איור: הילית שפר
אף אחד לא רצה את הנסיעה הזאת, אומרת ריוה אילצ'נקו, העיניים שלה יבשות. ובכל זאת, הם נסעו לים המלח, ליום אחד. בדרכם חזרה סטה ממסלולו נהג שיכור ונכנס חזיתית במכונית שבה ישבו היא, איגנט בן זוגה, והבנות ליאל ומאיה. איגנט ומאיה בת ה-4 נהרגו, ריוה וליאל, בת 6, נפצעו קשה.
בביתה בשכונת נווה שרת בתל אביב מנסה אילצ'נקו (39) לנהל את הדבר הכי קרוב שהיא יכולה לחיים תפקודיים. פחות מארבעה חודשים חלפו, היא וליאל השתחררו מבתי החולים, וחזרו אל הבית ואל דניס, בנו בן ה-13 וחצי של איגנט מנישואים קודמים שחי איתם כל השנים. בימים שהיו מאושפזות הוא חיכה להן בבית וסירב לישון אפילו לילה אחד אצל חברים. ריוה וליאל ממשיכות לטפל בשברים ובפצעים באשפוזי יום וריפוי בעיסוק, אבל לאיש מבני המשפחה אין מושג איך לאחות את השבר שנוצר בחייהם.
"אני על כל מיני כדורים פסיכיאטריים להרגעה שהתחילו לתת לי אחרי התאונה", מספרת אילצ'נקו. "אם אפסיק אותם אני לא אצליח לבד. עכשיו הכל תלוי בי. דניס נסגר לגמרי בעצמו ולא מדבר. ליאל לפחות מדברת, מדברת כל הזמן על מה שקרה לנו. היא אומרת שהיא מתגעגעת, שחבל שאנחנו לבד, שחבל שאי אפשר להחזיר את אחותה.
"אתמול דניס נסע לטיול שנתי ועדכן אותה שיומיים הוא לא יהיה. בערב היא שאלה מתי הוא חוזר וביקשה להתקשר, ובבוקר ברגע שקמה אמרה שהיום הוא חוזר, נכון היום הוא חוזר?. היא לא האמינה עד שהתקשרה ושמעה אותו שוב. היא חיה בפחד. שתינו צריכות להתחיל טיפול".
במטבח, ליד החלון הפונה לרחוב, עומד שולחן זכוכית עגול, שבור בדיוק באמצע. חצי במקומו והחצי השני נוטה על צדו, חתיכה גדולה של זכוכית חדה מוחזקת באמצעות רגל ברזל. כמו מצבה לחיי המשפחה הוא עומד שם, ואין מי שייקח אותו לתיקון, ישליך לאשפה, או יחליף אותו בשולחן שלם. "אני לא יכולה עם היד", אומרת אילצ'נקו, "ואין פה מי שיטפל בזה. זה מסוכן, אבל יש לי בעיות יותר דחופות".
למשל, מי יחפוף לליאל את הראש. איך להעביר את הבצל שטיגנה במחבת לסיר הבורשט הענק שהכינה. מי ינקה את הבית. איך תפרנס עכשיו שני ילדים. "העובדת הסוציאלית מהרווחה בעירייה אמרה לי שהיא מחפשת תרומות כדי למצוא לי עזרה בבית", היא מספרת. "גם ככה אני חיה מתרומות. מהמועדונית של ליאל שולחים כל יום שאריות מארוחת הצהריים – שתי מנות, לה ולדניס, לארוחת ערב. מבית הספר של דניס התגייסה קבוצת הורים ושלחה מבשלת שתבוא יום בשבוע ותכין אוכל, שנצטרך רק לחמם. כל צעד וכל תנועה כואבים לי, אבל אין ברירה, אני חייבת לזוז. צריכה להמשיך את החיים של הילדים".
ריוה אילצ'נקו. צילום: עינת פישביין
הלך החזיר, בא הבירוקרט
גם מי שאינו נאיבי ואף מודע לקריסתה של מדינת הרווחה הישראלית, יכול לצפות שאדם שאיבד כל כך הרבה יקבל עזרה לפחות בצעדים הראשונים, הפיזיים, עד שיעכל את מה שאירע וימצא דרכים להתמודד עם האובדן. אבל הקריסה היא כנראה מוחלטת, ולא משנה במי מדובר. איגנט עבד 13 שנה בחברה הייטק כמהנדס מחשבים, ריוה היתה עד התאונה עצמאית בתחום הטמעת בסיסי נתונים. רשת ביטחון זה לא בנה להם.
הדבר הראשון שנאלצה אילצ'נקו לעשות אחרי התאונה היה לריב בטלפון עם הפקידים ומנהלת הסניף של בנק הפועלים בשכונת מגוריה: "היה לי מינוס של כמה אלפים. כבר הבנתי שהמשכורת לא תיכנס בזמן הקרוב, ושייקח זמן עד שיגיעו ביטוח לאומי ופיצויים. אל החשבון של איגנט אין לי גישה עד שיהיה צו ירושה, וזה לוקח זמן. התחננתי שלושה ימים שלא יחזירו לנו צ'קים, כי אנחנו משלמים שכר דירה, והכסף ממשיך לרדת. הם אמרו שלא מוכנים להעלות לי אוברדראפט, ואם אני בבעיה – שאקח מהם הלוואה. ביקשתי הלוואה בלי ריבית לפחות, איימתי שאעבור בנק, אבל הם אמרו שאין דבר כזה בלי ריבית. לקחתי 20,000 שקל לשלושה חודשים, ואני משלמת 7,000 שקל בחודש. את כרטיסי האשראי ביטלו לי באופן מידי, חוץ מכרטיס בסיסי שמאפשר למשוך כסף ואין בו שום הטבות".
וכמו בדירה להשכיר – הלך החזיר, בא הבירוקרט. עם אשפוז יום שלוש פעמים בשבוע, ריפוי בעיסוק לאמת היד המרוסקת והרגל השבורה, טיפול ברגליה השבורות של ליאל וטיפולים פסיכולוגיים שאפילו לא התחילו, אילצ'נקו נדרשת עכשיו להתמודד עם המוסד לביטוח לאומי. ערימות של מסמכים נדרשות כדי לקבל הבטחת הכנסה וקצבת שאירים ולצורך קביעת אחוזי נכות. אילצ'נקו אף צריכה להוכיח שהיא ואיגנט – שלא נישאו – הם ידועים בציבור.
בסוף הדרך תקבל קצבאות מחיה בסיסיות שיסייעו לה להתקיים עד שתוכל לחזור למעגל העבודה, אבל בתחילת השבוע אפילו שקל לא נראה באופק. הדרישות למסמכים נוספים המשיכו להיערם, ועורך דין שלקחה כדי לנסות להקל על המסלול הבלתי אפשרי, לא הצליח לקדם אותה.
העובדת הסוציאלית מקוששת תרומות
בהכירנו את מסלולי המכשולים של הביטוח הלאומי, אפשר לצפות שעזרה ראשונה לכל הפחות תקבל הפצועה ממחלקת הרווחה העירונית, גוף נגיש יותר ובירוקרטי פחות. שם יש באמת עם מי לדבר, אבל אין הרבה מה לתת – כך מתברר כשעובדת סוציאלית נשלחת לקושש תרומות עבור המטופלת החדשה. לאחר שהמקרר של אילצ'נקו הפסיק לעבוד הצליחו בלשכה לגייס עבורה תרומה של 2,000 שקל, ועם עזרה נוספת מחברים היא הצליחה לקנות חדש. פעמיים נתנו לה תלושי אוכל לקנייה בסופר, של 300 או 150 שקל. ביום שבו נשלחה פניית "המקום" לעירייה, בצירוף מקרים מפתיע, הודיעו לה שאישרו 800 שקלים לחודש עבור עזרה בבית, שאותה תצטרך להשיג בעצמה, בשוק החופשי (כלומר שתוכל להשיג לא יותר מחמש שעות שבועיות).
"פעם חיינו כל כך בסדר ולא היינו צריכים כלום", היא אומרת, "עכשיו אני חיה מתרומות ומעזרה של אנשים בשכונה. לפעמים באים לבקר, מביאים 500 שקל, שיהיה לנו ממה להתקיים. שולחים לי אוכל! זה מצב שקשה לך לדמיין שתגיעי אליו. הוצאתי חסכון קטן שהיה לי. המזל היחיד שלי זה שהימים כל כך קשים, שאני לפחות ישנה שינה עמוקה בלילות, בלי חלומות".
"באחד הימים ירד גשם", מספרת אורנה שילת עדן, "הגעתי לבקר את ריוה וראיתי שהיא יושבת וסוחטת סמרטוט של ספונג'ה. עם היד המרוסקת הזאת. אסור לה לעשות את זה, זה הורס לה את השיקום של היד. האישה הזאת יצאה מבית חולים לפני שבועיים, זה לא יכול להיות שהיא ככה".
שילת עדן גרה לא רחוק מאילצ'נקו, מצדו השני של המרכז המסחרי הישן של נווה שרת. הן הכירו דרך קבוצת הפייסבוק השכונתית, שהצילה את שתיהן בזכות התמיכה שקיבלו בזכותה. שילת עדן, שאת סיפורה הבאנו כאן, נפצעה ביומו האחרון של צוק איתן, ב-26 באוגוסט, שעות לפני שנכנסה לתוקפה הפסקת האש. ב-6:30 בבוקר נשמעה אזעקה בתל אביב. "שמתי על עצמי חלוק ולקחתי את הילדה על הידיים", סיפרה אז. "היא הייתה קצת מפוחדת ועד שאני לא מחבקת אותה היא לא מפסיקה לצעוק וזה קצת מלחיץ. ירדנו למקלט במדרגות והחלוק שלי נתקע באחת העגלות שהיו קשורות בגרם המדרגות. החזקתי את גאיה וניסיתי להוציא את החלוק התקוע וככה נפלנו ביחד איזה 4-5 מדרגות. אני הגנתי על הילדה אז לה לא קרה כלום, אבל הרגשתי את העצמות שלי נשברות".
השכנים עזרו לה לעלות בחזרה לבית עם גאיה, אבל חלפו שעות עד שהצליחה למצוא סידור לילדה לשעות הבוקר ולהזמין אמבולנס שייקח אותה למיון. כשהגיעה, עם כאבים עזים, התברר שהיא סובלת מפציעה קשה בשתי הרגליים. יותר משלושה חודשים אחרי, השיקום שלה רחוק מלהיגמר. "בכל פעם שאני עומדת על הרגליים, חותכת סלט לי ולילדה, אני הורסת את עבודת השיקום וחוזרת אחורה. אבל אין לי ברירה".
ממחלקת הרווחה אושרו לה לדבריה שעתיים שבועיות, ביטוח לאומי אישר במשך חודש וחצי עוד חמש שעות, אבל ברגע שעמדה על רגליה – עם קביים כמובן – זה ירד לשלוש שעות. היא עדיין לא הצליחה לחזור לעבודתה כווטרינרית, מומחית לטיפולים אלטרנטיביים בחיות. הבעיה הגדולה, לדבריה, היא שאינה מקבלת עזרה פיזית אלא כסף, בסכום שאינו מספיק: "עובדת זרה אי אפשר לקחת בסכום כזה, כי עובדת חוקית מחויבת למשרה מלאה, והאפשרות היחידה היא להעסיק עובדת לא חוקית. הם יודעים את זה ומעלימים עין כשהם משלמים כזה סכום. גם זה לא פותר את העניין, כי עזרה בבית בשוק החופשי תעלה לפחות 50 שקלים לשעה, והיא מתוקצבת לפי 30. את הכסף שקיבלתי חילקתי בין אנשים שהגיעו מהפייסבוק לעזור. אני מחפשת כל פעם מישהי לכמה שעות, רק שתוריד ממני מעט עבודה ותאפשר להשתקם".
אורנה שילת עדן לאחר הפציעה. צילום: יובל אצילי
תגובות: פועלים לסייע
"בשל צנעת הפרט, העירייה מנועה מלמסור פרטים אודות המקרים המדוברים", נמסר מעיריית תל אביב. "ככלל, שירותי הרווחה פועלים לסייע למשפחות במשברים רפואיים על ידי השתתפות במימון עזרה ביתית, סידור במסגרות בקהילה (מעון יום, מועדוניות) בהתאם לצורכי המשפחה והמגבלות התקציביות, וכן על ידי הדרכה ותיווך למיצוי זכויות מול גורמים רלוונטיים, כגון המוסד לביטוח לאומי, קופות החולים, משרד השיכון וכד'. העובדים במחלקות הרווחה מלווים ומסייעים למשפחות במשבר בליווי, תמיכה וטיפול משפחתי בתקופות קשות אלו".
מבנק הפועלים נמסר: "מחמת סודיות בנקאית וחובת הגנת הפרטיות, הבנק לא יכול להתייחס לפרטים האישיים של המקרה, אולם לאור מצבה של הלקוחה, הבנק מסייע ומלווה אותה. המטרה היא לסייע ללקוחה בתקופה זו בפריסת הלוואה ארוכה וללא עלויות (ריבית או עמלות). הבנק מאחל לה רפואה שלמה".
מביטוח לאומי נמסר: "הגב' ריוה הגישה תביעה לקצבת שאירים עבורה ועבור בתה. התביעה עבור בתה אושרה והיא תקבל קצבה רטרואקטיבית מ-1 באוקטובר 2014. התביעה עבורה טרם אושרה משום שהגב' ריוה רשומה כרווקה ודרושה בדיקה נוספת כאשר מדובר בידועים בציבור. במידה והיא תוכר כידועה בציבור תביעתה תאושר והיא תקבל קצבת שאירים גם עבורה. בעניין התביעות להבטחת הכנסה ונכות כללית, התביעות הוגשו לפני חמישה ימים, ב-11 בינואר 2015, והן יטופלו כמקובל".
הסיפור של שילת עדן ואילצ'נקו הוא סיפור קריסתה המתמשכת של מערכת הרווחה והחלפת השירות הבסיסי שלו זכאים אזרחי המדינה ברצון טוב של פקידים, בסביבה תומכת (אם יש), או בהתערבות תקשורתית שיכולה פתאום לטלטל את המערכת. אחרת זה איש לנפשו, אישה לנפשה.
מאחורי הקלעים של קבלת התגובות1
אין הרבה יופי במראה של שתי המשפחות הפצועות בשיכונים של נווה שרת. שתי נשים שפרנסו את עצמן ואת ילדיהן וחיו חיים נורמטיביים לחלוטין, תלויות עכשיו בתרומות ובטוב לבם של אחרים. אבל יש גם אור: ליאל אילצ'נקו, שאיבדה את אחותה, וגאיה עדן, שהיתה קשורה למאיה הקטנה כי היו יחד במעון, הפכו לחברות הכי טובות. הן מבלות יחד שעות, סגורות בעולם משל עצמן, ישנות זו אצל זו. "הן מחוברות בדרך שקשה להבין", אומרת שילת עדן, "כנראה שאיכשהו הן מרפאות אחת את השנייה".