עבור תושבי השכונה האחרים, הוא היה ההוכחה לכך שכל אחד יכול להצליח באמריקה, ושהגזענות היא נחלת העבר ומתקיימת רק בחלקים הנחשלים של אמריקה, לא בקליפורניה הליברלית והסובלנית שראו בעיניהם. המציאות הייתה כמובן יותר מורכבת. בברנטווד, הייתה המשטרה חלק מהקהילה או מי שדאגה לחיים השלווים והבטוחים. אבל לא רחוק משם, בשכונות העוני של העיר, לבושה באותם המדים, הייתה משטרה שונה בתכלית, אלימה, מאיימת וגזענית. את המרחק בין ברנטווד לשכונות העוני לא ניתן היה למדוד בקילומטרים, ועל האלימות הגזענית שהפעילה משטרת לוס אנג'לס גם בשנות השמונים העדיפו בברנטווד שלא לדעת, העיקר שאפשר היה להתגאות באיכות החיים בשכונה ובשכן המפורסם עמו נהגו להתרועע.
סימפסון וניקול בראון ביום חתונתם
כל זה השתנה ביוני 1994, כשניקול בראון-סימפסון (אז כבר גרושתו) וחברה רון גולדמן נמצאו מתים, אחרי שנרצחו בדקירות סכין. החשד נפל במהירות על סימפסון, שהייתה לו היסטוריה של אלימות כלפי ניקול. סימפסון נמלט ממעצר משטרתי במרדף מפורסם ומתועד, שהסתיים אחרי שעות של משא ומתן בבית בברנטווד (לו היה שחור באמת, אמר אז בציניות אחד המרואיינים, היה המרדף מסתיים תוך דקות בירי של השוטרים). פתיחת המשפט לא בישרה טובות לסימפסון. העדויות מהזירה, האלימות שתועדה (ושהתעלמו ממנה בגלל מעמד הכוכב שלו) והאליבי המפוקפק שסיפק, סימנו אותו כאשם. סימפסון, כיאה למעמדו ולמיקומו החברתי, בחר בעורך הדין רוברט שפירו, שייצג רבים מכוכבי הוליווד כאשר הסתבכו בעבירות שונות. שפירו, כמו במקרים האחרים שייצג, ביקש לתפור עסקת טיעון, אבל סימפסון החליט, בעצת מקורבים, לצרף עורך דין נוסף לצוות ההגנה שהלך והתרחב. ג'וני קוקורן, עורך דין משופשף במאבקי זכויות של הקהילה השחורה, נטל את ההובלה מידי שפירו והצליח להפוך את כיוון המשפט, ולא רק לזכות את סימפסון אלא גם, ציבורית, להושיב את המשטרה על ספסל הנאשמים.
קטעים נבחרים משידורי החדשות של המרדף המפורסם אחרי סימפסון
הנאשמת החדשה: משטרת לוס אנג'לס
בשיטת המשפט האמריקאית, כל מה שנדרש הוא לטעת ספק בחבר המושבעים, ואם אפשר, לדאוג שחבר המושבעים יהיה בהרכב הנכון. צוות ההגנה הצליח להעביר את המשפט לאזור בעיר בו יש רוב שחור, ובהתאמה גם לקבוע את הרכב המושבעים. לא הוגן? שנה לפני כן נשפטו השוטרים שהיכו את רודני קינג (באירוע מתועד שעורר סערה) באזור הלבן של העיר. הם זוכו. התביעה מצידה, בטוחה בניצחונה המגובה בראיות כנגד סימפסון, קיוותה שמשפט שייערך דווקא בשכונה השחורה יוכיח מעל לכל ספק את אשמתו.
אחרי המהומות שהתחוללו שנתיים לפני כן בלוס אנג'לס, והאלימות המתמשכת של המשטרה כנגד שחורים, המשימה הייתה תפורה למידותיו של קוקורן. כדי להפוך את המשפט לפוליטי צריך היה להפוך את סימפסון לקורבן של גזענות משטרתית, כלומר לגבר שחור. הטרנספורמציה של סימפסון הייתה מהירה, מאדם עשיר ובעל מעמד לגבר שחור שנרדף בידי המשטרה שביקשה להפליל אותו, כמו שעשתה בעבר לגברים שחורים אחרים. במהלך פוליטי מגושם הציבה התביעה מול קוקורן פרקליט שחור משלה, כריס דרדן שהצטרף לתובעת מארשה קלארק. לדרדן לא היה סיכוי.
את מה שקרה בהמשך אי אפשר להבין מחוץ לקונטקסט של יחסי גזע וגזענות, של האמון הנמוך של שחורים במשטרה ובמערכת החוק, ושל ההיסטוריה של המשטרה בלוס אנג'לס. זהות היא עניין נזיל, ולא היה קשה לשכנע את מי שהכיר את צדה האפל של מערכת החוק שמדובר כאן במקרה נוסף של גזענות. קצת תחכום אף פעם לא הזיק, וכשהגיעו המושבעים לסיור בבית של סימפסון, זירת הפשע, הקדים צוות ההגנה ועיצב מחדש את הבית: את התמונות עם החברים המפורסמים והלבנים וחפצי האמנות שרכש, החליפו תמונות של אמריקאים שחורים ואמנות אפריקאית. כך הפך סימפסון, לראשונה מזה זמן רב, לשחור. או ג'יי עצמו, שלא חשב מעולם שיהפוך לסמל במאבק כלשהו, קיבל על עצמו את התפקיד, וההיסטוריה – כמו במקרים רבים אחרים – נעשתה מאחורי גבם של חלק מהמשתתפים בה.
סימפסון במהלך המשפט מודד את הכפפות מזירת הרצח
לטובת קוקורן שיחקה לא רק ההיסטוריה הלא רחוקה של הגזענות, אלא גם העבודה של המשטרה והפרקליטות, עיוורים לדרמה שהתחוללה סביבם. איסוף רשלני של הראיות בזירה היה הספק הראשון במקצועיות (במקרה הטוב) או בכוונות הזדון (במקרה הפחות טוב) של המשטרה. אחר כך הייתה זו הכפפה המפורסמת מזירת הרצח שהתבקש סימפסון למדוד והתבררה (או תומרנה) כקטנה מדי. אבל עברו של הבלש מרק פורמן, מי שהוביל את החקירה, הפך את המשפט על פניו. בתחילת המשפט הכחיש פורמן את השמועות על היותו גזען, אבל צוות ההגנה איתר קלטות שהחזיקה במאית דוקומנטרית שראיינה את פורמן לסרט שלא הופק מעולם. בראיון לא רק שפורמן השתמש שוב ושוב במילה "ניגר" (בעדותו הכחיש שאי פעם השתמש בה), אלא גם התגאה בשימוש באלימות בחקירות ובהפללה של שחורים. בחקירה החוזרת על דוכן העדים בחר פורמן, כדי לא להפליל עצמו, לשמור על זכות השתיקה. רק עוד שאלה אחת, ביקש קוקורן ברגע הדרמטי של המשפט, האם בדית ראיות במשפט הזה? אני שומר על זכות השתיקה, ענה פורמן, וקבר סופית את התביעה.
שערי המגזינים שפורסמו במהלך המשפט, ניתן להבחין בכך שמגזין "טיים" הכהו את תמונתו של סימפסון (משמאל)
אחרי שנה ארוכה של דיונים משפטיים, דרמות בתוך בית המשפט ומחוצה לו, לקח למושבעים רק כמה שעות להחליט על זיכויו של סימפסון. עבור משפחותיהם של ניקול בראון ורון גולדמן היה זה סיום טראגי, ועבור רוב הציבור הלבן תחושת עלבון ותסכול. אבל מחוץ לבית המשפט וברחבי ארצות הברית אנשים, בעיקר שחורים, חגגו את הניצחון שלהם, ניצחון על מערכת המשפט ועל משטרת לוס אנג'לס. צוות ההגנה של סימפסון הצליח להפוך משפט פשוט לכאורה בו הואשם כוכב כל-אמריקאי ברצח כפול למשפט פוליטי שעסק בגזענות ואפליה ואת או. ג'יי סימפסון לשחור. שנים אחרי יימצא עצמו סימפסון בכלא, אחרי הידרדרות חברתית ונפשית ושוד מזוין, אבל הסיפור של המשפט, כאמור, כבר לא היה על סימפסון.
על ספסל הנאשמים: הכיבוש
קשה למצוא קווי דמיון בין אזריה לסימפסון. לאזריה אין ולא יהיו את הפריווילגיות של סימפסון, ובשונה מסימפסון ניתן להתרשם שמדובר באדם צעיר בעל תודעה וזהות פוליטית ברורה. אבל לא בהם אני מבקש לעסוק, אלא בזירה המשפטית בה בירור העובדות אמור לתת תשובה לשאלת האשמה, ובתהליך בו הופך משפט ל"פוליטי".
התכנית "עובדה" ששודרה לפני מספר שבועות, ביקשה גם היא לתת תשובה לשאלה מה אירע באותן דקות לפני שהחליט אזריה לירות. תמונה אחרי תמונה, שנייה אחרי שנייה, זוויות צילום ולמרות כל אלה – השאלה נותרה ללא מענה חד-משמעי. אבל, לא מדובר רק בבירור העובדות, אלא גם בדיון חברתי ופוליטי נוקב על המציאות בחברון, הרבה מעבר לשאלת הירייה. המצלמות של "עובדה" לא נתנו אולי מענה לשאלה המרכזית, אבל חשפו תמונה מורכבת – שלא לומר מדאיגה – – על היחסים בין חיילים ומתנחלים חמושים, שלטון החוק, והאופן בו קציני צה"ל מכפיפים עצמם למתנחלים, "בעלי הבית" בשטח. את הירייה ומה שקרה אחריה – בשטח, בבית המשפט ומחוצה לו – אי אפשר כמובן להבין במנותק מהמקום והזמן בו התרחשה.
מפגינים שהגיעו להשתתף בעצרת תמיכה באזריה, אפריל 2016. צילום: בן נחום, CC BY-SA 4.0
אפשר לשער מה היה קורה לולא נתפס רגע הירייה במצלמה ונחשף לעיני כל, אבל מרגע שנחשף פעלו הצבא ושר הביטחון דאז במהירות. סימון האירוע כחריג ומנוגד לכללים ואזריה כאשם ביקשו לשרטט אבחנה בין ירי לא מוצדק, עליו נענשים, לבין היום-יום של כיבוש המתנהל בכללים הוגנים ובמסגרת החוק. ההוקעה המהירה של אזריה ביקשה אפוא להרחיק את החייל שחרג, ובכך לטהר את כל השאר. בפני בית המשפט הצבאי הועמדה לכאורה סוגיה פשוטה: לברר האם ירה החייל בגלל שחשש ממטען על גופו של עבד אל-פתח אל-שריף, או שביקש נקמה. אזריה, מצדו, סרב למלא את התפקיד שיועד לו ושאלת האשמה, גם במקרה הזה, התרחבה וזלגה אל מחוץ לבית המשפט.
את שאלת האשמה קשה היה להכיל בזירה המשפטית. בחוץ, התנהל קמפיין תקשורתי למען אזריה והפגנות תמיכה בה הפך הנאשם גיבור. עבור רבים מתומכיו, עשה אזריה את "הדבר הנכון" בעוד שהצבא (ולא בפעם הראשונה) נכנע ללחצים של התקשורת/שמאל ומיהר להרשיע. עבור אחרים, אזריה היה קורבן של נסיבות, חייל פשוט, ביחידת שדה לא יוקרתית המבצעת באופן יום-יומי את תחזוקת השליטה בשטחים וככזו אינה נהנית מההילה המגינה על חיילים ביחידות אחרות שמעשיהם נותרים חסויים ואלמונים. ה"סיפור" של המשפט התרחב מעבר למה התחולל בדקות לפני הירי, לשאלות מעמדיות, אתניות וכמובן פוליטיות. אלה, זלגו מפעם לפעם גם לאולם המשפט, והפכו את אזריה מנאשם למאשים. פרקליטיו הפנו את האצבע המאשימה אל המפקדים שמחד לא זיהו נכון את הסכנה, ומאידך, מיהרו להטיל את האחריות על החייל כדי לנקות עצמם מאשמה.
מודעה המזמינה לעצרת תמיכה באזריה שפרסמה עיריית בית שמש
הדרמה בבית הדין הצבאי ביפו אינה משתווה כמובן לזו שהייתה בלוס אנג'לס, גם לא זו שמחוץ לבית הדין. ובכל זאת, מה שאמור היה להיות משפט פשוט שנועד לברר את העובדות ולקבוע אשמה או חפות, הלך והסתבך. התביעה, ומפקדיו של אזריה, ביקשו להוכיח שהירי היה לא מוצדק וחריג, אבל ככל שנמשך המשפט, התגברה המחלוקת. בין העדים שהגיעו להעיד לטובת אזריה קצינים בכירים במילואים, כמו עוזי דיין ודני ביטון. דיין, שפרש זה מכבר מהצבא ולא היה כמובן באירוע, מסר עדות שחשיבותה לשאלת האשמה הספציפית שולית, אבל מרכזית לשאלה הרחבה יותר, כשקבע כי "מחבלים דינם למות". מבלי משים אולי, ערערו דיין והאלופים האחרים על קו ההגנה שבנה לעצמו הצבא, לפיו הירי של אזריה חריג ולכן ראוי לעונש.
אם המפקדים אשמים בניהול לקוי של הזירה שהסתיים בירי, האם זו הפעם הראשונה בה זה קורה? אם האצבע על ההדק קלה יותר, האם היו מקרים נוספים של ירי בהם נדרש לברר האם היה מוצדק? קשה כמובן לדעת מה יוליד המשפט, אבל שאלת האשמה או החפות כבר מזמן איננה השאלה המרכזית. בראייה היסטורית, כמו במקרה של סימפסון גם אזריה עשוי למלא תפקיד משמעותי, גדול מכפי שרצה או ציפה.
לא אשמתו או חפותו של אזריה תעמוד במרכז המשפט, אלא שאלת השליטה באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, זו שמשפטו של אזריה, שהמערכת הצבאית מיהרה לסמנו כחריג הראוי לעונש, נועדה להעניק לה לגיטימציה. אם קו ההגנה שגיבשו סנגוריו (ונתמך בידי עדים בעלי משקל) ש"כך עושים כולם" יתקבל, ואם הדיון הציבורי מחוץ לבית המשפט יסתכם ב"כך ראוי לעשות", הרי שחזות הנורמליות של השליטה בשטחים תקרוס, כי שם, מעבר לקו הירוק, מתנהלים החיים בכללים שונים, והמשפט של אלאור אזריה יסיר את המסכות וידרוש מאיתנו להביט נכוחה אל המציאות הקרובה-רחוקה.
פרופסור בן פורת הוא מרצה למדע המדינה