אי אפשר לדעת ממה בדיוק הוא ברח, אבל הוא ברח רחוק. בגיל 16 עזב מרטין עלי אג'די את בית אביו בניגריה, חצה את הגבול לניז'ר, המשיך במסעו מזרחה עד שהגיע למצרים ושם הצטרף לקבוצה שארגנו מבריחים בדואים למסע לישראל דרך סיני. בקבוצה היו עוד חמישה אריתראים וסודאנים. באמצע הצעידה במדבר ירו המבריחים באחד מהם, והשאר התחילו לרוץ. הם רצו בלי לעצור עד שחצו את הגבול לישראל, אז עדיין לא הוקמה עליו הגדר, משאירים את הגופה בחולות. הם חמקו מחיילים שראו מרחוק, הלכו עד שהגיעו ליישוב, ממנו לקחו מונית שירות לתל אביב, והתפזרו ברגע שירדו ממנה. בלילה הראשון הוא ישן בחוץ, בגינת לוינסקי. אפילו ברגעים של פחד או של בדידות מוחלטת, מעולם לא חשב שאולי היה צריך להישאר בבית, או שהגיע הזמן לחזור.
בגלל גילו הצעיר טופל אג'די בידי גורמי הרווחה ואלה הפנו אותו למסיל"ה, מרכז עירוני שמספק שירותי רווחה לקהילה הזרה. "אמרתי להם שאני רוצה ללמוד, כי זה החלום שלי. רציתי להיות רופא", אומר אג'די, "הם לקחו אותי לבית משפט לנוער, והשופט נתן לי אישור ללכת לפנימייה. הייתי שלוש שנים בפנימייה חקלאית בבן שמן, וכשגמרתי רציתי להתגייס לצבא, כי ידעתי שאחרי בית ספר כל אחד הולך לצבא. החברים שלי הלכו, גם אני רציתי, כדי שיהיה לי טוב פה בעתיד. הם אמרו שצריך אישור במשרד הפנים. לא ידעתי מה לעשות, בלי אזרחות, אז בסוף הלכתי לאימיגריישן".
קונפיוזד. אג'די בפתח הקרוון שלו. צילומים: אורי פינר
עד אז חודשה כל כמה חודשים האשרה הזמנית שלו ברשות האוכלוסין וההגירה. אג'די רצה לבקש מעמד קבע, הכרה במעמד של פליט שפוחד פחד מוות מחזרה לארץ מולדתו, כדי שיוכל להתגייס ולהמשיך בחייו. הוא הגיע למחלקת ההגירה מלווה במשפחה שאימצה אותו באופן לא רשמי לפני שלוש שנים, אבל להם לא אישרו להיכנס לדיון והוא נכנס לבדו. לפני מספר ימים הגיעה התשובה, במכתב מפורט מרשות ההגירה: הבקשה שלו נדחית, אין בסיס להכיר בו כפליט. הוויזה האחרונה שלו נגמרת ב-8 במרץ, והוא מתבקש לצאת מישראל תוך 14 יום ממועד פקיעתה.
משפחה זו לא סיבה
אג'די הוא אחד מעשרות נערים שהגיעו לישראל דרך גבול מצרים לבדם בעשור האחרון, נקלטו היטב במערכת החינוך, ומתמודדים היום עם צווי גירוש או כליאה בחולות. המקרה שלו מורכב יותר, כי מוצאו הניגרי והעובדה שנמלט ממצב משפחתי נואש ולא מבעיה פוליטית, אינם מאפשרים לו לחסות תחת מטריית ההגנה הרעועה הקיימת עבור מבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה.
"קטינים בלתי מלווים" היא ההגדרה הרשמית של נערים שהגיעו בגל שהביא לכאן את מבקשי המקלט, רבים מהם מדרפור, השאר מסודאן ומאריתריאה – נמלטים מחיים קשים במדינות מוצאם, חלקם איבדו את הוריהם לפני שעזבו או בדרך, כולם עברו מסע אכזרי ושרדו אותו. לאחר מאבק ציבורי אינטנסיבי הם הוצאו מבתי הכלא שאליהם נשלחו מיד לאחר שחצו את הגבול, והועברו לפנימיות ברחבי הארץ. רובם נקלטו היטב, בהשקעה רצינית של מערכת החינוך, הם למדו והשתלבו ויצאו מהן כשהם מאמינים שנקלטו בארץ ויוכלו להמשיך את חייהם בה. בינואר שנה שעברה הבאנו כאן את סיפורו של מקי סולימן, נער מדרפור שנקלט בפנימיית עיינות, התנדב לשנת שירות, וכשנעצר במקרה ללא אשרת השהייה שלו, נאמר לו שאשרתו לא תחודש ולאחר שתגמר הוא יישלח לכלא חולות. אותו גורל ציפה לכולם.
אין בסיס להכיר בו כפליט. אג'די מחזיק בפתק ועליו שמה של עורכת הדין שאמורה לעזור לו
"לא חשבתי שאקבל סוג כזה של מכתב", אמר השבוע אג'די, שעוד מעט ימלאו לו 21. הוא מתגורר בקרוון קטן ומוזנח בלב השטחים החקלאיים במשק של אחד המושבים במרכז הארץ, עובד תמורת מגורים ושכר בסיסי בעבודות המשק השונות, ובלילות מסתגר לבדו בחדרון בין בעלי החיים המקיפים אותו – פרות, סוסים, כלבים שמונעים מזרים להתקרב. בהעדר אשרה בתוקף, הוא אפילו לא יכול למשוך מהבנק את משכורתו. העברית שלו בנסיגה מאז סיים ללמוד והתרחק מחבריו, הקשר עם הקהילה האפריקאית בתל אביב חלש. יש לו כמה חברים במושב, מבוגרים ממנו, ומשפחה מאמצת החיה בדרום.
"קונפיוזד" היא המילה היחידה שהוא אומר כשהוא מנסה להסביר מה הוא מרגיש. חוזר לאנגלית, מנסה להסתתר בתוכה. “קונפיוזד”, כלומר מבולבל, נבוך, ובעיקר אובד עצות. "לאן אני הולך?", הוא חוזר ושואל, "איפה אני אתחיל עוד פעם את החיים שלי?"
"לא חשבתי שאקבל סוג כזה של מכתב". צילום מתוך הקרוון בו מתגורר אג'די
כמו אחד הילדים שלנו
אין דרך לאמת את סיפור חייו של אג'די, אפשר רק להסתפק בכך שהוא חזר עליו בעקביות ועם פרטים רבים במהלך חמש שנותיו בישראל. במנהלת ההגירה כלל לא ניסו לאמת אותו, ופסלו את הטענה לפליטות על הסף. לדבריו, הוא נולד בניגריה לאם נוצרית ואב מוסלמי שהיה נשוי לשלוש נשים. אמו מתה ב-2009, והאב נהג בילדיו באכזריות ובאלימות. אג'די סיפר כי האב החליט לעשות מילת נשים לאחותו בת ה-3, והיא מתה כתוצאה מכך בייסורים. את שתי הצלקות העמוקות שחוצות את פניו, סיפר, עשה האב באותו יום. על גופו צלקות קשות נוספות.
כשהיה בן 15 החליט אביו לחתן אותו. אג'די, שרצה ללמוד ולא להתחתן עם נערה זרה, גנב באותו לילה מכספו של האב ונמלט מביתו ומארצו. עד השלב הזה, הסיפור כולו מסופר בכאב אך ברצף ובהגיון. כששואלים אותו למה הוא חושש לחזור לניגריה, מדינה עצומה שהוא יכול לחיות בה הרחק מהישג ידו של אביו, ההיגיון עוזב אותו. מבועת, הוא מסביר שאביו יגיע אליו ברגע שיניח כף רגל על אדמת המולדת, וינקום בו על מה שעשה.
"יש לי קשר עם סבתא שלי בניגריה", הוא אומר, "אני מדבר איתה בטלפון והיא מעודדת אותי. היא אומרת לי לא לחזור בגלל אבא שלי, כל עוד הוא חי. שהכל יהיה בסדר איתי. היא מאמינה שאני אסתדר איפה שאהיה בעולם".
סבתא אומרת לא לחזור לניגריה. אג'די במושב בו הוא מתגורר
הפנימייה הפכה לביתו, והוא פגש שם גם נערים נוספים במצבו. לפני כארבע שנים יצא עם חבריו לפנימייה למסע הישרדות במדבר לנוער המוגדר בסיכון, שמארגנת עמותת "דרך לוטן". לוטן סלוין ממושב חצבה נהרג במלחמת לבנון השנייה, והוריו איריס וגיל ייסדו את העמותה על שמו ב-2009. המסע שאליו הצטרף אג'די התקיים בדצמבר 2010, בזמן שבצפון כילתה השריפה הגדולה את הכרמל. בצירוף מקרים, פרצה שריפה גם באזור שבו התקיים שבוע ההישרדות, ואחת המשאיות נשרפה לחלוטין. במשאית הזו היה הציוד האישי של כל הנערים שיצאו למסע, ובהם אג'די.
"כשהגענו לשטח, מרטין שכב על סלע בצד", מספרת איריס סלוין, "הם סיפרו לנו עליו, שמה שנשרף במשאית זה כל מה שהיה לו, כי אין לו כלום. הוא דגדג לנו משהו. יצרנו קשר עם מנהל הכפר והתחלנו להזמין אותו אלינו לשבתות ולחגים. יש לנו בית מספיק גדול וחם וכבר עשינו דברים כאלה בעבר. בפעם הראשונה שהגיע הוא רעד בכל הגוף ובכה וסיפר מאיפה הגיע, וכמה הוא נרגש שיש לו מישהו. מאז הוא כמו אחד הילדים שלנו. הוא לא רצה לבוא לגור איתנו, כי אין לו פה חברה במשך השבוע, אבל הוא מגיע כל שבועיים, חוגג איתנו חגים, הנכדים משוגעים עליו, הוא כמו עוד דוד. בסיום בית ספר שלו אנחנו היינו, כי אנחנו המשפחה שלו. גם לתשאול במשרד הפנים הלכנו, אבל לא הכניסו אותנו – מבחינתם אנחנו לא רלוונטיים".
"החלום שלי זה שיתנו לי ניירות להישאר כאן". אג'די כמה ימים לאחר שקיבל את מכתב הגירוש
וכל הזמן הזה, כשהוא עם אשרה זמנית, מה חשבתם שיקרה איתו בעתיד?
"היה שקט, אז את מדחיקה. הוא קיבל כל פעם הארכה של עוד כמה חודשים, והתקווה היתה שיאפשרו לו להישאר. הוא בחור מקסים, רוצה ללמוד, יש לו מה לתרום לקהילה והוא רוצה, להתגייס, להתנדב, מה שיתנו לו. אבל מתייחסים אליו כאן כאילו הוא לא קיים. רצינו לתת לו מתנה לסיום בית ספר רישיון נהיגה, אבל בגלל שאין לו סטטוס הוא גם לא יכול להוציא רישיון".
"כמו אחד הילדים שלנו". אג'די וחלק ממשפחת סלוין
הם פנו יחד לעורכת דין ומנסים כעת להגיש ערעור ולהרוויח זמן שבמהלכו יוכלו אולי להשיג למרטין מעמד על בסיס הומניטרי. גיל ואיריס שלחו מכתב לנשיא המדינה ראובן ריבלין בבקשה להכיר במצבו המיוחד של בנם המאומץ, ולאפשר לו להישאר לחיות במקום היחיד שבו הוא מרגיש בטוח. במקביל, מנסים חברים לבדוק עבורו אפשרות למקלט מדיני במדינות גמישות יותר לפליטים, כמו קנדה, אבל ספק אם סיפורו יספיק לקבלת מעמד מהאו"ם. הדבר שהכי מפחיד את משפחת סלוין ואת אג'די היום הוא גירוש לניגריה.
מדוברות רשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "מר מרטין עלי אג'די הוא נתין ניגרי שנכנס לישראל בשנת 2010. הנ"ל הגיש בקשה למקלט ביחידה לטיפול במבקשי מקלט. יחידת הטיפול במבקשי מקלט מטפלת באלפי בקשות למקלט מדיני של נתינים זרים, בהתאם לאמנת האו"ם לפליטים ובכפוף לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל.
כל זמן שבקשתו נבחנה, הונפק לו רישיון מסוג (ס2 א'5). בתאריך 8 במרץ 2015 הסתיימה בחינת הבקשה ונמסרה תשובה למר אג'די כי בקשתו נדחתה. מאחר שבקשתו נבחנה תקופה ארוכה, לא ניתן לטעון כי 'לפתע' התבקש לצאת מהארץ והאפשרות לדחייה קיימת בכל בחינת בקשה" .
הדבר הכי מפחיד הוא גירוש לניגריה. חנוכה 2012, בית משפחת סלוין בחצבה
ישראל הכי טובה בשבילי
מקי סולימן, שהיה מועמד לכליאה בחולות מלפני שנה, הצליח לקבל מעמד קבע בארץ לאחר שסיים את שנת השירות הלאומי ובהמלצת הפנימייה שבה למד. בני נוער אחרים שלמדו איתו אמנם לא הצליחו לקבל מעמד קבע, אבל צוות הפנימיה מעיד לטובתם בכל פעם שמגיע זימון לחולות, ובינתיים אף אחד מהם לא נשלח לשם. "אלה הילדים שלנו", אומר איש חינוך שמכיר היטב את הנושא, "אלה בוגרי מערכת החינוך, אין מצב לזרוק את כל זה לחולות".
"מרטין היקר", כתב לו המחנך בפנימייה כשסיים ללמוד, "אני לא יודע מה לכתוב לך, אתה אדם מקסים, לא יודע מה טומן לך העתיד, מקווה שרק דברים טובים. רוצה אני ממך שתבין שהצלחה בחיים רצופה בכישלונות, אך בסוף ההצלחה מגיעה ובענק. מאחל לך את מה שאני מאחל לעצמי, בריאות, שלווה, אהבה וחיים טובים".
"החלום שלי זה שיתנו לי ניירות להישאר כאן", אומר אג'די, "אני אהיה שמח. אם היו נותנים – ישראל הכי טובה בשבילי. בכל מקום אחר בעולם אני לא מכיר אף אחד, וצריך להתחיל הכל מחדש".
