ברגע הראשון נראה שהחיוך הוא הדבר היחיד שלא השתנה אצל לילי. אפשר לראות אותו גם בחדר החשוך שלה, שהנורה בו נשרפה לפני ימים ולא היה מי שיתקן. החיוך הזה מאיר את המדרגות האפלות, ארבע קומות של עזובה וקירות מקושקשים באנגלית אפריקאית. חיוך של ילדה שמחה, שקל כל כך להצחיק אותה, והיא יודעת שיש בעיות בעולם, רק שהיא בטוחה שהכל יהיה בסדר.
אחר כך מתברר ששום דבר לא באמת השתנה. לילי אודרגו כבר בת 23, יש לה ילד בן שלוש מאבא שנעלם מזמן לגאנה, היא גרה בחדר בדירה עלובה בקומה הרביעית של בניין מלא במהגרים החדשים מאפריקה, קריירת הספרות (עם פתח ו-פ' דגושה) שחלמה עליה נמוגה לתוך עשיית צמות בסתר כי אסור לה לעבוד, אותות התזונה הגרועה ניכרים בגופה, אבל כל זה היה כתוב כבר לפני שנים על קירות הדירה העלובה, בית אמה, שבה נפגשנו לראשונה. רק החיוך הזה שלה, שגרם לכל מי שפגש אותה להאמין שהיא תצליח ושהכל יהיה בסדר, טישטש את המציאות והסתיר לרגע את העתיד.
"בחיים לא חשבתי שיהיה ככה", היא אומרת. "חשבתי שאסיים בית ספר רגיל, שגם אם לא ייגייסו אותי לצבא אעשה שירות לאומי, אולי בבית חולים, והיו לי תוכניות עם עצמי, להיות ספרית ברמה גבוהה. חשבתי דווקא על הרבה אפשרויות, אבל לא חשבתי שאגיע לזה".
היא ילידת ישראל, אישה צעירה שחיה מחוץ לחוק מרגע הולדתה. הבן שלה הוא דור שלישי לעובדים זרים ללא מעמד בישראל. בהסדר הראשון של ילדי הזרים, ב־2006, היא לא קיבלה מעמד בגלל שאמה לא עמדה בקריטריונים. כשהתברר הקושי לנתק אותה מישראל, הופנתה המשפחה לוועדה ליישום ההסדר של 2010 לקבלת מעמד חוקי, ושם היא נתקעה.
אבל זו לא רק היא שנתקעה. כמעט שנתיים וחצי אחרי, ההסדר האחרון של משרד הפנים עדיין לא קויים במלואו ולא נתן מענה למשפחות רבות. למרות ההבטחות ויחסי הציבור האדירים שעשה מינהל האוכלוסין להחלטת הממשלה ולעבודת הוועדה שקמה בעקבותיה, 400 ילדי זרים מחכים כרגע לתשובות, ביניהם ילדים עם פיגור ובעיות רפואיות קשות שתקועים באזור הביניים חסר המעמד. לילי, מזמן לא ילדה, היא רק אחת מהם.
רק לא גומי
כשהכרתי אותה היא היתה בת 8. ב־97' הצלחתי בפעם הראשונה להיכנס לבית ספר מאולתר של ילדי זרים מגאנה, אחד מרבים שהקהילה הקימה לעצמה, לתוך מחזה שקשה היה לדמיין באותם ימים שמתקיים בתל־אביב: יותר מ־20 ילדים ישבו בדירה של המורה ננה אופוקו, מומחה למחשבים מאקרה, בירת גאנה, והוא הצליח בו זמנית להרגיע את התינוקות, לשחק עם הפעוטות וללמד קצת אנגלית את לילי ועוד שניים מהבוגרים.
בשלוש שורות הם ישבו אצלו, מול לוח גדול, מעבירים שנים בפעוטון ואז בגן ובכיתה א', בלי לצאת מהחדר. בשנים הבאות התחילה מערכת החינוך של תל־אביב לקלוט את הילדים חסרי המעמד, בית ספר ביאליק מוביל ואחרים מצטרפים. המורים בדירות הפכו לבייביסיטרים עבור ילדי הגן ומעין מועדונית צהריים שנמשכת לתוך הלילה עבור ילדי בית הספר. לילי עברה ללמוד בבית ספר רמז בקריית־שלום.
"אף אחד מהילדים האלה לא בארץ היום", היא מביטה בתמונות הכיתה של ננה, "גירשו את כולם. היחיד שנשאר מאז הוא דניס, הראשון מהגנאים שקיבל אזרחות. מהחברים שלי, גם משם וגם מהיסודי, כולם הלכו".
בפעם הבאה שנפגשנו היא הייתה בת 12. היא חיה בדירה ברחוב הקונגרס עם אמא שלה, בעלה השני ושני אחיה הקטנים, אחד מהם תינוק שרק נולד. אביה מת בישראל כשהייתה בת שלוש. לילי למדה בבית ספר, שרה במקהלה של הכנסייה וחלמה להיות זמרת מפורסמת. בסרט שעשינו עליה לסדרה "העין השלישית" בקשת אמרה שוב ושוב: "אני לא רוצה לנסוע לגאנה. אין לי שם כלום. אני בוחרת בישראל".
החלום שלה היה שאחותה הגדולה, אותה לא פגשה מעולם, תבוא מגאנה לישראל ויחד יפתחו מספרה ויקלעו צמות אפריקאיות דקיקות. "רק לא גומי", אמרה בהתרסה, מתייחסת לעבודות הניקיון שהחזיקו כלכלית את המשפחה ואת הקהילה, "אחותי ואני אף פעם לא נעשה גומי כמו אמא".
מבחינת המורים הישראלים, הכומר והמורה לזמרה הגנאים, העתיד של לילי היה מעורפל. אם ישראל לא תקבל אותה ותמצא לה מקום בתוכה, אמרו כולם, לא מחכה לה יותר מצו גירוש כשתגיע לגיל 18. היום מתברר שזו לא התחזית הכי גרועה שאפשר היה לצפות.
האחות הגדולה מעולם לא הגיעה. אמא שלה, אליזבט, חלתה בינתיים בסרטן בבטנה, עברה מבית החולים אל דירת מרתף ששכרה ונזרקה ממנה, ומשם למוסדות שונים, בכולם אין מימון להחזיק אותה בגלל היעדר ביטוח רפואי. ככה נראים חייה של עובדת זרה מבוגרת, שלא מסוגלת לעבוד, ללא פנסיה או ביטוח, כשהקהילה החלשה אינה מחזיקה אותה. מצבה הולך ומידרדר במהירות.
"הקשר שלנו אף פעם לא היה טוב", אומרת בכנות לילי, "היו בינינו הרבה בעיות ואי הבנות, גם סביב המחלה שלה — אמרנו לה ללכת לבית חולים המון פעמים והיא לא רצתה. כי אין לה אזרחות, או בגלל הכסף, היה לה פחד לטפל בעצמה. לא היה לנו כוח לסבול את כל זה. עד לפני שנה היא עוד ניקתה בתים, עד שלא יכלה. בגלל שלא טיפלה, המצב כל כך קשה עכשיו".
אדוארד, הבעל השני של אמה, עזב בגל הגירוש הגדול ב־2003, יחד עם האח האמצעי סמואל. כשהאם חלתה הוא חזר לישראל, אבל נעצר אחרי חודש וחצי וגורש. האח התינוק, אייזאיה, נשאר עם אמו בארץ כי נולד פג וסבל מבעיות רפואיות שלא אפשרו לו לטוס. היום הוא נער בן 12, המשפחה אינה מסוגלת לטפל בו, והוא חי בפנימייה.
"אין מי ששולט בו או רואה מה הוא עושה", אומרת לילי. "בדיוק עכשיו הוא התקשר והתחנן שאבוא לקחת אותו מהפנימייה, כי הוא לא מסתדר שם. התחיל לבכות בטלפון. אבל אני לא יכולה לקחת אותו, גם אין לי לאן. הוא יוצא משם פעם בשבועיים, אז הוא ישן כאן".
מייקל בן השלוש נולד ממערכת יחסים בת שנה של לילי עם צעיר מגאנה. "לא התחתנו ולא תכננו הריון", היא מחייכת, "ממש ממש לא. בתקופה ההיא הייתה לי ויזת עבודה מהוועדה המיוחדת, עבדתי בניקיון משרדים וקצת במספרה, והיה דווקא טוב. איך שגיליתי שאני בהריון, בחודש הראשון, אבא של מייקל גורש. מאז אני לא ממש בקשר איתו. הוא חשב שאני יכולה לעזור לו לחזור לישראל, לקבל פה משהו, אבל לא קיבלתי מעמד ולא יכולתי, אז הוא ניתק קשר לגמרי. בעולם הזה, זה רק אני ומייקל".
כבר לא שרה
בעשר בלילה יוצאת לילי מהבית באוטובוס לשכונת התקווה, לאסוף את מייקל. הוא לא התקבל לגן טרום חובה ונמצא כל יום, משעת בוקר מוקדמת ועד הלילה, אצל בייביסיטר גנאית בשכונה, בכיתת גן שאפילו אינה דומה לזה שבו הייתה לילי בילדותה. מרבית חברי הקהילה הגנאית והניגרית גורשו מישראל בהוראת אריאל שרון בתחילת שנות ה־2000, והיום יש פה רק ילדים מעטים, במוסדות המאולתרים שמצבם הרבה פחות טוב ממה שהיה כשהקהילה הייתה חזקה ופעילה.
לילי, שלמדה בעירוני ה' ועשתה בגרות בתיכון המקצועי מפתן אלון במגמת ספרות (למגיהים: עם פתח ו־פ' דגושה), ממשיכה להסתתר מהחוק. היא נעצרת פעם בכמה ימים על ידי משטרת ההגירה, בודקים את הניירות שלה, רואים שהיא מחכה להסדרת מעמד, ומשחררים. אבל הסטטוס הזה מגיע בלי שום זכויות חוץ מלא להיעצר, ככה שאשרת עבודה אין לה. לפרנסתה היא קולעת צמות לנשים, מהגרות אפריקאיות, אתיופיות ולפעמים גם לבנות, אבל לא במספרה אלא רק בבתיהן, כדי לא להיתפס.
את ההסדר של 2006 היא לא עברה בגלל שאמה נכנסה לארץ בצורה לא חוקית, בשם אחר. ועדה הומניטרית מיוחדת איפשרה לה לעבוד אחר כך במשך שנתיים, ואז עצרה את הוויזה והעבירה את התיק להסדר הבא, לקבלת מעמד מלא. תיק המשפחה הוגש הפעם על שם האח אייזאייה, כי לילי גדולה מדי.
כשהתקבלה החלטת הממשלה להסדרת מעמדם של ילדי הזרים ב־2010 הבטיח ראש הממשלה שמדובר בהחלטה הומנית ויהודית, שתאפשר לרוב הילדים להישאר בישראל. מתוך 1,200 המשפחות שדובר בהן, רק 701 עמדו בקריטריון והגישו בקשות. הן רואיינו, ונשכחו עד סוף 2011, אז אילצה ועדת עובדים זרים של הכנסת את משרד הפנים לשחרר תשובות. לפי נתוני משרד הפנים, 277 משפחות כבר קיבלו אישור ומעמד, וכ־170 נידחו, על הסף או לאחר בדיקה. 253 משפחות עדיין לא קיבלו כל תשובה. לטענת ארגוני זכויות האדם, גם מתוך אלה שהוחלט לגביהם , עד היום קיבלו תשובות חיוביות רק כ־160 משפחות, וכ־80 קיבלו תשובות שליליות.
כל השאר, אלה שאושרו או נדחו ולא יודעים על זה, אלה שערערו והתברר להם שהליך הערעור כלל אינו מתקיים, ואלה שגם משרד הפנים מודה שבכלל לא החליטו לגביהם – חיים בחוסר ודאות מוחלט. במשרד הפנים טוענים שכל התיקים מטופלים, שאלה שמעוכבים מחכים לניירות ולאישורים נוספים, ושהמשך ההליך תלוי במהגרים עצמם.
"ההסדר הוא שקר גדול", טוענת רותם אילן מ"ילדים ישראלים", שיחד עם מוקד סיוע לעובדים זרים מערערים היום על חלק מההחלטות השליליות. "איך שזה מתנהל כרגע, רובם הגדול של הילדים לא יקבלו מעמד. מאות משפחות יושבות ומחכות, אנשים מפוטרים מהעבודה מדי יום כי אין להם אשרה, ואין לי ספק שיש כאן מטרה מאוד ברורה: להתיש אותם. אבל מישהי כמו לילי, שנולדה וגדלה בישראל והיא חלק מהחברה שלנו כמו כל אדם אחר, אנחנו מתחייבים להילחם איתה כדי שתוכל להישאר במולדת היחידה שהיא מכירה. את לילי הם לא יצליחו להתיש".
"כשגמרתי בית ספר אני כבר ראיתי את הכיוון של חיים קשים, עם זה שלא היה לי אזרחות", אומרת לילי, "קלטתי שהולך להיות לי קשה, וקלטתי את זה מהר. בלי אזרחות בידיים שלי אני לא מגיעה לשום מקום, כי פה בישראל בלי משהו שאומר שאת יכולה לעשות משהו — את לא יכולה לעשות כלום".
ולא חשבת בשלב הזה אולי להתחיל הכל מחדש בגאנה?
"לאן אני אלך בגאנה? למי אני אלך? אדוארד לא אבא שלי, אמא שלי לא רצתה לחזור כי אחרי כל כך הרבה שנים שהייתה פה הקשר עם המשפחה שלה התנתק. אין לי שם כלום. זה כמו שתגידי לכל ילד אחר בארץ — לך תחיה בגאנה".
אין לה כמעט חברים, לא אפריקאים ולא ישראלים. חבריה הזרים גורשו או עזבו, ועם חברותיה לכיתה הקשר לא שרד את הפער שנפתח כשהן התגייסו והיא יצאה אל הריק. שכניה היחידים הם אפריקאים מאריתריאה וסודן שהגיעו בשנים האחרונות לדרום העיר, אבל אין לה קשר איתם, שלא לומר — להפך.
"הסודנים", היא מכנה אותם, בדיוק כמו תושבי השכונות הוותיקים, וגם טענותיה אינן פחותות משלהם: "אני לא הולכת עם הילד לגינה בלוינסקי, כי פה מלא סודנים. מחפשת גינות אחרות. זה מזעזע מה שקרה כאן, הם הפכו את המדינה למשהו אחר. למרות שהם שחורים כמוני ואפריקאים כמוני, לא הייתי רוצה לשים אותי ואותם באותו מקום. אין לי שום שפה משותפת איתם. אני פוחדת מהם. הם האף שלהם למעלה, ככה, והם לא אנשים שאפשר להתעסק איתם או לדבר איתם".
את יודעת שגם עליכם, הגל הקודם של הזרים, דיברו ככה.
"אני יודעת, אבל אנחנו לא היינו ככה. אנחנו מכבדים את החגים של ישראל, את השבת, את המדינה. הם לא מכבדים כלום. מתייחסים אליהם רע כי הם מתנהגים רע".
גם אליכם מתייחסים רע.
"זה נכון. בלי שעשינו רע. עכשיו הסודנים גם הוציאו לנו שם עוד יותר רע. אם פעם היו זורקים עלינו אבן אחת, היום זורקים עשר".
היא ממשיכה ללכת לכנסיית "אמייזינג גרייס" ברחוב לבנדה, מתפללת, אבל עוד לפני שנולד בנה הפסיקה לשיר. "ירדתי מזה וגם ירד לי. אני לא חושבת על זה. הקהילה שלי התפזרה, והמורה לזמרה נסע עם הגירוש".
איזה עתיד את מדמיינת עבור מייקל?
"אני לא רואה כרגע עתיד. רואה רק בעיות מול הפנים שלי. אני מאד פוחדת, מתפללת לאלוהים שישנה את המצב, אני לא רוצה שהוא יעבור מה שאני עוברת עכשיו. לא רוצה שירגיש מה שאני מרגישה, בלי מעמד. אני כאמא שלו לא יכולה לראות את העתיד שלו, זה דבר שקשה להבין".
שניים, לבד בעולם
ערב אחד הלכנו לאסוף את מייקל יחד. דרך הסורגים של דירת המטפלת הציץ ילד יפה ושקט. הוא נכנס לאוטו, ישב בכיסא של הבת שלי, והיה נרגש כאילו לקחו אותו ללונה פארק. הוא הביט מהחלון בשכונות העיר, שהוא מכיר כל כך טוב ברגל או מהאוטובוס, אבל בנסיעה הלילית הן כנראה נראו לו כמו משהו אחר לגמרי, כי העיניים שלו נצצו. זה היה קצר, הרבה יותר מסיבוב בגלגל הענק. קצר כמו המרחק בין שכונת התקווה לרחוב הגדוד העברי בתחנה הישנה.
לילי ירדה מהאוטו והוציאה את מייקל מכיסא הילדה. היא התכופפת להגיד שלום וחייכה, הבטיחה לספר לי מחר מה עם אמא שלה. גם מייקל נופף לשלום. הם התחילו ללכת, ואני נשארתי באוטו, הסתכלתי עליהם נבלעים ברחוב החשוך, עם האורות של החנויות האריתראיות ברקע, ופתאום נראה היה כאילו הם רוקדים.
לילי התכופפה לחבק אותו, ואז לקחה אותו בידיים, ובקלות של התנועות שלהם הייתה שמחה, הקלה של סוף היום, של שני בני אדם שנאחזים זה בזו, ואין להם שום דבר בכל העולם כולו חוץ מאחד את השני. אחרי שהוסר מהם כל מטען — משפחה, חברים, זהות ושייכות, תוכניות, שאיפות — הם יכולים להיסחף כמו כדור פורח בלי שום מטרה או כיוון. כמעט ללא כאב.
פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב-16 בנובמבר 2012