איור: אסף קרבס
בלב כיכר המעיין בנצרת מתבצר עץ האשוח הגבוה במזרח התיכון. 20 מטרים של פלסטיק ירוק מרהיב, מקושט ונוצץ מנורות צבעוניות. מסביב כמעט תמיד עומדת קבוצת תיירים ומתעדת את עצמה. חג המולד אמנם עבר מזמן, אבל העץ החגיגי גדול-הממדים הזה נטוע היטב בבטון.
בתי המלון שזה עתה נפרדו מתייריהם המאמינים בישו, נערכים לקלוט גל תיירים נוסף, הפעם ישראלים-יהודים תוצרת הארץ. בתי המלון המרכזיים יוכשרו, בפסח החמץ יובער ונצרת תהפוך לעיר הערבית הכשרה הראשונה בעולם. במסעדות מסביב לכיכר מקפידים דווקא על ארומה אירופית: מנות מערביות אותנטיות, "מטבח פיוז'ן" קוראים לזה, טעמי צרפת-פינת החומוס: פטריות ממולאות בגבינת עזים ועשבי תבלין אפויות בתנור לבנים, קוקי סאן ז'אק, לצד מלבי. קוביות שומן אווז בחמאה לצד טחינה וסטייק טרטר, חלב ובשר, פירות ים ביבוא מיוחד ואלכוהול משובח. לא-כשר באופן שווה לכולם.
אבל מעט מזרחה בשם, בכיכר, מתבצרים בתוך אוהל גדול פעילים פוליטיים למען עלי סאלם. שם אין חגיגות ואין שפע. פינת קפה צנועה בקצה האוהל, כיסאות מפלסטיק ודעות מבטון: עלי סאלם צריך להיות ראש העיר. השלטים הם בערבית ולתיירים אין מושג שהעיר המצוחצחת הזאת חווה את הטלטלה הפוליטית הגדולה ביותר שידעה בעשורים האחרונים: ב-22 באוקטובר נבחר עלי סאלם לראשות העירייה. בתום ספירת הקולות המתוחה נמצא פער של 22 קולות לטובת סאלם נציג מפלגת "נצארתי", שאין לה שיוך פוליטי. המשמעות היא שראש העירייה ב-20 השנים האחרונות, ראמז ג'ראייסי, ראש תנועת חזית נצרת הדמוקרטית (המסונפת למפלגת חד"ש), הולך הביתה, או חמור מכך, לספסלי האופוזיציה.
בהליך ספירת הקולות נפסל קלפי של בעלי מוגבלויות בשל חשד לזיופים. מחנהו של ג'ראייסי עתר לבית המשפט בבקשה לספור את הקולות הפסולים ומחנה סאלם ערער בינתיים על הבקשה. בית המשפט הכריע לטובת ג'ראייסי. תיבת הקלפי נספרה והתוצאות השתנו. אחרי ספירת הקלפי הזאת התברר שג'ראייסי ניצח את סאלם בפער של תשעה קולות, תשעה מצביעים.
מאז שהורה בית המשפט לספור את קולות "הקלפי השחורה", כפי שהיא מכונה במחנהו של סאלם, חל רצף התפתחויות מהיר: הפעילים של סאלם הקימו אוהל מחאה במרכז העיר, במקביל הגיש היועץ המשפטי לממשלה המלצה לקיים בחירות חוזרות, אולם בית המשפט המחוזי החליט לא לקבל את עמדת היועץ המשפטי והכריע שג'ראייסי הוא המנצח. הקואליציה הזמנית של סאלם פתחה בתגובה בשביתת מחאה כללית שהשביתה בתי עסק רבים בעיר, ועורך הדין של סאלם עירער לעליון. ברקע עצרה המשטרה פעיל פוליטי שפרסם קריקטורה ובה נראה ג'ראייסי ירוי ומעליו הכיתוב "יותר טוב מהטרטור של בתי המשפט". ג'ראייסי יושב עכשיו בביתו עם שמירה צמודה. סאלם, שניצח על פי התוצאות הראשוניות, ישוב על כיסא ראש העירייה. מחנהו של סאלם דורש בחירות חוזרות, מחנהו של ג'ראייסי עוד דורש את הכתר.
אלימות או שקיפות
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לינואר 2012 רוב של 70 אחוז מהתושבים בנצרת הם מוסלמים. על אף שראש העירייה היוצא הוא נוצרי והנכנס הוא מוסלמי, רבים מהתושבים מתעקשים שאין קשר בין הדברים. ההיסטוריה דווקא מצביעה על תהום שפעורה בין הצדדים. בתחילת שנות ה-2000 התנהל מאבק בעיר על הקמת מסגד, שהסתיים בהריסת המבנה. יש בעיר הצפופה הזאת שטחים נרחבים ששייכים לכנסייה, אף שרוב תושביה מוסלמים. "אין קשר לנושא הדתי", אומר סלים גומיד מנהל לשכתו של סאלם ויועצו לענייני דוברות. "מעלים את הנושא הזה ומציפים אותו, אבל הוא לא קיים. יש מוסלמים ונוצרים בחד"ש ויש מוסלמים ונוצרים אצל עלי סאלם".
יותר מחצי מיליון מבקרים. תיירים בנצרת
נדמה שהפצע מהמהומות סביב בניית המסגד טרם הגליד, אבל איש אינו רוצה לחטט בו. "זה לא אידיאולוגי, לא דתי ולא עדתי. זה אישיותי בלבד", משוכנע נאדר נסראוי, מתומכי סאלם, "זאת האישיות הכריזמטית של סאלם שסחפה אחריה אנשים. ראמז ג'ראייסי יצר דיסטאנס, וזה דחק את הציבור שלו החוצה. עלי סאלם מדבר אליך בגובה העיניים, מרגיש שווה לך". הוא נזהר מלכנות את ג'ראייסי מתנשא. "כשסאלם היה סגן ראש העירייה, הוא חילק את המשכורת שלו כמלגות לסטודנטים. כשהיה סכסוך בין חמולות בעיר במהלך צום הראמדן, הוא נעמד בין הצדדים, קרא להפסקת אש ולא זז עד שכולם התפייסו. אפשר להיכנס אליו ולדבר אתו".
במשך שנים ארוכות ועד לפני כמה חודשים סאלם כיהן כסגנו של ג'ראייסי. על התמודדותו לראשות העירייה הכריז רק ארבעה חודשים לפני הבחירות. ולמעשה עד לפני חצי שנה ג'ראייסי כלל לא רצה להמשיך לכהונה נוספת. באותם הימים השתרר בעיר שקט מתוח. כולם חיכו לראות מי יצהיר ראשון על כניסתו למרוץ, ולפיו יתיישרו כל האחרים. ברגע שסאלם זיהה שהוא לא יירש את ג'ראייסי בתוך חד"ש, הוא הכריז על מועמדותו מטעם הרשימה העצמאית, וג'ראייסי בתגובה הודיע שיתמודד לקדנציה נוספת.
כמעט 40 שנים שתנועת חזית נצרת הדמוקרטית, שבראשה עומד ג'ראייסי, שולטת בהנהגה המקומית. בשיחות שלא לציטוט מספרים תושבים על תחושה דומה לתחושת הסיאוב שמפ"אי עוררה בזמנו: שלטון ללא עוררין והעדפה ברורה לאנשי שלומנו המזוהים פוליטית. על הטענה שהוא עצמו היה כל השנים האלה חבר בחד"ש, ככה שלא פער אידיאולוגי הביא להקמת הרשימה העצמאית, עונה אחד מאנשיו של סאלם: "יש גבול עד כמה אתה יכול לעשות כסגן ראש עיר, זו משרה מוגבלת".
אך בצד האישיות הכריזמתית והמראה הלא-מעונב של סאלם, טוענים בחד"ש שעל הרחוב הנצרתי השתלט שיח זר, אלים ומסוכן. סוהיל דיאב, שכיהן עד לפני חודשים ספורים כדובר עיריית נצרת, הוא פעיל בחד"ש ומקורב לראש העירייה היוצא. "כל יום יש תלונות במשטרה על אלימות והסתה", הוא מספר, "רק השבוע הגיש ג'ראייסי כמה תלונות". לפני כמה ימים, לדברי דיאב, הם נתקלו בבית המשפט בפעיל של עלי סאלם שניגש אליהם, "ואמר לג'ראייסי שאם הוא ייבחר בסוף לראשות העירייה, הוא יהיה הגופה הראשונה בקדנציה. במשך שלושת החודשים האחרונים אנחנו חיים בעיר אלימה. הבחירה בין סאלם לג'ראייסי היא בין עיר של איומים ופחד לבין עיר שפניה לערכים של חופש, דמוקרטיה, שקיפות ומודרניזם", מוסיף דיאב.
ואת כל הלהט הייצרי הזה, החשש ברחובות, האלימות והמאבק, זר לא מרגיש. כמעט. בסוף השבוע האחרון ערכו תומכי עלי סאלם הפגנת תמיכה בו וקראו לכל בעלי העסק לשבות. העיר דממה ליום אחד ואלפים יצאו להפגין. דיאב טוען ששיתוף הפעולה הזה של בעלי העסקים עם סאלם הוא כפוי, לפחות בחלקו, ומספר על סרטון וידאו שהופץ ובו איומים על בעלי העסקים שלא ישתפו פעולה עם השביתה. דיאב מדבר בגלוי על חשש לחייו של של ג'ראייסי: "אם יקרה משהו לראמז ג'ראייסי או לכל פעיל חד"ש אחר, אנחנו מטילים את האחריות באופן אישי על עלי סאלם, ודורשים שכבר עכשיו המשטרה תנקוט צעדים מולו".
אם חלילה הדברים ידרדרו עד כדי כך זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה עלי סאלם יגיע למשטרה. לפני כשנה בנו, באסל סאלם, בן 36, הורשע ברצח אשתו ונגזר עליו מאסר עולם. הרצח התרחש בביתו של סאלם האב, והשופט בנימין ארבל רמז אז למעורבותו לכאורה של סאלם, האב, בשיבוש ראיות: "הואיל ולא הוכח כי לזירה נכנסו יצורים שלא מעולמנו", כתב ארבל בפסק הדין, "הרי כל מי שביקר בזירה קודם להגעת אנשי המשטרה, היו הנאשם, אחיו מאהר ואביו עלי. שני האחרונים הודו בעדותם בפנינו כי נכנסו לחדרה של המנוחה לאחר הירי. ומכאן שאת סילוק התרמילים והקליע יכלו לעשות רק הנאשם, או שני בני משפחתו הנ"ל". בסופו של דבר לא הוגשו כתבי אישום נגד איש מבני המשפחה, למעט הבן.
כמו בשטחים
"אנשים בנצרת זקוקים לשינוי", אומר מוחמד עראבה, פעיל פוליטי במחנהו של סאלם. כאשר פתחו את הקלפי הפסולה בעיר הוא הקים יחד עם עוד כמה פעילים את אוהל התמיכה בסאלם. "הקמנו את אוהל המחאה כתמיכה בסאלם – אבל לא רק. הקמנו אותו כי אנשים רוצים שינוי, הרבה אנשים. באים לכאן מכל המפלגות וגם כאלה שאין להם מפלגה, עושים יד אחת ומדברים על השינוי". עראבה הוא מורה להיסטוריה ומדעי המדינה. יחד עם אשתו וילדיו הוא מתגורר בדירה בשכונת פאחורה בעיר. "השכונות האלה נראות כמו בשטחים", הוא אומר. "הבניינים צפופים, הרחוב בלי אספלט, רכב הניקיון לא מגיע, פחי הזבל לא נאספים. האנשים שם מרגישים סוג ב'".
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המעודכנים ל-2011 גרים בנצרת כ-74 אלף תושבים, פי 1.8 תושבים משכנתה היהודית נצרת עילית. כמעט מחצית מהתושבים מובטלים, לעומת 30 אחוזי אבטלה בעילית. השכונות הדרומיות של נצרת סובלות מהזנחה באופן מיוחד: לרחובות רבים אין שמות, הסמטאות פתלתלות, הכבישים צרים, פקקים משתרכים במשך כל שעות היום. כל נסיעה שאמורה לקחת חמש דקות באוטובוס נמשכת הרבה יותר. ילדים משחקים בין גלגלי המכוניות, כביסה מתערבבת עם קירות הבית הסמוך. בנייה לא חוקית ושכונות לא מתוכננות יוצרים מראה של טלאי בתים. בתוך הצפיפות הזאת אפשר לראות מדי פעם בפעם בעלי חיים, עזים ותרנגולות שמשמשות לפרנסה ומחייה דחוקות בתוך צריפים קטנים וחצרות. על ריאות ירוקות אין מה לדבר. אין גינות שעשועים מוצלות, אין מדרכות. מכוניות חוסמות את המעברים והמרחב האישי כולו חונק וחנוק. הפעם האחרונה שבעיר פעל בית קולנוע היתה בשנות ה-90 כשנסגר קולנוע דיאנה המיתולוגי – שבין כתליו גדל במאי הקולנוע האני אבו אסד, יוצר "גן עדן עכשיו", שבימים אלה סרטו "עומאר" מועמד לפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר. את מקומו של בית הקולנוע תפס סניף של "סופרפארם".
עושים יד אחת ומדברים על השינוי. מאהל המחאה של תומכי סאלם
בעיר נוהגים לומר ששכונת היוקרה של נצרת היא נצרת עילית – אוכלוסייה של כמעט מחצית מהתושבים על כמעט פי שניים שטח. כשהצפיפות מורגשת בכל פינה, החיים בלתי נסבלים ומחניקים. וכשאין שטחים להתרחב אליהם, מחירי הדיור מאמירים: מנתוני משרד השיכון עולה שנצרת נמצאת במקום השני בארץ בעליית מחירי הדיור ב-2013. לפי נתוני אתר מדלן, רק 48 עסקאות דיור נערכו בעיר בין יוני לנובמבר האחרון. לשם ההשוואה, באותה תקופה ממש, נחתמו בנצרת עילית הסמוכה כמעט פי שמונה עסקאות.
האצבע המאשימה מופנית כלפי מי שכיהן ב-20 השנים האחרונות בראשות העירייה, אבל ההאשמה אינה בהכרח מוצדקת. בקיץ האחרון הגיש ג'ראייסי למשרד הפנים בקשה להרחבת תחום השיפוט. הוקמה ועדת גבולות במשרד לבחינת הבקשה ובינתיים התושבים ממשיכים לשלם את מחיר ההזנחה.
תכף בונו בא
כאילו במרחק שנות אור מכל הצפיפות ותנאי המחייה הקשים נמצא המרכז המשתפץ של העיר. החזות התיירותית-מצוחצחת שלו בוהקת במיוחד בחודשיים האחרונים. ארועי חג המולד הם שיא בעונת התיירות: פסטיבל "כריסמס מרקט", ביקורו של הפטריארך הלטיני, ומסיבת הסילבסטר השנתית הביאו לעיר יותר מחצי מיליון מבקרים. זהו המספר הגבוהה ביותר שנרשם בחגיגות המולד מאז נוסד פסיטבל ה"כריסמס מרקט" לפני ארבע שנים. "להערכתי המספרים גבוהים בהרבה ועומדים על כמעט 800 אלף, אבל עוד לא הגיעו הנתונים", אומר טארק שחאדה, מנכ"ל חברת התיירות נצרת. "כולם שואלים אותי בפליאה איך זה שהגיעו כל כך הרבה מבקרים, ואני עונה, 'מה זאת אומרת איך הגיעו?! עבדנו! עבדנו קשה מאוד!'". בעמותה שהקים לפני יותר מעשור לא מחכים לעירייה. המאמץ ועבודות הפיתוח להביא עוד תיירים לעיר נמשכים כל הזמן. בניגוד לערים אחרות זו לא עמותה עירונית ו-90 אחוזים מהתקציבים מגיעים ישירות ממשרדי הממשלה, תרומות וחסויות. רק 10 אחוזים מתקציב העמותה הוא עירוני (כ-300 אלף שקלים מכלל התקציב השנתי שלה).
"בהתחלה אנשים פחדו להגיע לכאן, זו הרי עיר ערבית. אבל מיתגנו אותה, והפכנו אותה לאבן שואבת, וכל מי שמבקר בה מרגיש בחו"ל", מספר שחאדה. לפני כמה שבועות, הוא מגלה, הגיעו לעיר לפגישה המפיקים של להקות "יו-2" ו"קולדפליי" לשיחה על שיתופי פעולה אפשריים בעתיד. "המזרח והמערב בעיר הזאת משולבים יחד. מבנים מהמאה ה-18 לצד ברים ובתי קפה. בעשר השנים האחרונות הוספנו 700 חדרים לאירוח. יצרנו קשרים שלא היו קיימים עם משרד התיירות וגייסנו משאבים. הוצאנו מדריך קולינריה וטיול בעיר, ופתחנו כאן קורס ארצי למורי דרך בשפה העברית שמיועד לכולם". לפי נתוני העמותה, בראש השנה האחרון נרשמה תפוסה כמעט מלאה של תיירים יהודים, אוכלי גפילטע פיש שמילאו את בתי המלון הגדולים בעיר.
כל מי שמבקר מרגיש בחו"ל. ה"כריסמס מרקט"
הכל כאן הושג במאבק, אומר שחאדה, גיוס הכספים, השיפוצים, הבאת התיירים. "מה שמובן מאליו בעיר יהודית, כלל אינו מובן בעיר ערבית. בשביל להשיג משהו טריוויאלי שעיר אמורה לקבל, צריך ללכת לבג"ץ". לטעמו עדיין לא נעשה מספיק: "זאת עיר היסטורית עם שם עולמי, זה ערש הנצרות. יש כאן נכסים שחייבים לפתח, מבנים מיוחדים לשימור, ומתחת לאדמה יש עולם שלם של ממצאים ארכיאולוגיים". להערכתו, בכל מדינה אחרת העיר הזאת היתה פורחת כבר מזמן. "הופכת לבונבוניירה", כלשונו.
לפני כמה שנים חשף בעל גלריה בעיר בית מרחץ עתיק מתחת לעסק שלו. מטרים ארוכים של צינורות חרס, חדרי בעירה ומנגנון שלם לחימום מים שהשתמר כמעט במלואו. בעל העסק דאג בעצמו לשחזר ולטפח את המקום ועורך בו סיורים בהתנדבות. לשאלת המימון שחאדה עונה ש"ברור שהוא רוצה כסף בעד זה, אבל לא כולם משלמים". ביקום אחר, החברה לשימור אתרי מורשת היתה הופכת את האמבטיה ההיסטורית הזאת למוזיאון שואב תיירים.
בראשית שנות ה-2000 הקימה תושבת נצרת, ספא דבור, את סינמטק נצרת. בשנים הראשונות היא מימנה את המקום מכספה שלה. בהמשך הצטרפו משרדי ממשלה וגופים פרטיים. "העירייה לא מממנת", היא אומרת. "בחברה הערבית תמיד אין כסף. אולי עכשיו אחרי שנבחר מישהו חדש יתחילו לממן". היא מספרת שבכל יום מגיעים מכל הארץ לצפות בסרטים של הסינמטק שלה. "אנחנו הגוף היחיד שמחזיק בזיכיון להקרין סרטים מצריים, הם משודרים אצלנו ובמצרים במקביל, אין עוד מקום כזה". דבור נסעה באופן קבוע למצרים לבחור סרטים אבל מאז שהחלה שם המהפכה היא מקבלת אותם דרך ירדן. "אבל עכשיו, כבר שלושה חודשים שאנחנו לא מקרינים סרטים – בגלל בעיה תקציבית", היא אומרת בשקט. מפעל חייה מושבת.
על הנייר, ערש הנצרות אמורה להפוך למעיין תרבותי ערבי, בעצם ישראלי, ולא רק בגלל שהוציאה עד היום שתי מועמדויות לאוסקר. לוטוף נויסר, שחקן תיאטרון וטלוויזיה מוכר, נולד בנצרת וחי בה כל חייו. לפני 13 שנים הוא הקים את עמותת אלחנין לתיאטרון ואמנות. השנה, לראשונה יהיה לתיאטרון שלו בית, 240 מושבים להצגות רפרטואריות, קלאסיות ומודרניות לקהל הרחב ולבתי הספר. החלום שלו הוא להקים במקום בית ספר לתיאטרון. "אף אחד מהעירייה לא היה מעורב בתהליך, היה שם בלאגן של הבחירות ולא היה עם מי לדבר". בשיחה אתו הוא מקפיד שלא להיכנס לסבך הפוליטי. "מה איכפת לי מי יהיה ראש העיר? העיקר שיתנו את השירות הנכון לתושבים. אין כאן תיאטראות, אין מועדנים, אין מקומות בילוי. העיר פקוקה במשך כל שעות היום ואי אפשר לתאר איך אנחנו חיים".
לדבריו הכל מתחיל ונגמר בחינוך: חינוך לתרבות, חינוך לתיאטרון, חינוך לחוק. "לחלק גדול מבתי הספר אין סל תרבות ואין תקציב לראות תיאטרון. הילדים לא מתחנכים לתרבות הזאת. לא לתיאטרון, לא למוזיקה. והתרבות הזאת לא תצמח כאן בדרך הזאת". בימים אלו הוא מעלה בתיאטרון החדש שלו את "המלך ליר", אך בקושי מפרנס את שחקניו. הוא מוכר כרטיסים מחנות לחנות, מבית לבית. "כל מי שנכנס לנצרת אוהב אותה, אבל היא לא אוהבת את עצמה", הוא מסכם בכאב.
גם היכל תרבות אין בעיר, וכשתזמורת רוצה רוצה להופיע מול קהל רחב, העירייה שוכרת את האולם של קיבוץ מזרע השכן. למעשה בכל היישובים הערבים בארץ אין אולם שמאפשר לאכלס יותר מ-500 צופים (לפני כמה חודשים הגיש מרכז מוסאוא, המרכז המשפטי לערביי ישראל, עתירה לבג"ץ בעניין זה ובעניין חלוקת התקציבים לתרבות הערבית בארץ). לפני הבחירות אושרה תוכנית להקים היכל תרבות חדש בעיר בעלות של 72 מיליון שקל, במימון מפעל הפיס ומשרדי ממשלה. זה אמור להיות מבנה התרבות ההגדול ביותר צפונית לחיפה, שייבנה על שטחו של האיצטדיון הישן ויהיו בו 750 מושבים. אך בימים שבהם לא ברור מי ראש העיר, קשה להוציא תוכניות לפועל.
20 מטר של פלסטיק ירוק מרהיב. כיכר המעיין בנצרת
אחמד ביאטה כנראה לא יהנה מהיכל התרבות החדש, בהנחה שיקום. ביאטה, בן 22, נולד בעיר וחי בה כל חייו. הוא מתגורר בבית אמו עם שלושת אחיו. לאחר שסיים לימודים אקדמאים בתחום ייעוץ המס החל לחפש דירה לו ולבת זוגו. כשנתקלו השניים בקשיים איומים שלא איפשרו להם תנאי מגורים בעיר, הקשר ביניהם החל לדבריו להתפורר. "אי אפשר לנהל מערכת יחסים זוגית בוגרת בבית של ההורים", הוא אומר. כעת הוא מבקש לסיים את הסטאז' ולעזוב לתל אביב. נמאסה עליו הצפיפות, נמאסה עליו הדלות. "הפרנסה שם טובה יותר, מקומות העבודה רבים יותר ואני רוצה לחשוב על העתיד שלי". זה לא מובן מאליו עבור צעיר ערבי לרצות לעבור לגור בסביבה יהודית חילונית. "אני יודע שזה יהיה קשה", הוא מנחש את השאלה, "יכול להיות שאפגוש אנשים שיתייחסו אלי כמו אל מחבל אבל אולי אמצא גם מישהו שיכבד אותי. רוב החברים שלי שלמדו באקדמיה רוצים לעזוב את העיר. אין כאן פרנסה בצפון. החיים כאן קשים, הרבה נשק לא חוקי מסתובב בעיר, הרבה סמים".
וכשהמחסור חמור כל כך, אין פלא שהתושבים מבקשים שינוי. השאלה היא האם שינוי בהנהגת העירייה הוא זה שהם מייחלים לו. בימים הקרובים בית המשפט העליון יכריע מי יהיה ראש העיר. נצרת חולמת על תיירות מתפתחת, שמצמיחה מתוכה אנשי אמנות תיירות ותרבות, נאבקת על דמותה ועל מנהיגיה, אבל עד שאלו יתגשמו ביאטה, כמו צעירים רבים אחרים, כבר לא יגור כאן. הוא יעזוב לחפש לו מידה של נורמליות בסביבה אחרת, סביבה שבה בתי קולנוע ואולמות תיאטרון הם חלק מהחיים, ועוני, הזנחה ופשע מטופלים, במקום להתחבא מאחורי עשרים מטרים של פלסטיק ירוק עם נורות מנצנצות.