בשעת לילה מאוחרת הם נפגשים, יושבים על ספסל ציבורי ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. מנסים ללבן דברים. אבל הבוקר הדברים כבר הופכים למעשים. ביחד עם עוד 50 בני נוער מרחבי הארץ הם שלחו מכתב ללשכת ראש הממשלה הקורא לסרב לשרת בצבא. "אנו החתומות/ים מטה מתכוונות/ים לסרב להתגייס, והסיבה העיקרית לסרובנו היא התנגדותנו לכיבוש השטחים הפלסטינים על ידי הצבא. הפלסטינים בשטחים הכבושים חיים תחת שלטון ממשלת ישראל, על אף שלא בחרו בה ואינם יכולים להשפיע באופן חוקי על קבלת ההחלטות שלה. מצב זה אינו שיוויוני ואינו צודק".
יחד עם המכתב, הם שלחו הודעה לכל מערכות העיתונים. החל מהבוקר הכל ייראה אחרת. המעשה שלהם יהפוך לכותרות, לסטטוסים בפייסבוק, לשיח ציבורי. בינתיים הם עוד משוחחים בינם לבין עצמם: "קיבלתי כבר זימון לצו ראשון, אבל אני לא מגיע אליו", מספר גלעד ברגר, תלמיד כיתה י"א בתיכון תלמה ילין. החברים שלו מיד מתערבים בשיחה, מנסים למנוע ממנו לעשות טעויות "אם אתה רוצה ועדת מצפון, אתה חייב להגיע לצו ראשון", מזהיר אותו אייל גבריאלוב, תלמיד כיתה י"ב, מתיכון עירוני ד' בתל אביב. "אני אמנם לא הלכתי לוועדת מצפון, אבל רק שתדע שכשתגיע לשם, אל תזכיר את המלה 'כיבוש'. ברגע שמזכירם את 'כיבוש' – לא מדברים אתך יותר".
מנדי קרטנר, בת 16 תלמידת תיכון עירוני י"א מתל אביב מספרת לגבריאלוב שהיא פציפיסטית. "לפציפיסטים זה יותר פשוט", הוא משיב לה. "יהיה לך יותר קל לא להתגייס". ברגר מסכם: "אני אגיע לשם, אומר מה שאני חושב, ואני מבין שזה עשוי להוביל לזה שאני אשב בכלא".
מה יגידו אבא ואמא?
את המכתב הם מפרסמים ברבים בליווי עורכת הדין נועה לוי והפעיל החברתי שמרי צמרת, שבעצמו ישב בכלא על סרבנות. "האקט של היציאה לתקשורת פותח שיח ודיונים והרבה תגובות – זו המטרה של המכתב", אומרת קרטנר. על השאלה האם היא מוכנה נפשית לחשיפה היא עונה שההורים שלה ניסו להכין אותה.
הם אומרים שגם המפגשים ביניהם לקראת הפרסום ניסו להכין אותם, אבל המציאות לא פשוטה כל כך: "מהבוקר אני מדברת עם עיתונאים, זה חשוב לי ואני מתמודדת עם זה", אומרת קרטנר, "אבל לפעמים התקשורת מגיבה לא נעים, ובעיקר אני לא רגילה לדבר עם התקשורת. זו פעם ראשונה בעצם".
החשיפה עצמה, הם אומרים, לא מפחידה אותם, הם מתרגשים מהמעמד ומהעובדה שמקשיבים להם. "אם אצליח להשפיע אפילו על אדם אחד דרך המעשה הזה, דרך הפרסום, אני מרוצה" אומר רוני לקס, בן 20 מבני ברק, וגבריאלוב מסכים: "האקט הפוליטי, הפרסום, יגרום לאחרים לחשוב על זה, זה כבר לא יהיה מובן מאליו להתגייס, ובני נוער יתחילו לשאול שאלות".
לא דעה פופולארית. ארבעה מתוך החתומים על מכתב הסרבנים: (משמאל) מנדי קרטנר, גלעד ברגר, אייל גבריאלוב ורוני לקס צילום: רועי קופלר
כך בנוגע לחוץ. אבל מה קורה בבית? כשהם נשאלים כיצד הגיבו הוריהם על מכתב הסרבנות הפומבי שלהם הדיון כבה לרגע. נדמה שלאף אחד זה לא עבר בקלות. "ההורים שלי לא אהבו את זה", משתפת קרטנר בשקט. "בהתחלה הם ניסו לשכנע אותי שזה ישפיע לי על החיים, והם דאגו לי מאוד. הזמן עבר והם הבינו שזה חשוב לי, שאני לא מפסיקה לדבר על זה, והם אמרו שיהיו שם בשבילי". ברגר מספר סיפור דומה: "ההורים לא רואים יחד אתי את הדברים, אבל אחרי הרבה שיחות הם מבינים מאיפה אני בא, ותומכים, ובעיקר חוששים שאשב בכלא". לקס מספר שאבא שלו "גם ישב בכלא על סרבנות, אבל מטעמי דת. ואמא שלי בדעה שאם כבר אני עושה את מה שאני עושה, אז שאלך עם מה שאני מאמין בו".
חלק מבני הנוער עוד לא שיתפו את הוריהם, ואולי בגלל זה הם מבקשים כרגע לא לחשוף את רשימת החותמים המלאה. "להורים שלי היה נורא קשה, הם רצו שאני אהיה כמו כולם", מספר שקד הררי תלמיד תיכון שזר מבת ים. "זו לא דעה פופולרית בבת ים, או בכל עיר אחרת בארץ. להתגייס זו הדעה המקובלת, ולא נהוג לסרב מסיבה פוליטית".
השירות לא יהפוך אותי לאדם טוב
השפה של הררי רהוטה, הוא מסביר בסבלנות ובהירות את העמדות שלו. אני מנסה להבין איך נער מצליח לפתח עמדה שונה כל כך מזו שנחשף אליה כל החיים. להררי אין תשובה ברורה. אמא שלו מורה ואבא שלו מנהל מכירות. הוא לא גדל בבית פוליטי. "כל החיים לימדו אותי שצריך ללכת לבית הספר, צריך ללכת לצבא, צריך ללכת לאוניברסיטה, שיהיה מקצוע טוב, שיהיה לי כסף – פתאום התחלתי להסתכל על זה בצורה ביקורתית, התחלתי להבין שאלו לא הדברים שיהפכו אותי לאדם טוב. להתגייס לצבא לא יהפוך אותי לאדם מהשורה אלא רק יגרום לי להמשיך במשחק הפוליטיקאים ולהיות כלי, ולא אינדיבידואל שעושה בחירות למען עצמו".
את הרעיונות עצמם הוא מספר שספג דרך האינטרנט, שם קרא ונחשף לעוד בני נוער שחושבים כמוהו: "נחשפתי לתכנים דרך האינטרנט והתחלתי לשאול שאלות. בקיץ הצטרפתי למחנה הקיץ האלטרנטיבי, שם התקיימה סדנה שבה הציגו את תופעת הסרבנות". בתום הסדנה בני הנוער החליטו לקדם יוזמה משלהם, ושקד הצטרף. "כבר חמש שנים שלא יצא מכתב הקורא לסירוב, בפעמים הקודמות המכתבים יצרו לחץ, והשפיעו על דעת הקהל והאווירה וזה מה שאנחנו מקווים שיקרה עכשיו".
אולי אם תתגייס תוכל לשנות את המערכת מבפנים?
"כשאדם מתגייס לצבא, הוא לוקח חלק במערכת שמדכאת אנשים, נשים, פלסטינים ומשמר את אי-השוויון. זה לא מועיל ואי אפשר לשנות את המערכת מבפנים, אקט הסרבנות לעומת זאת יכול לשנות את דעת הקהל בארץ".
ואיך משלבים בני נוער במהלך כזה?
"הגענו להפגנת תמיכה בסרבן הדרוזי עמר סעד, והחתמנו שם בני נוער דרוזים שהצטרפו אלינו, מבית הספר שלי יש עוד חמישה שהצטרפו, הקמנו קבוצה סגורה בפייסבוק, אנחנו מעבירים מיילים, ווטסאפים, זה עובר מפה לאוזן".
הררי מודע היטב למחיר שהוא עתיד לשלם, והוא מדבר על כך בשוויון נפש: "אני מנסה לצאת על קב"ן, אבל יודע שייתכן שלא אצליח, ואשב בכלא. וההצהרה הזאת היא לכל החיים והיא תישאר לנצח באינטרנט, ותמיד מישהו יכול לחפש את השם שלי בגוגל ולגלות את זה. עם זאת אני לא יודע מה תהיה המציאות החברתית בעתיד, ולא בטוח שבעוד עשר שנים, אם יגלו נניח ששרתי בצבא – זה יהיה טוב יותר. לשבת בכלא זה הרבה פחות גרוע מאשר להיות חייל. אני יכול לתרום לחברה במסגרת שהיא לא צבאית".
מבחינתו גם האפשרויות האזרחיות בצבא הן פסולות "אפילו מורה-חיילת לוקחת חלק במשטר צבאי, ואני מתנגד לרעיון הצבאי. אני מתנגד להלך הרוח שזה יוצר בחברה שלנו".
להרוג את הפרה הקדושה הזאת
ענת אילון, תלמידת הגימנסיה הרצליה בתל אביב, סרבה להתראיין בתחילה. מה ששיכנע אותה בסופו של דבר זה הידיעה שרק בנים שלחו ציטוטים לכלי התקשורת, והיה לה חשוב להשמיע קול נשי. היא מספרת לי שהם מקפידים להשתמש בלשון נקבה. "אנחנו היום נפגשות לדבר על מכתב השמינסטים". היא מדגימה: "רוב האנשים בעולם מדברים בלשון זכר, לדבר בלשון נקבה זה חתרני. תחשבי על זה ש-50 אחוז מבני האדם לא מיוצגות בדיבור ובגלל שזה נשמע לא רגיל בשיח הציבורי, זה מעלה את המודעות".
היא מתראיינת אף שמחר יש לה מבחן: "אם לא הייתי מתראיינת, לא הייתי מצליחה ללמוד, אני שמחה שעשיתי את זה". אילון נערה עדינה וצנומה, מדברת ברוגע, עדיין לא אומדת את היקף הסערה שעתידה להתחולל על ראשה כתוצאה מהמהלך שהיא אחת מיוזמותיו.
המטרה העיקרית היא דיאלוג. ענת אילון צילום: רועי קופלר
לפני ימים אחדים כתבה בעמוד הפייסבוק שלה את תוכן המכתב שנשלח היום לראש הממשלה. זה התגלגל לחבר הכנסת לשעבר מיכאל בן ארי, שכצפוי, לא נותר אדיש. "היא מתכוונת להסית בני נוער, עם המכתב הזה". כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "חשוב שנשמיע כאן את דעתכם. במיוחד של בני נוער לפני גיוס. והדעות כמובן, לא אחרו לבוא: "ענת אילון היא עוד טיפת מיץ רפש מזוהמת בתעלות הביוב שלנו בארץ הקודש", כתב לבן ארי אדיר שלמה. הגולש אברהם נימני הוסיף "יבוא להם סרטן לשונאינו". הגדיל לכתוב ישראל מנדלוביץ': "מגיע לה הוצאה להורג על בגידה בציונות". חבר הכנסת לשעבר מיכאל בן ארי, לא ממהר להתנצל: "זה אובדן דרך, בגידה שתוביל את האנשים הישרים להיות ענת קם, להיות הבוגדים הגדולים", אמר לי אתמול.
חשפת את הנערה לאלימות והסתה קשים.
"אלימות זה לכתוב נגד מדינת ישראל, להגיד שהמדינה כובשת. מי שחצוף פה זה היא. שאף אחד לא יקרא לי כובש. היא רוצה להקים פה רשות טרור, מי שאלים פה זו הגברת הזאת". בן ארי נסער, נדמה שפרשת אדם ורטה, שאותה ליבה באמצעות התלמידה ספיר סבח, תופסת חלק נכבד מהשיח אתו, "האשמה שלי אליה – קלושה, האשמה היא כלפי המחנכים שלה, האווירה הציבורית, להם מותר להגיד כל דבר? אני לא מצליח להבין? אז היא חטפה קללות… מי שנכנס לחזית הציבורית שידע שהוא חוטף. תראי מה אני חוטף! בזירת האיגרוף חוטפים. מקללים אותי, מחרפים אותי, עושים דברים קשים יותר. לא מזיז לי. זה מסע דוגמנות? היא כתבה פואמה? היא מנסה להתוות דרך אידיאולוגית באמצעות בוגדנות? היא חושבת שהיא תישאר רחוקה מכל תגובה?"
לוקח לו זמן להתרכך. אבל גם הוא מבין שאחרי הכל מדובר בבני נוער, שכמו סבח עושים מעשה פוליטי-חברתי. שמעשה כזה עדיף על פני האדישות.
מתוך התגובות לפוסט של מיכאל בן ארי על מכתב השמיניסטים
"יכול להיות שאת צודקת, הייתי צריך לנהל אתה דיאלוג חינוכי. אבל יש לי תפקיד ציבורי. יש פה הרעלה. אני אשמח לקיים אתה דיאלוג, ואני מעדיף אותם על פני בני נוער שעסוקים בפייסבוק ואלכוהול כל היום".
"אני חומר קלאסי למכתב סרבנים", מספרת ענת אילון בקריצה, "גדלתי בבית פוליטי, גודלתי לחשיבה ביקורתית ופוליטית, זה לא היה בלתי צפוי שאקח חלק ביוזמה כזו, זה משהו שבא מהבית". אילון אמנם לא תתגייס לצבא מסיבות רפואיות. אבל מבחינתה זו לא היתה אופציה מעולם, והיא מבקשת ליצור דיאלוג, שיח ציבורי: "המטרה העיקרית שלנו זה סוג של דיאלוג על המשמעות של הצבא, על השירות הצבאי, אנשים מכל הגילאים ולהגיע למסקנות שונות. אני יכולה להגיד: 'לסיים את הכיבוש', אבל זה לא ריאלי. כרגע המטרה הכי חשובה לדעתי האישית היא לערער את התפישה של הצבא בחברה, להרוג את הפרה הקדושה הזאת".
כמו אחרים מבין חותמי המכתב, החשש הגדול שלה הוא מביקורת מבית. נדמה שלא הטוקבקים מפחידים אותם, ולא כתבות בעיתונים או קריקטורות נלעגות. הביקורת מצד קרוביהם, היא זו שמאיימת יותר מכל: "יש לי חברות שאני פוחדת לדבר אתן על זה", מספרת אילון, "יש לי חברות שאמרו שאם לא אעשה שירות לאומי הן לא ידברו אתי, וחלק מהחברות הן בצוות של המכתב".
מה הכי מפחיד אותך?
"ללכת לבית הספר אחרי שהראיון הזה יפורסם ולדבר על הנושא הזה עם המשפחה המורחבת. תראי, ידעתי לאן אני נכנסת, ידעתי שזה לא הולך להיות קל, אני לוקחת בחשבון שיהיו עיתונאים וכתבים שלא יתייחסו בכבוד, ואני יודעת שאני עלולה לקבל איומים וזה מפחיד אותי, ויש לי הרגשה שזה יקרה מתישהו".
לא רק תל-אביבים
לאורך השיחות אתם מקפידים לציין בני הנוער שאתם שוחחתי שעל המכתב חתומים בני נוער מכל רחבי הארץ, אבל רבים לא מוכנים עדיין לדבר. אודי סגל מקיבוץ תובל שבמועצה האזורית משגב נעתר לבקשה. כשהוא נשאל למה חתם הוא אומר שהוא אישית "סובל בהרבה צורות מהדיכוי והכיבוש: החברה שלנו הופכת להיות אלימה, החברים שלי הופכים אפתיים ואדישים, הצבא מדחיק ומחזק את האידיאל הגברי שפוגע בכל מי שלא מתאים לתקן הזה – הקרבי".
סגל מספר שתמיד חשב לסרב וההחלטה התבשלה אצלו במשך זמן ארוך: "לפני כמה חודשים חיפשתי אנשים שיכולים לעזור לי בתהליך, כך הגעתי לשמרי צמרת, שחיבר אותי למכתב הסרבנים, כשדיברתי אתו הוא לא עודד אותי לסרב, אלא עודד לחשוב אינדיבידואלית על ההשפעות. ולרגע אחד לא היתה דחיפה עם עיוורון בעיניים".
לא מפחד מטוקבקים. אודי סגל
הוא אמור להתגייס ביולי, "אני מתכוון להגיע לבקו"ם ולסרב. אני לא יודע למה לצפות בדיוק". הוא מבין שבשלב הזה האפשרות הרלבנטית עבורו היא הכלא. הוא מסביר שהתהליך תלוי בהרבה גורמים, ובעיקרון משתנה מסרבן לסרבן: "זה תלוי איך אתה מתנהג אתם, כמות הלחץ על הצבא, וכמובן המצב הפולטי"
סגל אומר שמטוקבקים או מאיומים הוא לא מפחד, גם היציאה לתקשורת אינה מאיימת עליו: "אני חושש מהישיבה בכלא. אני חושש מלהשתייך לחברה מיליטריסטית, אני חושש מלהוציא את עצמי מהציבור". סגל למד בבית ספר יסודי דו-לשוני, ערבי-יהודי, וכנער היה פעיל חברתית בבית עם הורים אקטיביסטים. למרות זאת שני אחיו שירתו ומשרתים ביחידות קרביות, סבא שלהם שירת בהגנה, "הוא שייך לארץ ישראל היפה". הוא מספר שכלפי סבו הוא מרגיש אי-נוחות.
לא יהיה לך נוח יותר להתחמק מהמערכת בשקט, באופן פרטי?
"אני אישית עושה את זה באופן ציבורי עם הצהרה תקשורתית, כמו המכתב שפירסמנו היום, כי זה יוצר אימפקט. הרוב יוציאו פטור. אני חושב שנורא נוח לצבא לסווג את מי שרוצה לסרב בתור חולה נפש. אני לא הולך לעשות את זה".
***
נתן בלנק, סרבן שישב חצי שנה בכלא הצבאי, כותב לנערים על מה שמחכה להם עכשיו