כך הפכתי לשפי פז

צילומים: אורי פינר

לכי רגע 25 שנה אחורה: את וטלי בת זוגך גרות ליד הבימה, מחפשות דירה זולה, חושבות לעבור לשכונת שפירא. אנחנו נותנים הצצה לך אל העתיד. את עושה את זה?

"כן".

את יודעת שעוד 25 שנה תהיי גזענית, שנואה על כל החברים שלך, אלה שאת גרה לידם, תובילי מאבק של אנשים שאת בכלל לא מכירה, המשטרה תעצור אותך יותר פעמים ממה שאת מסוגלת לספור, ואת עושה את זה?

היא עוצרת וחושבת: "בסופו של דבר כן. אין לי כאן רווח, כלכלי או פוליטי, אבל יש תחושה של מנהיגות, וכוחות שאת מגלה בעצמך, וזו תחושה נורא טובה, יש עניין, אין רגע דל. אני לקחתי על עצמי במודע להיות כליא ברק או מטרה, להיות הפרצוף. לא ידעתי מה יהיו העוצמות ועומק המחיר, אולי הייתי נבהלת, אבל ידעתי שאני הולכת לזה ושיש לי את הכוחות להתמודד. ויש רווח, אין הרי אלטרואיזם מוחלט, על כל מחיר יש לך רווח, ואם אתם מדברים על אהבה – המון אהבה".

אבל שונאים אותך

"גם כשהייתי שמאלנית שנאו אותי, פשוט לא ידעתי. אתם לא מרגישים את זה בבתי הקפה".

מי שהכי שונא אותך זה החברים שלך, המקום שממנו באת

"אין לי היום צורך להיות אהובה בשמאל. זו לא קבוצת ההתייחסות שלי יותר".

כל אחד רוצה שבבית שלו יאהבו אותו

"אני אהובה, אתם לא מבינים כמה".

יש לך תקווה שפעם יהיה שיקום לשם שלך, שיבינו מה ניסית לעשות?

"מאיפה לי לדעת. אני מניחה שזה תלוי נורא במה אספיק לעשות אחרי הגירוש".

תרצי שהם יחזרו לחבק אותך?

לחלקיק שנייה, נדמה שדמעה צצה בזוית העין שלה. "חלקם, כן".

את מתגעגעת?

"אתם יודעים מה, כן, לפעמים אני מתגעגעת, לא יודעת אם לאנשים אבל לתחושה של לקום בבוקר – וזו גם ביקורת קשה על השמאל – ולהרגיש שהשמש זורחת לך מהתחת. שאני בצד של היפים והצודקים. גדלתי שם,  בסיקסטיז, בסבנטיז, במאבק הלהט"בי – איך אני שונאת את המילה הזו – אני מהצד של הטובים. אני! לזה אני לפעמים מתגעגעת".

---

• בעקבות ביטול ההסכם עם האו"ם: כל מבקשי המקלט יישארו בארץ
• ונניח שיאשרו לאריתריאים מעמד פליט, אפשר לגרש את שאר הזרים?

---

באתי כדי להרגיע

"זה התגלגל לזה", אומרת שפי פז, 65, כשהיא מנסה לנתח את הדרך שעברה בעשור האחרון. "גם לי לפעמים קשה עם הנקודה שהגענו אליה, אבל זה התחיל אחרת, כשהשיח היה הרבה יותר פתוח, והוא הלך והקצין".

מה זה הקצין, את הקצנת אותו

"גם אני לוקחת אחריות על ההקצנה, אבל היא במפורש לא רק שלי, היא של שני הצדדים. תמיד מצחיק אותי כשאני אומרת את המשפט הזה אבל הוא אמיתי: אני הגעתי למאבק במטרה למתן אותו. גם לי זה נשמע היום אבסורדי. היו פנים מאוד קיצוניים למאבק, אנשים מאוד קיצוניים נכנסו. ישבתי בבית שלי על הגג עם מובילי העבודה ומרצ, הייתי עוד שמאל אז, אמרתי 'חבר'ה אם לא תכנסו לתמונה הם יכנסו לתמונה, מרזל יהיה פה וייקח למקומות קיצוניים, אנשים במצב של כזה ייאוש שרק מחכים שמישהו יבוא לעזור להם'.

"בשנים קודם לכן הרגשתי מאוד לא נוח ממה שקורה בשכונות, אבל לא הייתי בפנים. רגשית הייתי מחוברת למה שאנשים הרגישו אבל לא יכולתי להצטרף להפגנות – הסגנון, הססמאות לא היו לטעמי, כל ה'מוות לסודנים', לא הייתי בהפגנה של מירי רגב (עם נאום "הסודנים הם סרטן בגוף האומה" – חה"ז וע"פ), מאוד התלבטתי והחלטתי לא ללכת. כשהתחלתי להישאב המטרות היו למתן את השיח, להפוך אותו למשהו שאנשים יכולים להתחבר אליו, לשנות לחלוטין את הדימוי הציבורי של המאבק כי הוא היה מאוד גזעני. היום אני ביחסים קורקטיים עם המרזלים, אבל אז כשמאלנית זה נראה לי נורא ואיום. רציתי לדבר על התושבים. חזרנו לאותו מקום בסוף, אבל הייתה תקופה שניסיתי לשנות. אז בסדר, ניסיתי".

שפי, בכנות, לא היה רגע שבו המאבק למען דרום ת"א היה פוזיטיבי או מנותק מהמאבק נגד מבקשי המקלט

"ואני אומרת לך שהמטרה שלי הייתה להפוך את הפירמידה. להביא את הקול של התושבים החוצה. גם היום אני יכולה לדבר בשקט ונימוס ולהציג את הדברים, להראות לציבור שיש פה בעיה לא בהכרח של מסתננים ומבקשי מקלט אלא של דרום ת"א, ולהגיד: תפתרו בעיה שלנו ואז שלהם. כשרצנו למועצת העיר היה לנו מצע עם הרבה דברים, תשתיות, חינוך, ולגבי מסתננים ההצעה שלנו הייתה פיזור, חשוב להגיד את זה, פיזור שוויוני ויחסי, מאורגן על ידי הממשלה כמו באירופה, מותאם ליכולת סוציו-אקונומית של יישובים, עם מכסות, לקיחת אחריות, מה שהיה צריך לקרות מההתחלה. אף אחד לא התייחס לזה. בימין בשמאל ובמרכז, זה לא עניין אף אחד.

"אנשים פה הם מאוד ריאליים, בניגוד לתדמיות ולמה שאתם חושבים. עובדים כל הזמן על שני אפיקים – חיזוק הקהילה הישראלית, להשיג תקציבים כמה שיותר, מועדוניות, עבודה קהילתית אמיתית. לזה אחראי מי שיושב במועצה. התפקיד שלי בכוח זה להיות הלוחמת: להילחם להוצאת המסתננים".

אבל איך זה קרה?

"זה היה הדרגתי. זיהו אותי מהר מאוד כאיום, בעיקר הפעילים העצמאיים, בהתחלה אפילו ניסינו לדבר, היו שניים-שלושה מפגשים, עם פעילים כמו סיגל אביבי, ברק כהן, כמה חבר'ה מהקהילה האריתריאית כמו עמנואל ימני, אבל זה התפוצץ מהר מאוד. היה ניסיון לצמצם מוקדי חיכוך ונכונות לעזור לנשים בודדות בנווה שאנן שהן חלק משמעותי במאבק שלנו וחיות פה במצור. הם הציעו הצעות, שיעשו משמר שכונות וישבו על זה, בסוף לא קרה כלום כי אנחנו פוצצנו. אחרי שתי פגישות הגענו למסקנה שהם מנסים לייצר את איחוד המאבקים הידוע (בה מאמין הפעיל החברתי עו"ד ברק כהן – חה"ז וע"פ), וזה לא מתאים. הם מאשימים אותי שאני פוצצתי, ואני מודיעה לכם שאמרו לי פשוט לחתוך, שמנצלים אותנו, הולכים להשתמש בנו.

"החבר'ה פה הם ליכודניקים, אנשי ימין, מאוד לאומיים, היה צוק איתן, לא יכולים לשבת ולדבר עם אנשים שעומדים ב'הבימה' ומפגינים נגד הצבא ונגד חיילים. אני לוקחת אחריות, אבל זה לא היה אפשרי. זה משהו שעולה המון פעמים גם בשיחות שלנו, שיש מצב שאם לא הייתה פה מעורבות של פעילות ישראלית, פעילי שמאל, אלא רק אנחנו והמסתננים – תתרגמו אותי אם אתם צריכים, אני אומרת 'מסתננים' – שלא היינו מגיעים למצב שהגענו. מי שליבה פה חד משמעית וגם האריתריאים אמרו את זה, זה הפעילים הישראלים שבאו לעזור להם ולקחו את המצב למקום יותר קיצוני. קודם כל כי עצם הנוכחות שלהם יצרה עוינות גדולה".

למה?

"אנשים פה לא אוהבים את השמאל. איך אסביר לך? זה כל כך ברור. זו שנאה לאשכנזים, לשמאלנים, גיליתי שברגע שעוברים את קו רוטשילד החבר'ה נכנסים לוויברציות, לא טוב להם שם. הם סוחבים המון המון מטענים מהעבר, יש מתיחות מאוד גדולה".

אנחנו לא חובבי ספינים וטענות "גזענות הפוכה" – אבל את מתארת פשוט שנאה, שצריך מידה של שנאה עצמית כדי להיות מסוגלים לקבל ובטח להצדיק

"לא ברמה האישית. לכולנו יש חברים או מכרים או בני משפחה מהמחנה השני. אבל בהחלט ברמה של המאבקים הציבוריים".

כשאת מציגה את זה ככה זה מבוי סתום. עניין רגשי, שלא ניתן לפרק, ולא משנה כמה הצד השני ינסה. מפה אין לאן להתקדם

"דווקא יש. קחו אותי לדוגמה. יש אצלנו הרבה אשכנזים במאבק ובמעגל התומכים. חילונים ודתיים, סטרייטים, הומואים, לסביות, טראנסים. אם יבוא איש שמאל ויצטרף או אפילו רק יתמוך, הוא יתקבל בחיבוק גדול ובלי שאלות. אבל כל עוד נשמר הזיהוי הזה של אשכנזי+שמאלן+חובב מסתננים זה מבוי סתום לגמרי. זה כאילו כל המטענים של כל השנים, כל האיבות, כל החשדנות, הכול מתנקז היום לסוגיה אחת בלבד, ובסוגיה הזאת אין מקום למורכבות: או שאת איתנו או שאת נגדנו".

הריאיון עם פז נערך שבוע לפני שהממשלה חזרה בה ממתווה הגירוש של מבקשי המקלט לרואנדה ולאריתריאה, והודיעה על ההסכם עם האו"ם שבעקבותיו ישראל תקלוט חלק מהם, ואחרים יעברו למדינות מערביות. גם אז, כמה ימים אחרי שבג"ץ הודיע כי הגירוש מעוכב לזמן בלתי מוגבל, פז האמינה שמתווה הגירוש יתממש.

נפגשת עם ראש הממשלה. את לא מרגישה שעושים עלייך סיבוב?

"כולם עושים עליי סיבוב, אז אני הימרתי, אוקי? זה ראש הממשלה. בוקר אחד קיבלתי טלפון מלשכת ראש הממשלה שמזמין אותי. גם אתם הייתם הולכים. זה היה חודשיים לפני הביקור שלו בדרום תל אביב. צבטתי את עצמי, והלכתי.

"כבר היה תהליך, כבר היה בג"ץ, והיינו בקשר עם גדעון סער שהיה שר הפנים בזמנו. ידענו שיש תוכנית וכמה המדינה משקיעה בתהליך הזה, ושראש הממשלה שם את היוקרה שלו על העניין הזה. עבדתי הרבה זמן כדי להגיע לנקודה שבה אקבל את הטלפון הזה, ושביבי מהסיבות שלו ירצה את החיבור הזה. מבחינתי זה חיבור אינטרסים ולא מעניין אותי מה האינטרסים. בפגישה הופתעתי מאוד לטובה.

"שאגיד שלא חששתי שעושים עליי סיבוב? אני מודעת לכך שזו בהחלט יכולה להיות אופציה. הייתי חייבת לעשות הימור על המהלך הזה. החוכמה זה להביא את בעלי האינטרס לעזור לך במאבק שלך. לעמוד עם שלטים מול ביבי ולהפגין לא מביא לי תועלת".

השבוע, כשנודע שהממשלה ביטלה את מתווה הגירוש התקשרנו לפז לבקש את תגובתה. "אמרתם לי שעושים עליי סיבוב", היא אמרה בפתח השיחה – ואז הוסיפה "תושבי דרום תל אביב ממשיכים במאבק להרחקת המסתננים".

העלבון והנטישה

לפני כמה שבועות נערכה עצרת גדולה נגד הגירוש ברחוב לוינסקי בתל אביב. פז, ועמה יותר ממאה בני אדם הפגינו באזור שאותו אישרה להם המשטרה, רחוק מ-15 אלף המתנגדים לגירוש, לזכרה של אסתר גלילי ז"ל שנרצחה לפני שמונה שנים על ידי סודני. כמה דקות לאחר מכן, כשצעדו לכיוון העצרת הכללית, פז בודדה מהמפגינים ונעצרה לכמה שעות, מעצר שסיבותיו לא ברורות (גם לא בסרטון ששחררה המשטרה), בפעם השביעית, עד כמה שהיא מסוגלת לזכור. אחד השלטים הבולטים בהפגנה היה "לא ביקשנו להיות המצפון שלכם", והרגש הבולט ממשתתפיה היה רגש של עלבון.

"העלבון שלנו כפול: המדינה  – לא רק הרשויות, העירייה, הציבור והתקשורת – המדינה עצמה, ככלל גדול, חשבה שזה נורא בסדר להפיל את סיפור המסתננים על התושבים פה. 'לא היה גן עדן קודם', אנחנו 'פח זבל', ככה התייחסו אלינו. בבחירות למועצת העיר, חלק מהקמפיין היה שמתייחסים אלינו כאל פח זבל, שיש בו מלא זרים אז מה זה עוד 40-50 אלף.

"זה עלבון פיזי. עשו את כל זה, ובלי לתת לתושבים שום סיוע. מכפילים ומשלשים פה את האוכלוסייה על ידי זרים, רובם גברים, שבאים מתרבות אחרת, חסרי כל, מהתרבות של קרן אפריקה – לא אהיה פוליטיקלי קורקט – ואז כשהאוכלוסייה פה קמה ומתקוממת בדרכים שלה, ביכולות שלה, בשפה שלה, בהסללה האיומה שעשו פה, קראו לנו פשיסטים, אמר לנו 'תלכו לביבי, תכילו, תתמודדו, תהיו הומניים, אל תהיו גזעניים'. בחור מעירוני א' סיפר איך בכתה ט' הוציאו את כולם החוצה, בלי קשר לציונים שלהם, ושלחו אותם לבית ספר מקצועי. ישר שמו עלינו תווית של פשיסטים, אלימים – רמת האלימות פה, ביחס למה שהתושבים אכלו לאורך השנים, היא אפס.

"יש פה תחושה עמוקה של נטישה. באירוע של בקבוק התבערה (השלכת בקבוק תבערה לגן ילדים של מבקשי מקלט באפריל 2012 – חה"ז וע"פ) כולם גינו והוקיעו. אני הייתי בוועד הפעילים של השכונה, וקיבלנו הודעה בבוקר שיהיו הפגנות במרכז השכונה. באנו לשם כגורם ממתן – היום זה לא היה קורה לי – ומצאנו שתי קבוצות. מצד אחד שלטים נגד גזענות, 'שפירא נגד גזענות' והשלט שהטריף את כולם: Refugees are welcome. מולם ראיתי תושבים מבולבלים לגמרי, כועסים בטירוף. הגרעין המאוד קשה של התושבים פה. היו דיבורים קשים בין הצדדים. ניסינו להרגיע את השטח, עם אריתריאים וסודנים שעמדו בצד. חלק מהאנשים בכו. זו הייתה סיטואציה מאוד קשה. חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: את חייבת לבחור צד".

שפי פז נעצרת בהפגנה בכיכר רבין, 24.3.18

למה?

"אני חייבת לבחור כי זה היה כל כך אחד נגד השני. אני מבינה את השאלה שלך, 'למה לא תנסי לחבר?'. זה גם עניין של אופי. יש שני צדדים, ואת לא יכולה יותר לשבת על הגדר. משהו באווירה, במתח העצום והעלבון המטורף שבאים אנשים מבחוץ, לאן רפיוג'יז אר וולקאם? אלינו הביתה? שיבואו אליכם!"

אז גם את נעלבת

"מאוד, מאוד. הלב שלי היה עם התושבים. אני נורא נעלבתי, כי לא היה טוב. זה עלבון, הרפיוג'יז אר וולקאם חרוט לי בתור עלבון נוראי. מי אתם?! אנחנו טובעים, נחנקים כבר. בהתחלה הם ישבו בנווה שאנן, ולקח זמן עד שהגיעו לשפירא. לקח זמן לכולנו, בניגוד לאם היו מביאים אותם למרכז שוסטר ברמת אביב ג'. שם תוך יומיים רמת אביב הייתה כמרקחה. אצלנו לקח חודשים עד שקלטנו מה קורה.

"אנשים שואלים לפעמים, גם אני, למה לא נשכבתם מתחת לאוטבוסים שהביאו לפה את המסתננים? היום הייתי מרכזת על זה את כל המאבק. משכיבה אנשים תחת הגלגלים של האוטובוסים, כי זה הדבר הכי חזק שהיה.

"כשאריק שרון גירש את מהגרי העבודה (בתחילת העשור הקודם – חה"ז וע"פ) לא אהבתי את הסגנון והדרך, אבל למרות שחשבתי שצריך לגרש מי שלא חוקי, כשבאו לתפוס את השכנים שלי מניגריה הסתרתי אותם, ואז הם עזבו לבד. לבן שלי היה מטפל מטוגו שהוא התאהב בו. בגיל 3 הוא שאל אותי מתי הוא יהפוך לשחור, כמו המטפל שלו. זה לא שלא היו חיכוכים, ולא היו צרות, אבל חיינו טוב. הרי למה באתי לגור בשפירא? חוץ ממחיר הדירה, חניה ומעלית, ואני באה מהרחובות ליד 'הבימה' – הסיבה הנוספת שבאנו לפה הייתה הרב תרבותיות". פז צוחקת מההסבר, אבל מדגישה שהיא מתכוונת לכל מילה.

אז מה השתנה, בעצם?

"המספרים. אתה פתאום קולט שאתה יוצא מהבית ולא רואה לבנים. אני אישה ומסתובבת ברחובות, וזה פשוט נהיה הרבה. גברים צעירים, זרים ושחורים. הישראלים התחילו לברוח מפה. הייתה קהילה מדהימה ואז זה עוזב וזה עוזב, ואנשים נזרקו מהדירות כי היה יותר משתלם להשכיר לזרים. התחיל להיות פה לא בטוח, לא מכירה אחד שלא נפגע ממשהו. לימדנו את הילדים של השכונה איך מתנהגים כשמנסים לקחת לך טלפון, כשמנסים להוריד אותך האופניים, כשבאים מולך 10-15 אנשים שחצי מהם שתויים".

השכונות נגד הלטפנים

"הפעילות הראשונה שהובלתי הייתה נגד טקסי אבלות בגינה הציבורית. אנשים התלוננו שהם לא יכולים לצאת לגינה ולהוציא לשם ילדים, כי התקיימו שם טקסי אבלות. לראות את זה בפעם הראשונה זה מרתק. אצל האריתריאים יש תקופת אבל של 40 יום, כמו שבעה אצלנו. בארץ שלהם זה קורה בבתים, אבל פה אין מקום אז הם עברו החוצה, בהתחלה איפה שהייתה חורשה גדולה והיום מיועדת לדיור בר השגה – המאבק האחרון שלי עם שמאל ואנרכיסטים יד ביד – ואז עברו לגינה הציבורית במרכז השכונה. ניסינו להזיז אותם, ולא הצלחנו, אז יום אחד הגענו לגינה לפניהם ותלינו בלונים – והכרזנו על מסיבת יום הולדת. קלאסי. התגובות לזה היו מאוד קשות. חלק מהפעילים הישראלים שתומכים בהם ניסו למצוא פתרון, להעביר אותם למקום אחר, אבל לדעתי האריתריאים לא רצו. ככה זה המשיך עד שהם עזבו, חזרו ללוינסקי או משהו.

"הפעילות השניה שהייתה קו חזק – יש ברחוב לבנדה כנסיה מאוד גדולה, בפסאז'. היום אני יודעת שזה של תומכי המשטר באריתריאה, לא שזה משנה משהו. בבניינים מסביב גרו בעיקר מסתננים וכמה זקנות ישראליות. שבת אחרי שבת אחרי שבת מתקשרת אליי אחת מהן, ומבחינתה מחללת שבת, ובוכה לי בטלפון שהיא לא יכולה יותר כי משלוש לפנות בוקר בומים של כנסיות דופקים לה בבית. דיברנו איתם וזה היה כמו לדבר אל הקיר, אז נקטנו באותה שיטה: הגענו בבוקר, נכנסנו לפסאז', ושמנו מוסיקה שלנו. התגובות לזה היו – 'ליל הבדולח'. הלטפנים, כל תומכי המסתננים נגד תושבי השכונות. אני זוכרת את עצמי אומרת 'תשמרו תחמושת חבר'ה, יהיה יותר גרוע'. איזה ליל בדולח? הרי אפילו לא נכנסנו לכנסיה, ובטח שלא שברנו כלום".

אבל תקפתם ילדים

"הטקטיקה שלי היא לשמור את הנושא של דרום תל אביב כל הזמן על אש קטנה או גדולה, ולא לתת לנושא לרדת מסדר היום – נראה לי שדי הצלחתי בזה. לפעמים החיים מזמנים לך דיוני ועדות כנסת, ולפעמים שקט, וכששקט צריך לעשות. להם זה טוב, שקט זה הכי טוב, יעל גבירץ מאליפלט תפעל בשקט ותפתח להם עוד גן ועוד גן.

"לי השקט לא טוב. הבנתי מאנשים שבחוץ לא מבינים מה קורה, כי הם לא מגיעים, והם לא יודעים מה זה הכיבוש הזר של דרום ת"א. אני שמאלנית לשעבר, אז ישבתי על האינטרנט ושרפתי יום שלם בסרטים של 'בצלם' – איך עובדים, איך עורכים. יצאנו לשטח לריכוזים גבוהים של מסתננים לתעד אותם וברגע ששולפים מצלמה, יש מהומה, כי הם לא אוהבים להצטלם. אני אומרת להם, לא רוצה להצטלם? זוז הצידה.

"היה שלב שתיעדנו מה קורה בשכונות יהודיות בשעות הערב, מי נמצא במרחב הציבורי ומי לא. אפשר להתווכח אם זה לגיטימי, אבל לדעתי זה לגיטימי. הראינו שיש 95% ומעלה זרים, וזה חימם נורא את השטח. תמיד יש איזה חצי שעה עד שהמשטרה מגיעה להפריד. הילדים היו קופצים לנו מול המצלמה ואנחנו צועקים 'זוזו'. אחרי העימות הראשון, הלטפנים עשו משמר על הגינות, בכל סוף שבוע הם היו מגיעים.

"ואז הגענו לאותו סרט מפורסם שעשה רעש גדול שתפסנו ילדים צועקים – ערב של עימותים קשים, משטרה בשטח, והכל. ואז המשטרה הלכה, והם גם הלכו, ונשארנו כמה חבר'ה שלנו ואז שומעים ילד צועק מרחוק 'היטלר היה תותח'. ברור שהילדים רצו לעצבן, אז קראנו להם. לטלפונים כבר נגמרו הסוללות, ולי הייתה מצלמת גו-פרו בכיס אז התחלתי להקליט. 'אנחנו אוהבים את הנאצים', 'תודה לנאצים ששחטו את האמא שלכם', 'אתם עושים לנו מה שהנאצים עשו לכם'. שאלנו אותם איפה למדו את זה, והם אמרו שבבית ספר. שאני לא אעשה בזה שימוש?"

מצטערת על זה?

"לא. הם צועקים לנו גם היום 'תודה רבה לנאצים'. בשלב מסוים עשו להם שיחות, ויצא פוסט עם תמונה שלי שרץ באלפים בקבוצות של אריתריאים 'תזהרו מהאישה הזו היא עושה פרובוקציות ומשתמשת בזה נגדנו'. זה עבד חלקית, כי הם עדיין צועקים אבל מרחוק. היו שתיים שלוש שבתות שבאנו להפריע לחתונות. תתחתנו איפה שאתם רוצים לא פה, לכו לפארק הירקון".

אבל אלה מעשי ביריונות

"נו? אני ביריונית. אני לא אלימה אף פעם, אבל אני בהחלט ביריונית", היא אומרת וחיוך גדול מתפרש על פניה.

ואז מתחילים להחזיר, כי זה כואב

ולא היית רוצה לשנות את התדמית הזאת? הרי היית 'השמאלנית הצודקת'

"אני כבר לא בשלב הזה. היה תהליך. זה נובע מכמה תובנות, גם מזה שנכנסו בי והגבתי, בלי הפסקה קראו לי נאצית – אז אתה אומר 'רבאק, אז אין לי ברירה אז אני אעשה דברים, אני כבר אהיה רדיקלית'. יום, אחרי יום, אחרי יום, אחרי יום. גם דוחפים אותי החוצה ומחסלים אותי בכל מקום. בכל הדפים של הארגונים שלהם אני חסומה. לא נותנים לי להגיב. אני לא יכולה לדבר, להגיד 'אתם לא בסדר, אתם מרגיזים אנשים, תתנהגו אחרת'. אין עם מי לדבר. אחד מהם, יגאל שתיים, כתב 'כולם מתנערים משפי פז, אפילו הבן שלה מתנכר אליה'. הבן שלי חטף ג'ננה, רצה להגיב לזה – וגילה שגם הוא חסום. כל מי שחבר שלי נחסם.

"נורא קשה לאנשים, לשני הצדדים, לקבל את העובדה שמישהו משלהם עובר צד. זה מערער, זה כמו חזרה בתשובה. מערער את האמונה. הם חושבים: 'אולי זה לא כל כך בטוח כל מה שאני מאמין בו. אולי האמיתות שלי לא מאה אחוז'. אני מגלה לאט לאט שיש המון אנשים כמוני. לא הכרתי אנשי ימין בעבר, ואני מכירה אנשים כמוני ממרצ שעברו ימינה והם ימנים לגמרי, ביבי וימינה.

"בהתחלה החברים שלי היו השמאל היותר מתון. אנשים שהכירו אותי דווקא הגיבו מאוד יפה למאבק, היה שיח. היו אומרים 'לא בסדר שהכל עליכם'. בבחירות לעירייה חצי מהקולות שקיבלנו היו לא מדרום ת"א, וכמה אלפי קולות הגיעו מהעיר עצמה".

והיום את מוקצה מחמת מיאוס

"לגמרי. ביום שכתבתי שאני בעד מתקן חולות זה התחיל. אני הבנתי נורא מהר שראש העיר לא יפתור לנו את הבעיה, ושהציבור הישראלי בכללותו אנחנו מעניינים לו את ה… היחידה שיכולה לפתור את הבעיה זו הממשלה, והחיצים מכוונים לשמה, ויש שתי דרכים לעשות את זה: להתכוונן, בהתחלה היינו נגד הממשלה, נגד ביבי נגד חולדאי. צעקנו לשמאל להצטרף, היינו בפגישה עם גדעון סער, ואז הגיע חוק ההסתננות, והחלטנו שאנחנו תומכים בו וזה היה קו פרשת המים של השמאל איתי. ואני אומרת בוועדת הכנסת שמתקן חולות זה לא פתרון שאני הייתי מביאה, אבל זה הפתרון שהממשלה מובילה. אז הם התחילו לקרוא לי פשיסטית, כי אני כאילו בעד לשלוח אנשים לכלא ללא משפט, בעד התעמרות באנשים".

איך הרגשת?

"לספר לכם על לילות של בכי? פעם ראשונה שקראו לי נאצית, ניאו נאצית, יודו נאצית, גבלס היה יכול ללמוד ממך. אז בוכים קצת, באה לבת הזוג שלי טלי ושואלת 'למה הם עושים לי את זה?'. ואז מתחילים להחזיר להם בחזרה, כי זה כואב וכי זה מגיע להם, אבל בעיקר כי זה כואב".

את מרגישה דחויה?

"יכול להיות. אני מרגישה שסותמים לי את הפה וזה נורא קשה לי מגיל אפס. לא הייתי ילדה נורא טובה, ומילים זה הכוח הכי חזק שלי, ואז סוגרים לי את הדרך בכל מיני מקומות. טוענים שאני לא מכבדת את הערכים הכי בסיסיים של זכויות אדם, אבל אני באמת חושבת שיש להם זכויות – פשוט לא פה. אני מדברת עם אריתריאי יותר שוויוני מכל פעיל זכויות אדם, לא נותנת הנחות, לא מסתכלת מלמעלה, בלי פטרנליזם ופטרונות ולא מגוננת עליו ואומרת לו בפנים – מקומך לא פה. לא מתנשאת ולא יותר טובה ממך. פשוט מקומך לא פה.

"אף אחד לא ביקש מאיתנו רשות להפוך את הבית שלנו למחנה פליטים ולא נתנו הסכמה להיות המצפון של אף אחד. למשפט הזה אין להם תשובה. אתם חיים במדינת ישראל, אתם יודעים הכל, יש פה אנשים שהחליטו לקחת את הגורל שלהם בידיים, מקריבים קורבנות עצומים בשביל המדינה הזו, אז תלמדו מאיתנו ותחזרו הביתה לעשות את ההפיכות שלכם. לא תעשו הפיכת שלטון במדינה שלכם על בירה בנווה שאנן. אז אני מפוצצת להם פעילויות כמו הקרנת סרט שהם רצו לעשות פה בשכונה, והם קוראים לי ביריונית".

זה עצוב. אנשים רוצים להרגיש אהובים. הערוגה שבה גדלת, חברי הילדות שלך, השכנים ממרכז העיר, החברים מהפעילויות של פעם – עבורם שפי פז הפכה להיות בריונית. יהיה מי שיגיד שזו טרגדיה

"יש לי שלושה אחיינים. אחד מהם פעיל זכויות אדם, והוא אמר לי 'לא מסכים עם שום דבר שאת עושה, אבל אני מעריץ אותך'. גם החברים שניתקו, עדיין אוהבים אותי, וזו לא קבוצת ההתייחסות שלי היום. שילמתי מחיר זה נכון, וזה היה נורא, מאוד נורא, ואני עדיין משלמת – אבל על כל חבר שהפסדתי הרווחתי עשרה".

אבל מציגים אותך ציבורית כמעין תושבת טריילר פארק כזו ממקומות נידחים בארצות הברית. מין היל בילי לבנה גזענית של מדינת ישראל. את לא מצטערת על זה?

"אחת לכמה זמן אני עוצרת ושואלת את עצמי אם אפשר היה לעשות את זה אחרת, ואומרת חד משמעית שההקצנה היא בשני הצדדים. ההקצנה, העלבון, איך הם לא מבינים את השבר העצום שיש פה? אף אחד מההיפסטרים שעברו לדרום העיר לא מבין את השבר של מי שחיו פה דפוקים ונטושים ובמאבקים קשים אבל אהבו את המקום ואת הקהילה הזאת והאמינו שיצליחו לשנות.

"על הגב שלי הם עושים את ה'פרוגרסיביות' שלהם. אני לקחתי על עצמי במודע להיות כליא ברק או מטרה. אני ידעתי מה יהיה כשאהיה הפרצוף של המאבק הזה, אבל לא ידעתי מה יהיו העוצמות של השנאה שאחטוף ועומק המחיר. אולי הייתי נבהלת אם הייתי יודעת, אבל גם ידעתי שיש לי את היכולת להתמודד. אתם תראו שגם עליכם הם יצעקו עכשיו. הם יגידו שבזה שאתם מדברים איתי, אתם נותנים לי לגיטימציה. אתם יודעים מה? היום כבר אין לי שום צורך להיות אהובה בשמאל".

אחרי הריאיון אנחנו מבקשים ממנה להעביר את סרטון המעצר האחרון שלה, בכיכר רבין. "אגב", היא כותבת בהודעת וואטסאפ שהגיעה איתו, "בריונות היא תרופת-נגד לקורבנוּת".

[mc4wp_form id="1006521"]