מעטים הצרפתים שזכו לקבל מחמאה ממרין לה פן. בחודשים שחלפו מאז החל המרוץ לנשיאות הרפובליקה, נראה שנערת הפוסטר של הימין הקיצוני הספיקה כבר לחבוט כמעט בכולם: במהגרים ("אם אתם באים למדינה שלנו, אל תצפו שיטפלו בכם"), בעיתונאים ("הם צורחים 'חופש העיתונות' כשמבקרים אותם ואז מייללים שאיבדו את אמון הציבור") ואפילו בשופטים ("התפקיד שלהם הוא לאכוף את החוק, לא להמציא אותו"). אבל דווקא בעימות הנשיאותי שהתקיים לפני שבועיים, נראה היה לרגע אחד שמנהיגת "החזית הלאומית" החליטה לפרגן – ולא סתם, אלא ליריב פוליטי. מי שזכה בכבוד המפוקפק היה עמנואל מקרוֹן, שנחשב למתחרה המרכזי שלה במרוץ לארמון האליזה.
"אתה יודע מה, מר מקרון? יש לך כישרון משוגע", החמיאה לה פן בחיוך, ומיהרה לשוב לטון הלוחמני, "דיברת עכשיו במשך שבע דקות ואני לא מסוגלת להגיד מה אתה חושב. הדברים שלך ריקים לחלוטין… אתה אומר קצת מזה, קצת מזה ואף פעם לא מחליט. אנחנו לא מבינים מה אתה רוצה ובכנות, זה מטריד מאד".
דבריה של לה פן נוטים לעורר מחלוקת בדרך כלל, אולם במקרה הזה גם תומכיו המושבעים של "ילד הפלא" הצרפתי יאלצו להודות שיש בהם גרעין של אמת. למעשה, אפילו מקרון עצמו מתגאה מעל כל במה אפשרית בכך שהוא "לא ימין ולא שמאל". הבנקאי לשעבר, חבר המפלגה הסוציאליסטית בדימוס, שמרבה להופיע בפומבי אך ממעט להגיד מה הוא מציע בעצם, הוא המועמד המוביל היום לנשיאות צרפת. מצלצל מוכר? ההשוואה כמעט מתבקשת: מקרון הוא, במובנים רבים, יאיר לפיד "א-לה-פרנסז".
מעטים הצרפתים שזכו לקבל ממנה מחמאה. מרין לה פן. צילום: COMEO / Shutterstock.com
עיון במצע של מקרון – חוברת בת 30 עמודים שמחולקת בכמויות מסחריות בתחנות הרכבת ובכיכרות – מעלה רושם של תכנית שהושקעו בה משאבים רבים. בכל זאת, כדי למלא עשרות עמודים במלל מבלי להביע כמעט עמדה אחת נחרצת דרושים מוחות מבריקים במיוחד. המסמך, שמכונה "החוזה שלי עם האומה", עולה על גדותיו מרוב קלישאות. "אני רוצה שנמצא יחד מחדש את הגאווה שבלהיות צרפתים", מכריז המועמד ומסכם בפאתוס, "כי צרפת היא הזדמנות". החליפו את המילה "צרפת" ב"ישראל" ואת השיער השטני בבלורית מאפירה – וקיבלתם לפיד לתפארת הרפובליקה.
הדרך הקצרה אל התהילה
את המוטיבים החוזרים במצע של מקרון קשה לפספס: סיסמאות גרנדיוזיות וצירופי מילים שגורים, ברוח התקופה, שינעמו לאוזניהם של בוחרים משני צדי המפה הפוליטית ולא ירגיזו אף אחד. מהפכת המידע, ההתחממות הגלובלית, הטרור הג'יהאדיסטי ו"הסדר העולמי החדש" הן רק כמה ממילות המפתח. כריכת הספרון מעוטרת בתמונתו של המועמד מביט לעבר האופק. בעמודים הבאים תוכלו למצוא אותו לוחץ יד למתדלקת צעירה, מצלם סלפי עם חבורת נערות נרגשות ומאזין בקשב לפנסיונרית. למה להצטרף אליו? הוא שואל-עונה, בשביל "לאחד את כל הכוונות הטובות שלנו" ו"למצוא מחדש את רוח הניצחון כדי לבנות צרפת חדשה". ובתרגום לעברית: "באנו לשנות".
מקרון מבין היטב את היתרון היחסי שלו; 39 שנותיו מזכות אותו בתואר המתמודד הצעיר במרוץ. אם ייבחר, יהיה לנשיא הצעיר בתולדות צרפת – צעיר כמעט בשנה מהמחזיק הנוכחי בתואר, נפוליאון ה-3, שהיה בן 40 ו-8 חודשים במעמד השבעתו. אבל זה לא רק הגיל: מקרון השכיל לזהות את המיאוס שחשים צרפתים רבים כלפי מה שהם מכנים "המערכת", מיאוס דומה לזה שפתח בפני טראמפ את הדלת לחדר הסגלגל וסתם את הגולל על הרומן של בריטניה עם האיחוד האירופי. התקווה שלו היא שבמקום שהבוז ל"שיטה" יבריח את ציבור המצביעים לחיקה החם של לה פן, הוא יהיה מי שיגרוף את כל הקופה.
ואכן, ההערכות הן שמקרון יצליח "לגנוב" נתח נכבד מהאלקטורט של המפלגה הסוציאליסטית הוותיקה, בדומה ללפיד שמושך מצביעי שמאל מאוכזבים. שניהם מתיימרים להציע "פוליטיקה חדשה", נקייה כביכול מחוליי המערכת "הארכאית". אולם כאן, למעשה, טמון האבסורד: למרות הניסיון שלהם למתג עצמם כנציגי מעמד הביניים, השניים הם בשר מבשרה של האליטה. ההון האישי של לפיד נאמד בכ-22 מיליון שקל (לפי הערכת "פורבס" ביוני 2015). מקרון, שמכונה "הזאב מוול סטריט", למד בבית הספר היוקרתי למנהל ENA ועבד כבנקאי בבנק רוטשילד. לפי הצהרת ההון שפרסם הוא מחזיק במיליונים בודדים, אולם התקשורת הצרפתית מטילה בכך ספק עמוק.
רוצה לאכול את הבגט ולהשאיר אותו שלם. עמנואל מקרון. צילום: COMEO / Shutterstock.com
גם הטענה של השניים כי הם מהווים "פנים חדשות" בזירה הפוליטית קלושה למדי. למעשה, הם כיהנו בתפקידי מפתח כלכליים כמעט באותו הזמן: מקרון היה שר הכלכלה בממשלתו של הנשיא המכהן פרנסואה הולנד, ולפיד – שר האוצר בממשלת נתניהו השלישית. שתי הממשלות ספגו ביקורת ציבורית רחבה על מדיניותן הפיננסית (בצרפת הדברים הגיעו לכך שבינואר 2016 הנשיא הכריז על "מצב חירום כלכלי"), אולם באורח פלא זו כמעט ולא דבקה בשני מועמדי המרכז.
כמו לפיד, גם מקרון בחר במסלול הקצר בדרך אל התהילה (ידע כל פוליטיקאי מתחיל: ב-2017, פריימריז הם פאסה). באוגוסט האחרון הוא התפטר מהממשלה; בנובמבר כבר הכריז על כוונתו לרוץ לנשיאות מטעם "יש עתיד" הפרטית שלו – מפלגת "En marche!", אותה הקים באפריל. המפלגה, שמשמעות שמה בתרגום חופשי היא "בתנועה", מבקשת להציע לצרפתים חזון אופטימי, כמעט זהה לזה שמשווקת "אחותה" הישראלית. אפילו לנרקיסיזם המיוחס ללפיד אפשר למצוא בה זכר: שמה מייצג את ראשי התיבות של העומד בראשה (EM).
איי לאב יו טרמינל
דבר אחד ברור: מקרון רוצה לאכול את הבגט ולהשאיר אותו שלם. המצפן שלו הוא הקונצנזוס הלאומי, וההתבטאויות שלו דומות לרוב למופע לוליינות בו הוא פוסע על חבל דק ומשתדל בכל כוחו שלא לסטות מדעת ההמון. הוא תוקף את המדיניות שהוביל הולנד המושמץ (אשר בממשלתו ישב במשך שנתיים), אבל נרתע מלבצע סטיות חדות מדרכו.
כך, למשל, הוא מתלונן ש"המדינה שלנו לא תמיד אוהבת את המצליחנים" אבל קורא שוב ושוב ל"צדק חברתי". הוא מציע "לשחרר את העבודה ואת רוח היזמות" אך מבטיח להעניק דמי אבטלה "לכולם" (כולל שכירים שמתפטרים ועצמאים). הוא מתכוון להוריד את מס החברות מ-33.3% ל-25% (קרוב לממוצע האירופי), אבל נחוש לצאת למאבק נגד תעלולי המסים של ענקיות הטכנולוגיה, ובראשן קוורטט ה"גאפ"א" הנלוז – גוגל, אפל, פייסבוק ואמזון. הוא מכריז שיצמצם את ההוצאה הציבורית ב-60 מיליארד יורו, אבל בו בזמן מציע תכנית שאפתנית שכוללת, בין היתר, הגדלה של תקציב הביטחון ביותר מ-50% עד 2025 והשקעה של 15 מיליארד ב"מהפכה אקולוגית".
נוהג לפרוט על מיתרי הרגש הספק-פטריוטי-ספק-לאומני. מקרון לוחץ את ידה של תומכת. צילום: COMEO / Shutterstock.com
כל זה נעשה, כמובן, תוך פיזור הבטחות מפתות שנועדו לקרוץ למדאם מישוּ, בת דמותה הצרפתיה של מסעודה משדרות. בין ההצעות: הפחתת מיסים מידית של 10 מיליארד יורו וביטול הארנונה עבור 80% מהאזרחים. "אתם יכולים לסרב לראות את העובדה שבמשך חודשים אני מדבר על אנשי מעמד הביניים ומעמד הפועלים", הטיח בעיתונאים שעימתו אותו עם ההאשמות של יריביו, לפיהן הוא "נציג האוליגרכיה". "אני אמשיך להגיד בגאווה גדולה שאני המועמד של האנשים האלה, ושהתכנית שאנחנו מציעים היא הצודקת ביותר עבורם".
אבל מקרון הוא לא רק גיבור מעמד הפועלים; בדומה ללפיד, גם הוא נוהג לפרוט על מיתרי הרגש הספק-פטריוטי-ספק-לאומני. בדצמבר הפך וידאו מעצרת שלו בפריז ללהיט ויראלי, בו הוא נראה צועק "תחי הרפובליקה! תחי צרפת!" בהיסטריה שהולידה השוואות לכישורי הנאום של היטלר (כמו זו).
לפיד ומקרון חולקים גם חיבה לשדות תעופה, ופועלים במרץ לבסס את מעמדם כ"שגרירים מטעם עצמם". בחודשים האחרונים המועמד הצרפתי כבר הספיק להיפגש עם מזכ"ל האו"ם הנכנס בארה"ב, לדון עם בכירים בלבנון על מלחמת האזרחים הסורית ולשאת דברים באוניברסיטת הומבולדט בברלין, ועוד באנגלית – בחירה נדירה למדי בפוליטיקה הצרפתית. גם לפיד מחתים את הדרכון בנתב"ג יותר מרוב חברי הכנסת ומרבה להיעדר מהמשכן בירושלים. רק לפני שבועיים פורסמו נתוני הסדנא לידע ציבורי, שמזכים אותו בתואר שיאן ההיעדרויות מועדות הכנסות. ביוני קנסה אותו ועדת האתיקה בכ-6,000 שקלים לאחר שנעדר מעשרות ישיבות מבלי להציג הסבר מספק.
נחשב לאויב הציבור החרדי בתחילת דרכו. יאיר לפיד. צילום: Roman Yanushevsky / Shutterstock.com
לפיד חרש (וממשיך לחרוש) את הארץ בחוגי בית, כנסים והרצאות; גם מקרון ממלא אולמות עד אפס מקום. העצרות שלו ברחבי צרפת הותירו פעם אחר פעם תומכים מאוכזבים, שנאלצו לצפות באיש השעה נואם דרך מסכים. אולם בתחום הזה נראה שיש לו מה ללמוד ממקבילו הישראלי, אשף התקשורת. על אף שמרבית הסקרים הכתירו אותו כמועמד המשכנע ביותר בעימות האחרון, רבים הצביעו על העליות התכופות בקולו ועל תנועותיו הגמלוניות כהוכחות לכך שהופעתו שידרה לחץ.
שוויון בנטל בצבא הצרפתי
מקרון אמנם לא נושא באמתחתו רפורמה של שוויון בנטל כמו זו בה התהדר לפיד, אבל הכובע שלו לא ריק משפנים. לפני כשבועיים הוא חשף את תכניתו לחדש את שירות החובה בצבא צרפת, 20 שנה אחרי שבוטל. לפי התכנית, השירות יימשך כחודש והחובה לשרת תחול על כ-600 אלף צעירים בני הגילאים 18-21 מדי שנה. "האיומים על המדינה שלנו מחייבים אותנו לחזק את הקשר שבין הצבא לאומה", אמר מקרון והוסיף כי הפרויקט "יגביר את החוסן החברתי" ו"יאחד את צרפת".
ההצעה, שעלותה המשוערת נעה בין 2 ל-3 מיליארד יורו בשנה, עשויה להישמע משונה לאוזניים ישראליות. אולם לא נראה שהיא טומנת בחובה איום לפופולריות של המועמד. לפי סקר שנערך בנובמבר, 74 אחוז מהצרפתים מעוניינים בחידוש שירות החובה. סביר להניח שהנתונים הללו לא חמקו מעיניהם של אנשי הקמפיין של מקרון.
גם בתחום הדת הוא פונה, כמו לפיד, אל "הרוב הדומם". היום אמנם קל לשכוח, בין הפרשות החלה לביקורים בכותל, אולם בתחילת דרכו יו"ר "יש עתיד" נחשב לאויב הציבור החרדי. גם מקרון מרבה להתבטא בזכות עקרון החילוניות ("הלאיסיטה"), ציפור נפשם של הצרפתים, ששורשיו נעוצים עוד בימי המהפכה. בראשית הקמפיין הוא חולל סערה כשאמר: "הדת לא יכולה להיות נוכחת בבתי הספר… יותר ויותר ילדים נשלחים לבתי ספר דתיים שמלמדים אותם לשנוא את הרפובליקה. מלמדים שם בעיקר ערבית או תורה יותר מאשר לימודי ליבה". יהודים ומוסלמים דתיים רבים פירשו את הדברים כמתקפה חזיתית נגדם, אולם מקרון ונציגיו מיהרו להבהיר שדבריו לא הובנו כהלכה.
בדומה ללפיד, גם הוא מתאגרף חובב. כרזות של מקרון
הן לפיד והן מקרון נחשבים לפוליטיקאים נאים, כריזמטיים ובעיקר – כאלה שיודעים לנצל את הצ'ארם שלהם לטובתם. אחד הגורמים שהגבירו משמעותית את העניין בדמותו של המועמד הצרפתי היה הטלנובלה האישית שלו. סיפורים כמו נישואיו למורתו לשעבר שמבוגרת ממנו ב-24 שנה והשמועות על רומן הומוסקסואלי הם בדיוק הלחם והחמאה של הצהובונים הצרפתים.
כמו לפיד, גם מקרון חטא בכתיבה ובמשחק בצעירותו. הקריירה שלו כיוצר אמנם הייתה קצרה ודלה יותר – הוא לא חיבר שיר ללהקת "מנגו" וגם לא שיחק ב"שירת הסירנה" – אולם הוא כתב מחזות (אחד מהם עם רעייתו לעתיד), כיכב בהצגות (כאן) ואפילו נחשב לפסנתרן בחסד. לא זאת אף זאת – בדומה ללפיד, גם הוא מתאגרף חובב.
***
חמוש בידיעה שטוב מראה עיניים, אני נוסע לעצרת של מקרון במרסיי בשבת האחרון. מהרגע שבו אני שומע על האירוע ברור לי שאין לי מנוס. החמצה של הזדמנות לחזות במועמד בפעולה במרחק שלוש שעות מפריז משולה, בחוגים מסוימים, לפספוס ההופעה של בריטני בתל אביב – זה משהו שפשוט לא עושים. וחוץ מזה, כבר בישראל למדתי לא לסמוך אף פעם על התקשורת הבולשביקית; אני רוצה להיווכח בדמיון בין מקרון ללפיד בעצמי.
בכניסה למרכז הקונגרסים שבעיר אני כמעט מתבלבל. יכול להיות שעליתי על הרכבת לכיוון הלא נכון? המקום, בגדול, משרה אווירה כללית של דיסנילנד. טורים ארוכים של צרפתים עם חיוך רחב באופן מחשיד מקבלים אותי בברכת "בונז'ור". המבט שלהם, פעור עיניים, כמו אומר: "ברוכים הבאים למקום שבו חלומות מתגשמים". גם התורים המשתרכים מחוץ לשערים לא היו מביישים את רכבת ה"ספייס מאונטן" הידועה לשמצה של דיסני.
"בעצרת הקודמת, בליון, חיכיתי בתור שעה וחצי רק כדי שיגידו לי לחזור הביתה". תומכים מחכים בגשם מחוץ לעצרת
"אני מקווה שהפעם יכניסו אותי", אומר אחד הממתינים ומנסה למצוא מחסה מפני הגשם. "בעצרת הקודמת, בליון, חיכיתי בתור שעה וחצי רק כדי שיגידו לי לחזור הביתה". בתום חצי שעה החשש שלו נמוג, והשערים נפתחים לקול אנחת רווחה קולקטיבית. Let the magic begin.
אלמלא הייתי מכיר את הנסיבות, היית יכול לחשוב בקלות שבמקום מתקיימת בר מצווה של נער מגלומן. כמעט בכל פינה מתנוססת תמונתו של חתן השמחה. נציגי הקמפיין מציעים מרצ'נדייז של מקרון ומפלגתו למכירה – תיקי צד, צמידים, עפרונות צבעוניים, סיכות ואפילו קעקועים (חמישה בחמישה יורו. בדקתי) – "והכל מייד אין פרנס". החולצות מחולקות בחינם. אני לוקח אחת וממהר ללבוש אותה. כשנמצאים בין זאבים צריך ליילל, קובע הפתגם הידוע על רומא בגרסה הצרפתית.
"חירות", "שוויון", "אחווה", "עמנואל מקרון נשיא". הכיסאות בעצרת לפני הגעת התומכים
לפי הקהל שנאסף במקום, נראה שחתן השמחה יכול לצפות לצ'קים שמנים. למרות ניסיונותיו לדבר לליבו של הבוחר הצעיר, רוב הנוכחים נראים פחות או יותר אותו הדבר: בני 40 ומעלה, לבנים, בעלי שיער מאפיר או צבוע, שבעים. שילוב משונה בין טכנו רך למוסיקת מעליות מקדם את פניהם בפתח האולם, ומתחלף בתוך כמה דקות בטרנסים של ממש. אך רוב הנוכחים נראים די אדישים לשינוי באופי הפסקול. אולי מכשירי השמיעה שלהם התקלקלו. כשהפנסים המסתובבים מתחילים לשלוח קרני אור מהבהבות לכל כיוון, אני נושא תפילה חרישית שאף אחד מהסובבים אותי לא יחטוף התקף אפילפטי.
על הכיסאות מונחים שלטים ובהם הסלוגן של המועמד: "חירות, שוויון, אחווה" (די קליט. מעניין אם הוא חשב על זה בעצמו). הקו העיצובי שנבחר הוא, כנראה, זרחניות. הצבעים השולטים: צהוב בוהק, טורקיז מסנוור וורוד ניאוני. מישהו פה זקוק לתשומת לב. בין השורות מסתובבים מתנדבים, חלקם רכובים על קורקינטים צבעוניים. הם מוודאים שכל המקומות מאוישים ומציעים לנוכחים להירשם לשירותי טרמפים לקלפיות.
אחד המתנדבים, במכנס ברמודה אדום ופצעי בגרות, מקדיש רגע כדי ללמד את התומכים את הסלוגנים המועדפים על המועמד. בין הלהיטים: "מקרון הנשיא", "אנחנו נתקדם" וכמובן, השלאגר שחרך את המצעדים, "אירופה אירופה" (מקרון נחשב למועמד הכי פרו-אירופי במרוץ הנוכחי). הוא מחלק לנוכחים זמבורות ומפציר בהם לקום, לצעוק, לנופף באגרופים ובעצם לעשות ככל העולה על רוחם. "עכשיו תפסיקו", הוא מרצין בבת אחת ומורה להם לשבת, "אני רוצה שתשמרו את האנרגיות שלכם למקרון".
הזמן להוריד את הטי-שירט הורודה
אני מחליט לשפר עמדות ומפלס את דרכי בנחישות למיקום אסטרטגי: בשורה הראשונה, כתף לכתף עם המעריצים המושבעים. כשצוות צילום פונה אליי בפעם השלישית כדי שאגיד "כמה מילים לטלוויזיה", אני מתחיל לחשוב שהגיע הזמן להוריד את הטי-שירט הורודה של מקרון. ואולי גם לעבור כמה שורות אחורנית ולהיראות פחות נלהב באופן כללי. כתב אחד, שמתהדר בבלורית זהובה, ממש רותח לאור סרבנותי. "אתה יושב בשורה הראשונה אצל מקרון ובאמת חושב שתוכל לא להגיד עליו כלום?" הוא מתפלא ומדגיש, "אצל מקרון?". אחר כך אני רואה אותו מראיין בלונדינית צעירה שמרבה לתאר את המועמד באמצעות שימוש מופרז בשם התואר החביב על הצרפתים, "סוּפֶּר" (משהו בין "אדיר" ל"מהמם").
האישה המבוגרת במעיל העור האדום שיושבת לצדי רותחת מזעם: הכריחו אותה לזרוק את קרם הידיים בכניסה. "הם לא רואים שאני לא טרוריסטית?", היא זועמת וממלמלת לעצמה, "אלוהים, כמה כסף הוא מבזבז פה… וכל זה רק כדי להיות נשיא". יש לי דחף עז לבשר לה את החדשות המרגיעות: למקרון אין שום בעיה של תזרים מזומנים. רק בחודש שעבר הודיעו אנשי המטה שלו כי הצליחו לאסוף סכום כולל של כ-6.5 מיליון יורו – הכל, לטענתם, מתרומות פרטיות שניתנו מטעם יותר מ-30 אלף איש. אני שואל את הגברת במעיל העור למה הגיעה, למרות הסלידה הברורה שלה מהמועמד. "מה זאת אומרת?" היא משתוממת. "אני מקווה שהוא ייקח בכל זאת. כל השאר מלוכלכים. הוא היחיד שאיכשהו נשאר נקי".
מפגינים מחוץ לעצרת צועקים: "מקרון, מקרון, איפה הכסף שלך?"
לא רחוק מאיתנו, תומכת צעירה משוחחת בלהט עם אחת מנציגות הקמפיין. "בבקשה, אני רוצה להיות הכי קרובה אליו שאפשר", היא מתחננת. הנציגה מרגיעה אותה: "אל תדאגי, את תראי אותו מפה. שם זה מתחם הוי-איי-פי". התומכת נאנחת. "ואל תשכחי לתת לו אנרגיה כל הזמן, כן?", מוודאת הנציגה. "ברור", מבטיחה הצעירה המאוכזבת. אולם היא לא אומרת נואש ופונה מיד לנציג אחר. "אני מצטער, המקומות שם שמורים", הוא מתנצל. היא מסכימה לשוב למקומה רק אחרי שהוא מבטיח לקרוא לה "אם משהו יצוץ". עד שזה יקרה, היא מצלמת סלפי של עצמה מנופפת בדגל הרפובליקה על רקע תמונתו של מקרון והשורות שמתמלאות בקצב.
על המסכים שבצדי הבמה מוקרנים לחילופין הלוגו של סנאפצ'ט, תמונתו של המועמד וההאשטג "#מקרוןמרסיי". אחת לכמה דקות מפציע לרגע ציטוט קצר מהמצע של מקרון ומיד מתחלף בקריאה: "שתפו!". כמה סימבולי.
מי שלא קופץ – לא מקרון
שעתיים אחרי תחילת העצרת נשמעת הספירה לאחור. בסופה – הפתעה: עדיין לא מקרון. במקומו מופיעה אישה חייכנית בז'קט שחור שדומה באופן משונה למיכל אנסקי. "שלום, קוראים לי קורין. כמו רובכם וכמו עמנואל מקרון, גם אני אף פעם לא עשיתי פוליטיקה", היא מתוודה. "אני כאן כי היום, בפעם הראשונה, אנחנו יכולים לחולל שינוי. אני כאן כדי שהפוליטיקה תהיה שליחות ולא מקצוע". מיד אחריה עולה לבמה פוליטיקאי משופשף יותר – כריסטוף קסטנר הסוציאליסט – ופוצח בשבחים (למקרון המושלם) וגינויים (ללה פן המסוכנת). הוא מזמין את כולם לעמוד, ומסיים בברכת "מי שלא קופץ לא מקרון".
"צרפת היא תקווה", נשמעת לפתע קריאה ממרחקים. הקול קול עמנואל, אך הוא עצמו אינו נראה. "צרפת היא תנועה, תנועה של תקווה ששום דבר לא יוכל לעצור". מאיפה הוא יגיע? אולי ינחת מהתקרה בליווי רקדניות או יצא מתוך צדפת ענק, כמו שנהוג לעשות בכל בת-מצווש מהסרטים? הנה הוא, חמוש בחליפה ובחיוך הנצחי, לוחץ ידיים ומנופף לשלום לכל הכיוונים. הוא עולה לבמה לקול תרועות, רגע אחרי שנעתר בהכנעה לבוחרת מבוגרת שמתעקשת להדביק נשיקה ללחיו.
"שלום מרסיי", הוא שואג, "איזו אנרגיה יש כאן!". הוא מאחל מזל טוב למפלגתו, שתחגוג שנה להקמתה בשבוע הבא, ולא שוכח לברך גם את מרטין, צעיר חולה מהעיר ליל, שחוגג גם הוא יום הולדת "ושצופה בנו וחושב עלינו עכשיו". כששמה של "החזית הלאומית" מוזכר, הנוכחים שורקים בוז בהתלהבות. "בבקשה, חברים, אל תשרקו להם", הוא מפציר. "תילחמו בהם. תעיפו אותם".
מרבית התומכים מניפים בהתלהבות שני דגלים: ביד אחת דגל צרפת, ובשנייה – זה של האיחוד האירופי. מוזר לחשוב שהשילוב הזה עשוי להפוך לאנכרוניסטי בקרוב. רק בשבוע שעבר הבטיחה יריבתו של מקרון שאם תבחר, "האיחוד ימות" ו"מאה חדשה תיוולד".
"הפטריוטים האמיתיים נמצאים כאן, באולם הזה". תומכי מקרון בעצרת במרסיי
הנאום של מקרון אורך כשעה, במהלכה הוא חוזר כמעט מילה במילה על הרעיונות המופיעים במצע שלו. מושגי המפתח נותרים זהים: "שינוי עמוק", "התחדשות אמיתית", "רפורמות מקיפות" והנפוץ מכולם – "תקווה". הוא מבשר שבקרוב ייחשפו המועמדים של המפלגה לבחירות לפרלמנט, שיתקיימו ביוני, ומתחייב שלפחות מחציתם יגיעו מחוץ לפוליטיקה. כמו הד לדבריו, אני שומע במוחי את לפיד, שנשבע שוב ושוב בתחילת דרכו: "אף פוליטיקאי מכהן לא יהיה במפלגתי".
"זה יהיה חזק!", מבטיח מקרון. "אנחנו נאזרח את הפוליטיקה, נהפוך אותה לאמיתית". תנועותיו גדולות ורחבות. פעם אחר פעם הוא מרים את קולו, חותך עם זרועותיו את האוויר ומניף אגרוף, אותו הוא דופק מעת לעת על הפודיום שלפניו. ברוב הזמן הוא מקפיד לשמור על חיוך קטן, כמעט סמלי, וגומע כוסות מים בקצב מסחרר.
"הפטריוטים האמיתיים נמצאים כאן, באולם הזה", הוא מתעקש. "להיות פטריוט זה לא השמאל, עם האוטופיה שלו… להיות פטריוט זה לא 'החזית הלאומית', עם הנסיגה לאחור והשנאה שיובילו אותנו למלחמת אזרחים. להיות פטריוט זה לרצות צרפת חזקה, ביחס לאירופה וביחס לעולם". הנוכחים פוצחים בקריאות "אנחנו נתקדם". "אני לא שומע אתכם! יותר חזק! בואו נעיר את האנרגיה הצרפתית!", הוא משלהב אותם משל היה מדריך מלא מרץ על שפת הבריכה ב"קלאב מד". כשהם עוברים לצעקות "הנשיא מקרון", הוא מסתפק בהנהון החלטי.
"כאן במרסיי אני רוצה להתחיל את השלב האחרון של הקמפיין שלנו: שלושה שבועות של אופטימיזם, של תקווה, של אנרגיה", הוא מכריז. "שבועות שבמהלכם אתם תסבירו בכל מקום שמה שאנחנו עושים זה מה שנקרא להיות צרפתים גאים. שלושה שבועות שבהם נוכל לשנות את המדינה הזאת, לשנות הכל, לחדש הכל, כי אנחנו אוהבים אותה. אלה אתם. תחי הרפובליקה, תחי צרפת".
האירוע נגמר בשירת ההמנון, כמיטב המסורת. מקרון שר בלהט ומחייך למצלמה בעודו מרים בזרועותיו ילדה עם מבט מבוהל שלובשת חולצה הנושאת את שמו. בתום מחיאות הכפיים, פסקול בר המצווה חוזר במלוא הכוח. תוך דקות אחדות חתן השמחה כבר נעלם בדרכו לעבר התחנה הבאה. המוזמנים מתפזרים במהירות. האולם מתרוקן.
רגע מכונן במסע הבחירות
מאוחר יותר יעריכו הפרשנים כי העצרת הזו תיזכר כרגע מכונן במסע הבחירות של מקרון. במרסיי, הם יגידו, הוא שינה טקטיקה ועלה להתקפה נגד יריביו בשמאל ובעיקר – בימין הקיצוני. לה פן תעפיל לסיבוב השני והמכריע שיתקיים במאי, בזה רוב הציבור (וגם מקרון) משוכנע כמעט לחלוטין; השאלה היחידה היא אם הוא יהיה זה שיעמוד שם מולה, ראש בראש.
בינתיים, במזרח התיכון, לפיד ממשיך לככב בסקרים. הדמיון המפתיע בינו לבין בן דמותו הצרפתי לא עבר מתחת לרדאר שלו. בפברואר הוא אפילו הוביל למפגש ביניהם, שהוזכר גם בראיון שנתן לפיד ל"פוליטיקו" (אותו אחד שהכתיר אותו כ"איש שיביס את ביבי"). "מה שאנחנו מדברים עליו הוא המאבק בין קיצוניים לבין אנשים שפשוט רוצים להבטיח שדברים טובים יקרו", אמר לפיד. "[מקרון ואני] שוחחנו על זה. אנחנו הולכים לראות את החזרה של המרכז בשנים הקרובות".
מפגינים מחוץ לעצרת ("לא להולנד 2. עוף מכאן! הכל חוץ ממקרון")
עד כה התוצאות של אותה פגישה הסתכמו רק בציוץ בטוויטר, אבל נראה שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה. "המרכז חוזר", כתב יו"ר "יש עתיד". "אחרי פגישה מרתקת עם עמנואל מקרון, מנהיג המרכז הצרפתי. חבר אמיתי לישראל". שנים אחדות אחרי שאיבד את אחיו בנבכי הדילים הפוליטיים של הכנסת, יכול להיות שלפיד ימצא לעצמו בקרוב אח חדש, והפעם – בארמון האליזה. בתמונה שצירף לציוץ נראים השניים לבושים בחליפות כמעט זהות, מחייכים חיוך חושף שיניים ומניחים ידיים איש על כתפו של רעהו.
האם העלייה של לובשי החליפות מהטוויטר היא המסמר האחרון בארון הקבורה של האידאולוגיות הפוליטיות, לפחות כפי שהכרנו אותן? "אנחנו צועדים לעבר התאבדות חברתית", מבשרים פוסטרים בשחור לבן ברחבי פריז. הם נושאים תמונה של מקרון קורץ ומפנים את העוברים והשבים לאתר האינטרנט "הכלחוץממקרון.קום".
פוסטר נגד מקרון בפריז שמפנה לאתר "הכלחוץממקרון.קום"
בתקשורת למודת ההפתעות של 2016 ממהרים לסייג כל סקר שמתפרסם, אולם כבר מכתירים את המרוץ הנוכחי כאחת ממערכות הבחירות הכי פחות צפויות בתולדות הרפובליקה. וכשכל הסימנים מראים שאפילו הקרמלין החל לבחוש בקלחת (בפברואר האשימו אנשי הקמפיין של מקרון את הרוסים בניסיונות לחבל במועמדותו), גם יאיר לפיד הצרפתי יודע: מה שבאמת משנה הוא לא איפה הכסף, אלא העובדה שסופרים אותו במדרגות.