תרגום מאנגלית: יואב גולן
דמפסטר דייבינג – צלילת פחים, איסוף מזון ומשאבים אחרים מפחי אשפה, בעיקר מאחורי מרכולים וסופרמרקטים, שנזרקו עקב תאריך תפוגה או מראה פגום.
אני צוללת פחים מזה שנתיים. אני יודעת שזה נראה לאנשים כמו משהו מגעיל שרק חסרי-בית עושים. בגלל אורח החיים שלי, כלומר חיים מינימליסטיים בתוך האוטו הקטן שלי, אנשים חושבים שהמניעים הם כלכליים בלבד. אז אני רוצה לקחת רגע ולהסביר מה באמת מניע אותי, מה הסיבה המוסרית והמצפונית לפעולה הזו.
אני מעין אוכלת-נבלות, אולי אוכלת שאריות. לקטית. אני מחפשת אוכל בר-מחזור בפחי זבל אורגני, קופצת מעל גדרות תיל או עץ בשביל להגיע למכלי האשפה מאחורי סופרמרקטים ומאפיות, בוחנת גיגיות כלים מלוכלכים במסעדות, חומקת למושב שזה הרגע התפנה בבית-קפה, יותר טעימות מ-COSTCO בשישי בצהריים.
כמו כל נושא שנוי במחלוקת, אני יודעת שצריך לגעת בחומרים בעדינות, להתקדם בזהירות וערנות. הרבה סטטיסטיקה. אנשים אוהבים סטטיסטיקה, עובדות. אבל אני מעדיפה לוותר על הפחמימות הפשוטות ולעבור ישר לשקית המדממת ממחלקת הבשר. כלומר, ללב העניינים.
אז אני מדלגת פה על הסמול-טוק – סקירה מהירה של עובדות מזעזעות ומספרים פוערי-פה, בלתי ניתנים לתפיסה ע"י הקורא, שכל אחד יכול למצוא בגוגל. אתן רק אחת כמתאבן: במדינתו הדגולה, אמריקה, כמעט חצי מכמות התוצרת נזרקת לזבל, שווה ערך לעשרה ק"ג לאדם בחודש.
אני לא יודעת מתי התחלנו להגדיר מזון אכיל ומוצרים טובים לגמרי כפסולת. אני גם יודעת שאנחנו עושים את זה לעתים תכופות. אנחנו משליכים אוכל מוכן – לפעמים חלק מארוחה שבזה הרגע הכרזנו על איכותה המופלאה בפה מלא – עם לא יותר ממחשבה קטנה שאולי כדאי שמור את אותן השאריות – זאת חוצפה להביא קופסת פלסטיק לארוחה, לא? ואיזה ברדק זה לבקש לארוז את השאריות לקחת – ולרוב ללא מחשבה כלל על הפעולה הפשוטה ביותר, שהיא לזרוק לפח. זה יהיה מוזר אם אני אציע לפלוני את חצי הסנדוויץ' שנשאר לי, כן? יחשבו שאני איזה קבצנית. מוזר.
כאילו, אתה יכול באמת להביא את זה לאיזה קבצן.
אנחנו נאחזים בתפיסה חצי-מוכנה לגבי משמעת עצמית. במקום להימנע מהפיתוי מלכתחילה, אנו משפשפים בטן חצי-מלאה וזורקים את הפיתוי לפח, חצי-אכול. זה נעשה לסימן של כבוד לקחת יותר ממה שאנחנו מסוגלים להתמודד אתו או להצדיק אותו, על-חשבון עבודה וזמן של מישהו אחר והרשות המזערית שנותנת לנו הסביבה. ואז נשליך את המיותר לפח ונרים את אפינו למול אלו שמעזים אפילו לחשוב על לקחת את זה, שוחים ברפש, מספקים את עצמם עם ההגזמות שלנו.
נסתכל על אנשים שאוספים פחיות ושאריות מזון ממקום שצועק "אל תיגע בי! מישהו שם אותי פה כי הוא לא רצה אותי, ואתה צריך לכבד את זה", וננענע את ראשינו. נבהה באלמונית שחטפה משהו מצלחת נטושה, נסובב את ראשינו כשהיא מכניסה את זה לפה, מחייכת בניצחון. ניתן קול לחמלה בזמן שנחשוב על רחמים – התאומה המתנשאת של חמלה.
***
אני לא מצליחה להבין איך זה נסחף כל-כך רחוק, או כיצד עדיין מעלימים עין מהנושא, בתקופה כה מתקדמת, ואתם? אנחנו יוצאים כנגד חקלאות תעשייתית, ובצדק, אבל מדברים בלחש על אותו בשר שהופצץ בהורמונים, עבר התעללות ונשחט, ועכשיו נזרק לאשפה בגלל שהמנות גדולות מדי, או שאנשים מלאים מדי, או בגלל שתאריכי פג-תוקף מומצאים שממשיכים למשוך בחוטי הסטנדרטים של הסופרמרקטים ולשלוט על רצון הלקוחות. אנו שוכחים, או מבטלים, את חלקנו בנדון, תרומתנו לעודפים. אילו ראינו את התמונה המלאה היינו שמים לב איך אנחנו משתגעים כשלחנות אזל המלאי של אותו חלב סויה אורגני בטעם וניל שכה חביב עלינו, בזמן שכמות עצומה של אותו מוצר נמצאת אצלם בפח מאחורה.
פעורי-פה, מביטים בגזר מעוות, כאילו שהם אמורים לצאת מהאדמה ישרים וחלקים; מחשיבים תאריכי פג תוקף כמדע מדויק; מבולבלים מבננה שלא התכופפה עד הסוף. רצונות גחמניים, ציפיות מגוחכות, הימנעות נוקשה מהתנגדות למה שיגידו לנו שהוא לא בריא או לא טבעי – שקרים – או תקנים מוגזמים בנוגע למה בטוח וטוב לאכול – עוד שקרים – הכל ביחד מבטיח פסילה מוקדמת והשלכה לא הכרחית, פסולת קטסטרופלית.
הידיים היחידות שמורמות ביאוש לאוויר הן של חברי הצוללים – שמוכנים להימנע מלתרום לערימות הזבל הנערמות שהמערכת מייצרת ומנציחה. הם חווים את כל הפסולת ממקור ראשון ולכן רואים את המצב כמוני: win-win. את אוכלת בחינם, על חשבון הקפיטליזם, ובאותו הזמן צורכת, כנראה, בדרך הכי מוסרית בעולם המודרני במאה העשרים ואחת.
אנשים גוועים ברעב. הרבה אחרים ניזונים מאוכל תת-רמה כי הם לא יכולים להרשות לעצמם משהו יותר טוב. אנחנו חיים בעידן בו בריאות אישית הופכת למותרות, מעמד הפועלים מוכה העוני, לעזאזל, אפילו מעמד הביניים, מתקשה לשים אוכל מלא, אורגני ומזין – בואו אמר בפשטות, אוכל אמתי – על השולחן.
הצרכנות המשתוללת שלנו יצרה מציאות בה תוצרת טובה, מוצרים מזינים, חבילות של גבינה מיובאת, שקיות מלאות בלחמים ומאפים טריים, פיצות שלמות ופסטרמה אורגנית נרקבים במיכל ענק מחוץ לחנות שאנשים נכנסים אליה כדי לקנות בדיוק את אותם הדברים.
לכן, ליקוט מזון – בין אם זה מצלחת במסעדה או מתוך פח זבל מסחרי – נעשה לחלק רגיל ושגרתי מחיי. קל לשכוח כמה אנשים לא מבינים את הפרטים הבסיסיים של הצלילה, או לא מבינים כמה מזון אכיל, מזין, נגיש ולעתים אף מובחר, נערם להרים וגבעות מאחורי אותם הסופרים הסביבתיים, מחכים למישהו עם מספיק חוצפה לשלוף אותו משם.
***
אני אוכלת בחינם מתוך פח אשפה. יש לי את האפשרות לאכול יותר בריא ומגוון ממה שהייתי יכולה להרשות לעצמי אחרת. אני מסוגלת לאכול כל מה שאני מגלה, כדי לשמח את הגוף שלי, בלי לחשוב על המותג או מוסריות החברה שמייצרת אותו – לא רק מה שכתוב על התגית, אלא מה שבאמת נעשה.
מזון בריא ומגוון. מזבלה מקומית באריזונה, 2008. צילום: Starr from Gilbert, CC
הכסף שלי לא מממן שום תעשיה: אני לא תורמת לחקלאות תעשייתית, או להתעללות בבעלי-חיים ושחיטה, להרס יערות הגשם; זכויות האדם שנשללו מאותו פועל במטע עצי הקקאו, מרחק אלפי קילומטרים, בשביל שנוכל לשתות שוקו חם? אני פשוט לא תורמת לזה.
חלקכם יגידו שאי-השתתפות אינה התשובה, מה שצריך לעשות זה לתמוך בחברות המוסריות, אלו שפועלות נכון. אבל גם לחבר'ה הטובים יש שורה תחתונה – לעשות כסף – וגם הם מנציחים את תרבות הבזבוז. בניגוד למה שכולנו רוצים להאמין, חברות כמו Whole Foods ו- New Seasons ורשתות חנויות "טבע" אחרות שמטיפות על שמירה על הטבע, קיימות ודאגה לסביבה, וגם הן תורמות חלק נכבד מהמזון שהולך להיזרק. הן עדיין נפטרות מתוצרת טובה לגמרי באותה תדירות שבה הן זורקות את מילות הקסם האהובות עליהן – ירוק, אקולוגי, סביבתי – על שלטי פרסום ואריזות מזון מוגזמות. הפחים שלהן הם מקור המזון האורגני הקבוע שלי: בגלל שהן לא מוזילות מוצרים שקרובים לתאריך התפוגה שלהם תמיד יהיה שם משהו, בדרך-כלל הרבה דברים.
כל הסופרמרקטים, כעסקים, משחקים לפי כללים מסוימים. הם מתאימים עצמם לאובססיביות שלנו על בחירות ומגוון אין-סופיים, מה שאנחנו רגילים אליו או שראינו בתכנית בישול. הם חייבים, בכוונה, לספק עודף מוצרים בעלי תפוגה, להחזיק מוצרים הזויים שתואמים לאיזה דיאטה טרנדית, למלא את מלאי הסופר-פוד שמתנוסס על שלטי חוצות עכשיו, להבטיח פירמידות ירקות מופלאות וצבעוניות שמשקפות את כל קצוות תבל. הלקוח חייב להיות מרוצה.
כשאתם בוחרים, על-ידי הכסף שלכם, לקנות בחנויות שלא תורמות מזון, גודשות את מכלי האשפה, מחזיקות מדחסי-אשפה במקום פחים או פשוט לא עושות מבצעים על אוכל שבדרכו לאשפה – אתם תורמים למעגל העודפים: עודף ייצור, עודף היצע ועודף פסולת. תרבות ההשלכה. אתם הלקוחות שחייבים להיות מרוצים. כולנו הלקוחות האלה. עד שהמערכת תתקן את עצמה, אני מעדיפה ליהנות מהאוכל שנופל בין הכיסאות ולא לתרום לה כלכלית.
***
בדמפסטר-דייבינג אפשר למצוא את כל התכונות האלה: תושייה, מוסריות, ויותר מכל מודעות. מודעות למגש הכסף של מזון בריא, מלא, מגוון, לפעמים נקי ובחינם ללא כל ספק שנערם בפח ממש שם לידך; מודעות לבזבוז ונזקיו; מודעות לתאגידים דו-פרצופיים ודוברי חצאי-אמיתות; מודעות לצריכה שלי – בין אם היא טבעונית או צמחונית, מקומית או אורגנית, מבטיחה דאגה הומנית או נארזה באריזה מוחזרת – הכל תורם בסוף לעודף הייצור והבזבוז שמשתוללים בעולמנו.
אני מעדיפה שלא להתפשר על האפשרות הפחות-רעה. מה שאני מוצאת בפחים יום-יום זה רע מספיק. כל עוד אני יכולה למצוא מזון אכיל בפחים, אני מרגישה מחויבות לאכול אותו.
אף על פי כן, אני לא רוצה לפאר את המעשה. מכיוון שיותר יותר חנויות עוברות לדוחסי-אשפה שהופכים את הזבל לקוביות קטנות (אל תכנסו לתוך כאלה!) במקום פחים, נהיה קשה יותר למצוא מקורות זבל טובים. סיכון משפטי מרחף מעליי תמיד. אי-נוחיות, בלשון המעטה, מובנית בפעולה – ריחות רעים ומרקמים ריריים, שקיות זבל שעברן לא ידוע ותוכנן כל-כך מעוך שהוא לא בר זיהוי. ישנם גם סיכונים בריאותיים, למרות שבכל השנתיים שאני עושה את זה עדיין לא קיבלתי קלקול קיבה אחד. בשביל לסבר את אוזניכם על הסטנדרטים שלי, אתמול אכלתי יוגורט חצי-אכול ובורקס שמצאתי מונח חופשי בין כמה מפיות מאחורי חנות טבע. אבל הסיכון עדיין קיים.
יש סיכונים בצלילת פחים. צולם בלונדון: Edward, PD
אפשר למתן את הסיכונים אבל בסופו של דבר אף-אחד לא שומר עלייך בתוך הפח: אין מנהל שיתלה שלט שאומר "המוצר הזה והזה נפסל בעקבות חשש לזיהום סלמונלה"; אף-אחד לא מנקה את דפנות הפח או מחטא את הפירות שנזרקו; אף-אחד לא שם תווית על כמות הזמן ששקית זבל מסוימת בילתה בשמש. אז כן, חשוב לשים לב ולהיות זהירים. הגיון פשוט, בגדול.
מצאתי תרנגולת שלמה, נוצות והכל, עטופה בתוך שקית. בקבוקי זכוכית שבורים, רפסודות עץ עם מסמרים בולטים, שלוליות מדאיגות ובשר נא הם רק חלק מהדברים שנאלצתי להתחמק מהם, מהלכת על קצות האצבעות בין שקיות זבל שונות. תמיד תהיה שם שקית מלאה בעוגיות כשאני הכי רעבה. ברור שזה מסוכן, אבל לרוב זה רק מלוכלך.
למרות זאת, צלילה לפחים היא עדיין הדרך שהכי מתאימה לי בשביל לאכול מוסרית ואחראית. זה מתאים לאורח החיים שלי ומקל על המצפון שלי. הסיכונים הקטנים שכרוכים, עושים את זה רק יותר מרגש וקל בשבילי – לא הרבה מוכנים לעשות את זה, מה שמבטיח יותר בשבילי.
***
אני עדיין יושבת לקפה לפעמים. חוטפת חפיסת שוקולד כשאני משתוקקת – ומשלמת עליה, כמובן. אני קונה מוצרים שנדיר למצוא בפח, כמו תבלינים, רטבים, מוצרי אפייה, תה. לפעמים הפח היחיד שאני מוצאת באיזו עיירה נידחת הוא של הפיצרייה המקומית, ואני מוצאת עצמי בוהה בשאריות הפיצה הנחשקות, יודעת שעדיף לי לא לקחת בשביל לשמור על הבריאות. ולפעמים אני פשוט עייפה מדי לצלול, התהליך יותר מעייף משיטוט נינוח בסופרמרקט עם עגלת קניות מתגלגלת. אני עושה קניות, על-מלא, למען הבריאות הגופנית והנפשית שלי, כשאני מתאווה לאכול טוב. אני רוצה להאמין שזה מתקזז, בסופו של דבר.
המטרה שלי היא לא לדכדך או להשפיל את הצרכן הרגיל. גם אני אשמה בזה. מי שיכול להשקיע במוצרים של חברות שהוא מסכים עם המוסריות שלהן – אחרי שקרא יותר ממה שכתוב על התווית – שימשיך. את זה אנחנו צריכים – צרכנות נבונה, מושכלת ומכוונת.
אני דורשת יותר שקיפות, אחריות ופעלתנות מצד התאגידים; יותר מודעות, ספקנות ושיקול-דעת מצד הצרכנים. בורות והטעייה הם שורש העניין, קבורים מתחת לצבע ירוק, מדבקות עם חיצים ותפיסה כללית שתזונה מושכלת חייבת להיות יקרה. צריך יותר חברות מבינות עניין ובעלות חמלה שיישארו איתנו, ושהאתיקה שלהן תחליף את הנורמה.
אני שואפת להרגיל את אומנות הליקוט ושימוש חוזר; אני קוראת תיגר על אלו שלא יכולים לממן או שבוחרים לא לקנות מוצרים "ירוקים" ובריאים – שהם יצטרפו אליי ויהפכו את הצלילה לזכות. אני חולמת לשנות את התפיסה המקובלת על אתיקה של מזון, בטיחות מזון, בזבוז, פסולת וצלילה לפחים. אני משתוקקת שכולם ירגישו בנוח לאכול משהו שמישהו אחר קרא לו "זבל". אני רוצה שאנשים יקיאו קצת בתוך הפה כשהם חושבים על כמויות האוכל שאנו מבזבזים – לא כשהם רואים אותי בולעת איזה משהו משהרגע מצאתי באשפה.
הדמפסטר-דייבינג אינו בר-קיימא אם הוא ישיג את המטרה אליה אני מכוונת – בזבוז השואף לאפס.
מילות פרידה
אני רוצה לעודד את מי שדגדגתי לו את הסקרנות לקחת צעד נוסף. לכו לספריה, קחו ספר על אתיקת מזון. המלצותיי להתחלה הן: "לאכול בעלי-חיים" מאת ג'ונתן ספרן פוייר, "דילמת השפע" מאת מייקל פולן, Mad Cowboy מאת הווארד ליימן. קראו פרק, או את כל הספר, מה שמדבר אליכם יותר. תלעסו את זה.
צפו בדוקומנטרי Dive!, או בהרצאה של Rob Greenfield או תקראו את הספר שלו. תגלו את תנועת הפריגניזם.
אני אופתע, אם אחרי כל אלו, לא תרוצו לחפש את הפח הכי קרוב אליכם.
רנה סקוט היא יוצרת ופעילה חברתית, מורה ליוגה וריקוד, צוללת-פחים ו-dirtbag במשרה מלאה. ילידת פורטלנד, אורגון, היא גרה בתוך הרכב שלה ונודדת בין ערים, יישובים ובעיקר מרחבי הטבע העצומים בארה"ב. כשהיא לא רצה על שבילים, מטפסת על מצוקים או שוחה באגמים היא כותבת. עוד מכתביה אפשר למצוא בבלוג שלה Femme Fringe