"הלכתי להתראיין אתמול ברדיו המקומי לקראת ההפגנה", סיפרה עדן טרנטו, ערב תחילת המחאה של נשות "צוות דיור ציבורי" מבאר שבע, ביום חמישי שעבר. "הכתב אמר לי – דברי על הסיפור האישי שלך. אמרתי לו: לא רוצה, זה לא הסיפור שלי, זה הסיפור של כולנו. הוא התחיל לאט-לאט לשאול אותי שאלות אישיות, לא יכולתי לא לענות עוד פעם ועוד פעם. אחרי שהוא שמע את הסיפור שלי הוא התחיל לתקוף אותי – 'אז למה עשית כל כך הרבה ילדים? ולמה פלשת, במקום לחכות לדיור ציבורי?' ואני אמרתי לו, וניסיתי שיבין, שהעניין זה לא הסיפור שלי. חזרתי ואמרתי, תקשיב למה שכולנו אומרות לך".
חמישה קולות מדברים עכשיו ביחד. למרות ההמולה, זו כנראה הדרך היחידה להבין את הסיפור. כל מקרה לגופו הוא קשה לעיכול, לעתים גם להבנה. טרנטו, אמא לחמישה עם שישית בדרך, בפלישה חמישית לדירה לא לה. שלי מרגי, צעירה גרושה ואם לשתיים, קיבלה דירת עמידר ולא מצליחה להמריא. חלקן מקבלות כסף לאוכל מהרווחה, אחרות מקוששות דמי מזונות מבעלים קודמים דרך ביטוח לאומי, נלחמות על עוד כמה מאות שקלים של הבטחת הכנסה. על כל אחת בנפרד אפשר לשאול את שאלת "האחראיות האישית", ולהתלונן על הבחירות שעשתה. על כולן ביחד, צריך לשאול את שאלת האחריות הציבורית, ולנסות להבין עד כמה היתה כאן בחירה.
הן גדלו במצוקה, במשפחות גדולות, והמצוקה משחזרת את עצמה בדיוק מבהיל: עוני, אבטלה או עבודה בשכר נמוך, משפחות גדולות, כמו מעגל סגור שאין בו זיז או בליטה בהם אפשר להיאחז כדי לזנק החוצה. בעיות קשות חוזרות על עצמן: כמעט לכל אחת יש ילד שמטופל בריטלין במינון גבוה (ובהוצאה גבוהה), רבות מהן מספרות על תקיפה מינית בעברן, במשפחות יש מספר מפתיע של קרובים עם מחלות פסיכיאטריות המטופלים בכדורים, ופגיעות גופניות שמגבילות את כושר העבודה. בשכונות המתפרקות של באר שבע אין מספיק בתים לכולם, ואלה שיש מציעים את המשך מעגל העוני והעליבות. המעבר לשכונות "טובות" יותר, למגורים ראויים, אינו אפשרי ברמות השכר שמהן הן מתקיימות, גם לא אם היו מוצאות דרך להכפיל את השכר או הקצבאות.
"את צריכה להבין את הצורה שחיים כאן", אומרת איריס אוחיון, שבביתה מתארחות השאר, ונחשבת לזו ש"הסתדרה", יחסית. שמחה בנישואיה, גרה בדיור ציבורי, אמא לחמישה, גאוותה על בתה הבכורה שלומדת בבצלאל ועל בנה, חייל לוחם. "לא תמיד יש לך אפשרות לחשוב כמו שאתם רוצים. למשל, שואלים על מספר הילדים – לא תמיד יש כסף לגלולות, את יודעת? ההישרדות היא הישרדות נטו. אין לנו חסכונות, לא חיים חיים נורמליים, את בת 45 ואין לך כלום ואת רק לא בסדר ולא בסדר בכל מקום. הגיוני שבן אדם חי מ-8-7 אלף נטו? היום ה-29. עד העשירי, שאקבל משכורת, אני לא יודעת ממה אני חיה. זה כל חודש קורה. זה לא נגמר. כל החיים עובדים אבל מי שחי משכר מינימום – בחיים לא יכול לחיות נורמלי. אין מצב כזה".
אוחיון בוכה, בוכה על עומק הבור שבתוכו מתנהלים החיים שלה, ועל הבורות הפעורים סביבה. "יש שלב שאנחנו עייפים", היא אומרת, "רוצים שיהיה לנו שקט, קצת לשבת להרגיש נחת. לא אנחנו ולא הילדים שלנו יודעים מה זה חופש, בית מלון, איזה בר, לונה פארק. בית מלון בעצם אנחנו מכירים, כי עבדנו כחדרנים".
ההחלטה להתמקד במאבק על הדיור הציבורי היתה ספונטנית, כמו ההתארגנות שהגיעה אחריה. סרטו של דורון צברי, "שבעת מדורי הגיהנום של הדיור הציבורי" ששודר בתוכנית "המערכת", הדליק את האש אצל חלקן, ודרך הפייסבוק הן מצאו זו את זו. בהתחלה שפכו קצת תסכול, אחר כך החליטו לעשות מעשה. הן הצטרפו לארגון "צוות דיור ציבורי", והקימו את הסניף הבאר-שבעי. עוד לפני שגמרו לכתוב את ערימת השלטים הראשונה, הגיעו פניות מרחבי הארץ, לצרף אותן לארגונים ומאבקים קיימים. הן סרבו, נחושות להתמקד בנושא אחד, לפחות בשלב ראשון. "יש לנו הפרעות קשב וריכוז", צוחקת חגית סיגאווי, "לא יכולות ללכת עכשיו על כמה נושאים ביחד". לחצים הופעלו עליהן, אבל הן היו נחושות לא לסטות מדרכן.
ביום חמישי שעבר יצאו להפגנה הראשונה, מול משרד השיכון בקרית הממשלה בעיר. אנשים הצטרפו אליהן, בסוף היום גייסו 200 חתימות. המטרה שהגדירו לעצמן: לאסוף כוח, ולהוכיח שמתקיים מאבק עקבי נגד מדיניות משרד השיכון. "החלטנו להפסיק לשתוק", אומרת דנה דדון, "לא להיות יותר שקופות". "אומרים לאנשים 'בואו להתיישב בדרום'", אומרת עדן טרנטו, "סבבה, בואו, אבל מה עם אלה שכבר יושבים בדרום?"
אלה הסיסמאות. המטרות המדויקות: לעצור את חיסול הדיור הציבורי על ידי מכירות הדירות בשוק החופשי, ובהמשך לקצר את זמני ההמתנה לדיור ציבורי, ולהגמיש את הקריטריונים שהוקשחו מאוד בשנים האחרונות. לאלץ את החברות המשכנות לטפל בדירות הדיור הציבורי, שרבות מהן סובלות מהזנחה פושעת. הן יוצאות נגד המדיניות המוצהרת החדשה של המשרד, הענקת סיוע בשכר דירה על חשבון זכאות לדיור ציבורי. "אני מוגבלת בחשבון", אומרת שלי מרגי, "מי ישכיר לי בית כשאין לי צ'קים?"
"טוב, תדרוך אחרון", חותכת חגית סיגאווי, "שלי, נגיד מחר יבוא הכתב מבקש לדבר עליך אישית, על הבעיות שלך. את לא מדברת על הבעיות שלך! רק על המאבק הכללי! שמנו על השלטים את הטלפונים שלנו והפנים שלנו, שיתקשרו אלינו אנשים ונסביר הכל".
טרנטו: "ואם שואלים שוב על הילדים, למה הבאנו?"
אוחיון: "אני הבאתי ילדים כי אני אוהבת ונהנית מזה, גידלתי ילדים מחונכים ובריאים, יעילים לחברה. לא הזנחתי אותם. הבאתי ילדים מאהבה. זה לא פנצ'רים".
"אני רוצה שגם עלי המשפט הזה יהיה תקף", אומרת טרנטו, שעומדת ללדת בכל יום.
"מאז ששמנו את המספרים שלנו על שלטים נחשפנו לסיפורים שלא האמנתי", מספרת סיגאווי, "אני מרגישה אלפיון עליון, ואני גרתי ברחוב עד לפני כמה שבועות! מתקשר אלינו למשל בן אדם אחרי השתלת כבד, בלי כסף לתרופות. לא האמנו. פתאום אנשים אומרים: אתן התקווה שלנו".
"אנחנו מגיעות כקבוצה, כפעילות", מתדרכת אוחיון, "לא כל אחת נלחמת יותר על החיים שלה – זה נגמר. סיפור כמו שלי יש עוד אלף, זה לא מעניין. עכשיו מתחיל הסיפור של כולנו יחד".
חגית סיגאווי, בת 34, נשואה, אמא לארבעה, החמישית בדרך. חיה בשכירות עם סיוע, ממתינה בתור לדיור ציבורי
"לפני שבועיים גרתי בסוכה. לא יכולנו לשלם יותר שכירות, וזרקו אותנו מהדירה. הייתי מועמדת לדיור ציבורי, אבל עד שהתיק הגיע לוועדה, אישרו לי בינתיים סיוע בשכר דירה. איך שקיבלתי סיוע – התיק חזר, ושוב נכנסנו להמתנה. ביורוקרטיה כל כך מטופשת. אחרי הסוכה לקחנו דירה בשכירות בשוק הפרטי, עם הסיוע. הצלחתי למצוא דירה של 1,600 שקל, כדי שהסיוע של 1,170 יכסה אותה, כמעט. 50 מטר, שני חדרים. הילדים ישנים אתי.
"בעלי לא עובד, הוא חותם בלשכה. יש לזה כמה סיבות, אחת מהן היא שאם הוא ירוויח בעבודה שלו, מהבוקר עד הלילה, 5 או 6 אלף, לא נהיה זכאים לדיור ציבורי. אני אומרת את האמת: עדיף לחיות ממזונות מבעלי הקודם והשלמת הכנסה, מאשר לנסות לשלם שכר דירה ולהתקיים מ-5,000 שקל".
איריס אוחיון, בת 45, נשואה, אמא לחמישה. 20 שנה בדיור הציבורי, עד היום לא מחוברים לחשמל בצורה חוקית
"תראי מה קורה כשאת מנסה באמת לשקם את החיים שלך. קיבלנו בית מעמידר אחרי הצבא כי אלה היו הקריטריונים פעם. הילדים נולדו, החלטנו לבקש הגדלה של הבית, לא נתנו. בלית ברירה פלשנו לבית הזה לפני שמונה שנים, והופ, אחרי עשרה חודשים עשו את זה חוקי. את החשמל עוד לא חיברו, לא משפצים, הבית קצת מתפרק, אבל חוקי.
"במשך שנים שילמנו שכר דירה 100 שקל, אבל אז החלטנו לשקם את החיים. בעלי יצא לעבודה למרות שיש לו בעיות רפואיות, עשה הסבה והוא מאבטח, גם אני עם נכות נפשית אבל הלכתי לעבוד בטקסטיל, והיום אני נציגת שירות טלפוני באחת החברות הגדולות. ראו שהתחלנו להשתכר בצורה סבירה – ישר העלו את השכר דירה ל-2,200 שקל. זה נקרא להפיל אותך. אחר כך עברנו פשיטת רגל, ירדו שוב המשכורות, אז היום לוקחים מאתנו 1,300 שקלים שכר דירה. מחכים שתיפלי, ורק כשמאוחר מדי יתנו איזה סיוע. אף פעם לא סיכוי לצאת באמת מהבור הזה ולחיות את החיים".
דנה דדון, בת 32, נשואה, אמא לחמישה. חיה בשכירות עם סיוע, מחכה לדיור ציבורי, לאישור לדירה נמוכה
"אני זכאית לדירת עמידר כבר 14 שנה, ובשנים האלה קיבלתי סיוע מלא בשכר דירה, של 3,000 שקל. הבן שלי חלה, גם בעלי חלה, ולפי המלצה של פסיכיאטרית הגשתי בקשה לדירה בקומה נמוכה. אמרו לי 'אין בעיה, תגישי'. למחרת בבוקר טלפון מעמידר: 'יש דירה בקומה רביעית'. אחרי יומיים עוד הצעה, עוד דירה גבוהה. וזה אחרי ששנים לא שמעתי מהם. ביקשתי שנחכה עם זה, כי אני ממתינה לוועדה, אבל הם הפכו אותי לסרבנית.
"אחרי זה הוועדה דחתה אותי, התברר שלא קראו את המסמכים מהרופאים. שלחו אותי ליועץ הרפואי, חיכיתי לו חודש ואז הוא דחה אותי, בלי לראות אותי, ראה רק מסמכים. עברתי לוועדה ציבורית, חיכיתי שלושה חודשים. בינתיים הורידו לי את השכירות ל-1,400 שקלים, כי אני 'סרבנית'.
"בערב פסח התקשרו ואמרו שאישרו לי דירה נמוכה. אחרי החג הגעתי, עד שמצאו את התיק במערכת, הלכתי וחזרתי, אמרו לי שבעצם סורבתי. אין לי מושג למה, אבל אני אמשיך להיאבק. אני חיה היום מנכות, משמורת על הילד הגדול מבעלי הראשון, וקצבאות ילדים. עבודה? כן, עבדתי. הייתי ספרית מהבוקר עד הלילה. אבל מאז שהבן והבעל שלי חלו הייתי חייבת להפסיק, זה שני אנשים לשמור עליהם כל היום".
שלי מרגי, בת 31, גרושה, אם לשתיים. חיה בדירת עמידר של שני חדרים במצב פיזי גרוע, משלמת 100 שקלים בחודש
"אני קיבלתי דיור ציבורי, זה כן. אבל באתי להיאבק על איך שמתייחסים אליך, על היחס המשפיל, על איך מנסים להוריד אותך. הדיור שלי לא מתאים למגורים. אני חיה עם נמלים וג'וקים, מים מחלחלים מהתקרה, החלון כבר נשבר, התקרה מלאה פטריות. בקיץ חום אימים, יש ריח של ביוב, החלונות קטנים. ביקשתי להגדיל חלונות – לא. לזפת את הגג – לקח חצי שנה. לרסס – לא עושים. לטפל ברטיבות – שלחו מישהו אחרי שהתקרה כמעט התפרקה. מזלזלים בך, עוקצים אותך, ומסבירים לך כל פעם רק דבר אחד: 'אם את רוצה בית יותר גדול – תעשי עוד ילד'. ככה עמידר מעודדים ילודה".
עדן טרנטו , בת 32, גרושה, אם לחמישה, השישית בדרך. חיה בדירת דיור ציבורי שאליה פלשה עם משפחתה, פלישה חמישית
"זו לא הפלישה הראשונה שלי. אחרי שלא עמדנו בשכר דירה בשוק החופשי אישרו לנו סיוע בשכר דירה – 350 שקלים. די מהר בעלת הבית פינתה אותנו מהדירה, כי לא עמדנו בתשלומים. פלשנו לדירת עמידר, אחרי 30 יום פינו אותנו. המובילים שברו לנו חלק מהחפצים וחייכו: זה שלא נצטרך לסחוב אותם בפינוי הבא. פלשנו לעוד בית, אבל הוא היה מיועד לאשה נכה אז יצאתי משם, ידעתי שזה בשבילה. פלשתי לבית אחר, פינו אותי אחרי שלושה ימים. מהבית הבא לא הסכמתי לצאת, עד שמצאו לי דירה בדימונה. עברנו. בדימונה הזוגיות התפרקה לגמרי. התחלתי להיות מטופלת אצל פסיכיאטרית בסורוקה, המצב הנפשי שלי הלך והידרדר. היא ביקשה שיעבירו אותנו חזרה לבאר שבע, להציל את המשפחה. אבל נפשי זה לא רפואי בעיניהם, אז הם התעלמו. הבנתי שאין ברירה, ואני צריכה לפלוש שוב. כבר ידעתי שאלד לפני הזמן, ובאמת, באמצע האריזות ירדו לי המים. אחי והגרוש שלי העבירו אותנו לבית הזה.
"בעלי ואני התגרשנו סופית בינתיים, הוא חי בירושלים עם אשה אחרת. אני מתקיימת מביטוח לאומי וקצבת ילדים, יחד משהו כמו 4,000 שקל, וזהו. הדיור הציבורי חיסל את החיים שלי. פירק לי את המשפחה ואת הבית. יכלו לתת לנו פוש, דחיפה ראשונית, והיום אולי לא הייתי גרושה.
"יום אחד עלה לי הביוב בבית, לא ידעתי מה לעשות, לבד עם הקטנים, העליתי סטטוס בפייסבוק – אחרי כמה שעות באו אנשים שאני לא מכירה לעזור לי. הבנתי את הכוח, ואני עוזרת ככה לאחרים. נגיד מישהי צריכה תרומה של חיתולים, אני כותבת, ואחרי שעה מישהו שואל אותי באיזה מידה ומביא. אני מנסה ככה לעזור גם לאחרים ולשפר קצת את היומיום".
מכת מוות לדיור הציבורי- רחל בית אריה על התוכנית החדשה להפרטת החברות המשכנות- לקריאה הקליקו כאן
