לילי אודרגו נולדה בתל אביב, חיה ומתה בה. 25 שנים קשות, מעליבות, בשוליים של החברה ומחוץ לחוק, הגיעו לסופן היום לפנות בוקר, כנראה מסיבוכים של רעלת הריון. בנה השני, בן-אל וויליאם, שנולד ביום א', שוכב עכשיו במחלקת ילודים באיכילוב. מייקל בן החמש נמצא אצל חברים מהקהילה שמנסים לעזור. פרנסיס, בן זוגה בשלוש השנים האחרונות, מסתובב במסדרונות של איכילוב, נע בין חיוכים אדיבים למנחמיו לבין התקפי בכי, כעס וחוסר אונים. קשה לדמיין סוף עצוב ומיותר יותר לחיים של אישה שמרגע לידתה ניסתה רק לשרוד במקום הזה.
בשנת 89' נולדה לילי, בת שניה לזוג עובדים זרים לא חוקיים מגאנה, שהגיעו שנים מעטות קודם לכן לישראל, משאירים מאחור את הבת הבכורה. אביה מת כשהיתה קטנה, אימה נישאה שוב והביאה לעולם שני בנים, סמואל ואייזאיה. בגירוש הגדול של ראשית שנות ה-2000 גורשו האב והבן סמואל. במשך כל השנים ניסו בני המשפחה הנותרים לקבל מעמד חוקי בישראל, הם עברו דרך שני הסדרים של ילדי זרים – ותמיד נשארו בחוץ. הסיבה: האם נכנסה לישראל שלא כחוק.
האם מתה לפני יותר משנה ממחלה ונקברה בעמק חפר. האח הצעיר נשלח כבר בילדותו לפנימייה. לפני חצי שנה זכתה סוף סוף לילי לראות את חלומה מתגשם: מעמדה בישראל אושר, והיא היתה בדרך להפוך לאזרחית המקום שנולדה בו, המדינה היחידה שהכירה מעודה. המעמד הבטיח אזרחות גם למייקל, וגם לתינוק החדש שכבר נשאה בבטנה, עם פרנסיס שהכירה בינתיים.לרגע נראה היה שהחיים שלהם מתחילים להסתדר. בקושי לרגע.
הקשר עם לילי הוא אישי, ולכן הכתיבה תהיה גם בגוף ראשון. פגשתי אותה בפעם הראשונה כשהיתה בת 8, ואני התחלתי לסקר את תחום העובדים הזרים בתל אביב, במסגרת עבודתי ב'העיר'. הכיתה ה"לא חוקית" הראשונה שנכנסתי אליה היתה של המורה ננה אופוקו, שלימד ילדים במגוון גילאים בחדר קטן בתחנה המרכזית הישנה. לילי היתה אחת משלושת הבוגרים, ילדה שמחה וחייכנית, שלמדה לקרוא ולכתוב באנגלית, בזמן שהמורה טיפל בתינוקות ושיחק עם הילדים הקטנים יותר. הכיתות היו חדשות אז, המערכת כמעט לא הכירה את הילדים האלה.
בפגישה הבאה שלנו היא היתה בת 12. צילמנו אותה לפרק בסדרה "העין השלישית" בשידורי קשת. היא חיה בתנאים קשים מנשוא, אבל לא הפסיקה להיאבק: על המקום שלה בכיתה בחטיבת הביניים שלמדה בה, על העתיד המוסיקלי שהיא והמורה שלה למוסיקה האמינו בו, על התקווה שאחותה הגדולה – אותה לא פגשה מעולם – תבוא מגאנה לישראל ויחד יפתחו מספרה קטנה לקליעת צמות אפריקאיות.
לפני כמעט שנתיים נפגשנו בפעם האחרונה. שמעתי שאימה חלתה, והגעתי לביתה ברחוב הגדוד העברי. היא כבר היתה בת 23, אמא למייקל בין השלוש, שאביו גורש לגאנה ונעלם. אחרי כל השנים האלה היא כמעט הפסיקה להאמין שתקבל אי פעם מעמד חוקי. התיק שלה היה תקוע אי שם במשרד הפנים, היא הפסיקה לתכנן תכניות. הם חיו בתנאים איומים, בדירה צפופה ללא אור, בבניין של מבקשי מקלט. לילי התלוננה עליהם, על הזרים החדשים. הבינה שהיא נתקעה איפשהו באמצע.
בינתיים הספיקה לילי להצטלם לסרט הדוקומנטרי "תחנה סופית", שביימה ג'ולי שלז, על החיים בתחנה המרכזית החדשה ובסביבתה. שלז, טוטאלית ומסורה לגיבורים שלה כדרכה, הפכה לחלק מהחיים של לילי, דיברה איתה כל מספר ימים גם לאחר הצילומים, והמתינה איתה ללידה. להקרנות הבכורה של הסרט, בפסטיבל דוקאביב, לילי לא הגיעה. אמרה שיש לה בצקות, שהיא לא מרגישה טוב.
שלז היא שהתקשרה אלי הבוקר ואמרה שלילי מאושפזת ושיש בעיה עם ההריון. היא אמרה שהיא נוסעת לשם עם הכומר והבטיחה לעדכן. אחרי חצי שעה התקשרה שוב, ובכתה עד שהצליחה להגיד שתי מילים: "לילי מתה".
הפרטים שאביא כאן הם מה שהצלחנו לברר במהלך הבוקר באיכילוב, בשיחה עם הצוות הרפואי שטיפל בה מאז אושפזה, ועם המנהל פרופ' גבי ברבש (שלא נכחתי בה).
לילי הגיעה לאיכילוב ביום ראשון בערב, הולכת בכוחות עצמה, ומרגישה רע מאד. היא היתה בתחילת השבוע ה-37 להריון. היא אושפזה מיד והתברר שהיא סובלת מרעלת הריון שהצוות מגדיר כ"משהו שעוד לא ראינו כאן" – נדירה כנראה, וחמורה ביותר. היא יולדה בניתוח קיסרי עוד באותו לילה, ואחרי הניתוח נראה היה שמצבה טוב. רעלת הריון אמורה לעבור לכל המאוחר חמישה ימים לאחר הלידה, שכן מקורה בשיליה, שיוצאת עם התינוק. פרנסיס מספר שהסתכלו יחד בתינוק ולילי ניסתה להבין למי מהם הוא דומה. אחרי פחות מ-48 אובחנה התדרדרות במצבה, והתחילה בצקת במוח. למחרת כבר היתה במצב של מוות מוחי. בן הזוג שלה ושאר אנשי הקהילה לא קיבלו את הרמזים של הצוות, והמשיכו להאמין שעוד רגע לילי תצא מזה. אבל היא לא יצאה, והבוקר הפסיק ליבה לפעום.
אין כמעט ספק שהיא סבלה מרעלת הריון בשבועות שקדמו ללידה – התלונות על בצקות ומיגרנות הן תופעות אופייניות. עדיין לא התברר עד כמה קפדני היה מעקב ההריון, במיוחד לאור העובדה שלילי סבלה מעודף משקל משמעותי, וככל הנראה לא ראתה רופא באופן קבוע. היא אמנם לא הוגדרה כך, אך לאור ההיסטוריה שלה מדובר היה בהריון בסיכון גבוה, שצריך היה להיות מטופל בהתאם. כשהגיעה לבית החולים לא היו ברשותה אפילו מסמכי מעקב ההריון ולא החומרים על ההריון והלידה הקודמים, שגם בהם היו ככל הנראה בעיות והיו עשויים להיות משמעותיים להבנת הסיכונים.
לילי בת ה-12 מתראיינת לסדרה "העין השלישית", לפרק שנקרא "לילי"
פרנסיס התפרץ הבוקר על הצוות הרפואי, שהזעיק את ברבש, בטענה שהיא הוזנחה ב-48 השעות עד שהתחילה הבצקת. כרגע אין לכך ראיות. לפי דיווחי הצוות היא נראתה בהתחלה בסדר גמור, כשהתחילה ההתדרדרות עברה סי.טי, קיבלה תרופות לעצירת הבצקת במוח, והתקווה שרעלת ההריון תעבור היתה כנראה ריאלית.
בפגישתנו האחרונה אמרה לילי על מחלת אימה: "היו בינינו הרבה בעיות ואי הבנות, גם סביב המחלה שלה — אמרנו לה ללכת לבית חולים המון פעמים והיא לא רצתה. כי אין לה אזרחות, או בגלל הכסף, היה לה פחד לטפל בעצמה. לא היה לנו כוח לסבול את כל זה. עד לפני שנה היא עוד ניקתה בתים, עד שלא יכלה. בגלל שלא טיפלה, המצב כל כך קשה עכשיו".
כמין נבואה שמגשימה את עצמה, או גורל שחוזר על עצמו – גם לילי מתה מהזנחה. אין כמעט ספק שמותה יכול היה להימנע, אם רעלת ההריון היתה מאובחנת ומטופלת מבעוד מועד.
היום בבוקר המתינה הגופה בטיפול נמרץ עד לבואו של כומר הכנסיה, שקבר גם את אימה, פסטור קומברט. הכומר נכנס לחדר ודיבר אל לילי המתה בבליל של אנגלית וניב גנאי, על אמא שלה, על אחיה הצעיר שגדל בפנימיות ומצבו לא טוב, על מייקל. במושגים שלנו, ברגעים כאלה מדברים על פגישה נצחית עם המתים ושמירה על החיים, אבל אין לדעת למה הוא כיוון.
בגלל שזמן קצר כל כך עבר מקבלת המעמד הרשמית, לילי עדיין לא הפכה לאזרחית, ועוד לא ברור איך זה ישפיע על הקבורה. כשיצא הכומר מהחדר הוא ביקש לעכב את התהליך עד שיגיעו מגאנה אישורים מבני משפחתה מדרגה ראשונה לקבור אותה. בגאנה חיים אחיה סמואל, שגורש עם אביו, ואחותה הגדולה, עליה חלמה כל חייה, ולעולם לא תפגוש. באיכילוב מסרבים כרגע לשמור על הגופה יותר מיומיים או שלושה, למרות בקשות הקהילה להתחשב במצב המיוחד.
פרנסיס, שנשבר פתאום בדרכו למעלית ובכה עד שעיניו האדימו, אינו יודע עדיין להגיד איך יגדל לבדו תינוק בן יומו ואת מייקל. שלז פונה בינתיים לכל עזרה אפשרית, ומסייעת השמירה על מייקל. מסיל"ה, מחלקת הרווחה של הזרים בעירית תל אביב, מכירה היטב את לילי ומבטיחים שם ללוות את המשפחה ולנסות להביא לשיקומה.
המשפחה שפגשתי בשנת 2000, האם עם לילי ושני אחיה הקטנים, התפרקה תוך זמן קצר. אחד גורש, אחד לפנימיה, לילי הלכה והתרחקה מאימה, שמתה לבד. עכשיו היא משאירה משפחה שהסיכויים שלה לשרוד לא טובים בהרבה מאלה שהיו לה. המעגל הנוראי של ההזנחה, החיים בשולי השוליים, החוק שמסמן את מי שראוי לטיפול (מסוים) ומי שלא ראוי לכלום – כל אלה גבו עוד קורבן. האם יש סיכוי ששני הילדים האלה לא ישחזרו את הסיפור המשפחתי?
בימים הבאים אמשיך לעדכן כאן.
וכמה מילים אישיות: הקשר עם לילי היה מעבר לעבודה הרגילה, וסימל עבורי הרבה יותר מסיפור של ילדה אחת. בחרתי לעשות את הראיון האחרון איתה כפרידה מעבודתי ב"ידיעות אחרונות", ובמילות הפרידה הבטחתי להמשיך ללוות אותה ואת מייקל. הורגלתי לכתוב על עוולות ויסורים מול המערכת, אבל המקרה הזה, של זרות וניתוק מוחלטים כל כך, עשר דקות מהבית, היה הקצה. הסוף הטראגי, דווקא במקרה שלה, מכאיב בצורה שקשה לי לתאר כאן. גם מי שחי ממילים, יש רגעים שבהם חוסר התוחלת שלהן מתבהר.
היי שלום, לילי. אני מקווה שאת נמצאת סוף סוף במקום טוב יותר
מתוך "לילי", "העין השלישית", קשת. בימוי: יובל כהן
מתוך הסרט "תחנה סופית" של ג'ולי שלז. קטעים נוספים של לילי מתוך הסרט כאן.