במשרד הפנים ישנה פקידה אחת שלא מסוגלת לטפל בדנרי צ'אנג. בכל פעם שהיא באה לשם כדי לקבל הארכה לאשרת השהייה שלה כאן, אותה פקידה מפנה אותה למישהו אחר. צ'אנג, בת 22, היא סטודנטית לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. היא בת להורים סינים, פעילים במפלגה הקומוניסטית, שעשו את הדוקטורט שלהם בישראל, נסעו לסין ואז חזרו לכאן שוב לצורכי מחקר.
כך יצא שאת רוב שנות התבגרותה צ'אנג בילתה בארץ – חלקן אפילו בפנימייה של תיכון שדה בוקר – הכי "ארץ ישראל הישנה והטובה". אבל ב-2010 הוריה חזרו סופית לסין וצ'אנג נשארה ללמוד בארץ באוניברסיטה. תחילה מטעמי נוחות בלבד: אם היתה מחליטה לעשות את לימודיה האקדמיים בסין, היתה נאלצת לעבור מחדש את כל בחינות הבגרות, מכיוון שסין לא מכירה בתעודת הבגרות הישראלית שלה.
בפעם הראשונה שהגיעה למשרד הפנים כדי להסדיר את אשרת השהייה שלה על ויזת-סטודנט הודיעו לה שהיא לא זכאית להישאר כאן. "לא איכפת לנו שהתחלת כבר את התואר שלך", אמרה לה אותה פקידה. "זה לא משנה שהתחלת את התואר. בגלל שעברת את מכסת השנים לשהות בישראל, את לא יכולה להישאר פה יותר".
דנרי מודה שהיתה בהלם גמור "שאלתי אותה 'למה? אבל התחלתי את התואר. אם לא הייתם מאשרים לי את כל התואר, לא הייתי מתחילה אותו', ונוצר ויכוח. ואז היא אמרה: 'את רואה, את ישראלית לגמרי – את לא תרצי לעזוב'. ואני עונה לה: 'מה הקשר? זה העתיד שלי'. והיא אומרת: 'מה את מתווכחת אתי? סינים לא מתווכחים'. ואז התחלתי לבכות ממש. בשוק גמור ממה שקרה שם. לא ידעתי שיש מכסת שנים. לא ידעתי שום דבר. בסופו של דבר היא ראתה שאני בוכה, אז כן נשבר לה איזה משהו בלב, היא סגרה את הדלת של המשרד שלה, באה אלי וחיבקה אותי, ואמרה: 'אני אעזור לך'".
אלא שאותה פקידה שהתרגשה כל כך לנוכח דמעותיה של צ'אנג התעשתה עד מהרה. "מאז בכל פעם שאני באה אליה היא לא רוצה לראות אותי יותר ומבקשת שאני אלך לפקידה אחרת, והם מסרבים בהתחלה". צ'אנג חייבת לחדש את אשרת הסטודנט שלה בכל שנה. אז ראשית היא פונה לאוניברסיטה, ומבקשת את התערבותה, "אני הולכת לדיקאן, לנשיא, לשגרירות סין, לשגרירות ישראל, מפעילה כל מני קשרים. אני כותבת את המכתב שלי ואני משכנעת אותם, והאוניברסיטה עוזרת לי עם זה. ורק ככה זה מתאפשר. אם לא, אני מניחה שזה היה סירוב. כי אני מכירה גם סטודנטים שגורשו – והם לא מאסיה. הם מפינלנד ומגרמניה, והם גורשו, כי הם לא נלחמו נגד זה עד הסוף. התחושה שלי היא שזה כמו מלחמה פסיכולוגית".
דנרי צ'אנג אמנם נקלעה לסיטואציה טיפוסית למדי במשרד הפנים הישראלי, אך בניגוד להנחת הפקידה, היא בכלל לא בטוחה שהיא רוצה להישאר בארץ. להבדיל מרוב האנשים שמתדפקים על שערי ישראל, לה יש הלוקסוס להתלבט ולהתעסק בשאלות של זהות ושייכות. ואלה בדיוק השאלות שהיא שקועה בהן בשנים האחרונות. סיפורה הוא מקרה אחד, מקרה "קטן" אפילו ביחס לפניות המונחות לפתחו של משרד הפנים הישראל. דבר אחד אפשר ללמוד ממנו מיד. בניגוד לרושם שאולי נוצר בימים האחרונים, אפריקאים הם לא היחידים שבהם מתעמרים השלטונות בישראל על שום בקשתם לשהות כאן.
אז את אומרת שהיחס לבלונדינים מושלמים הוא כמו לאפריקאים ואסייתים?
"זה אותו היחס והיחס הוא רע. אבל אם אתה יהודי, כמובן – עוגיות וקפה".
מה אני רוצה מהחיים
באופן כמעט פרדוקסלי, דווקא דרך החתחתים שצ'אנג נאלצת לעבור בכל שנה כדי לחדש את ויזת הסטודנט שלה, גרמה לה לראשונה לחשוב שאולי מקומה בישראל. "כשלמדתי בתיכון, היה שלב שכולם קיבלו צו גיוס ואני לא. כמובן שהייתי מודעת לכך שאני לא ישראלית, אבל זה עוד לא היכה בי. לא היכה בי שאולי אני כן ארצה להישאר. זה היה יותר מתוך קטע של 'אה, צבא, זה משהו שישראלים עושים. אני לא ישראלית, אני לא אחיה פה".
ואכן בפעם הראשונה שבה נתקלה באטימותו של משרד הפנים היה לה ברור מאוד שהיא פה לא נשארת. "גם חתמתי על הצהרה שאני לא אשאר פה. ואני כן עומדת בדברים שאני מתחייבת להם. אבל חשבתי על זה קצת יותר לעומק, ואני כל הזמן טסה גם לסין, ומשהו פשוט לא מסתדר לי בזה שאולי אני אעזוב יום אחד את המדינה הזאת ולא תהיה לי אפילו האפשרות לחזור". היא אומרת שבאישזהו מקום התפתחו אצלה רגשות של ישראלי "שגדל בארץ ורוצה לרדת מהארץ בגלל שהארץ לא נותנת לו את מה שהוא רוצה – אם זה מבחינה כלכלית או מכל בחינה אחרת. והאנטי הזה כלפי המדינה וכלפי הממשל גרם לי לא לרצות להיות פה. אבל בגלל שרוב החיים שלי חייתי פה, אני פשוט מרגישה שזה יהיה נורא מוזר אם לא תהיה לי אפשרות כמו שלהם יש, של כן לחזור לפה יום אחד".
עד כמה שהתנהגות משרד הפנים כלפיה מזעזעת אותה, ועד כמה שקשה לה ועד כמה שהתהליך הזה מייגע, היא אומרת, "אני לא יודעת אם זה יהיה חכם מבחינתי לעזוב ככה מבלי להשאיר לעצמי מפלט פה. אני עדיין ממש בתהליך של להבין מה אני רוצה לעשות. כרגע זה הזמן שלי להבין מה אני רוצה מהחיים".
דנרי צ'אנג. משהו פשוט לא מסתדר לי בזה שאולי אני אעזוב יום אחד את המדינה הזאת ולא תהיה לי האפשרות לחזור
כששואלים אותה אם היא יכולה להבין את המדיניות של משרד הפנים היא עונה תשובה מפתיעה: "אני מאוד בקונפליקט. אני מאוד מסכימה עם המדיניות של ישראל באיזשהו מקום. אני מבינה את הגבולות הריבוניים שצריכים להיות, במיוחד למדינה כמו ישראל. זאת מדינה מאוד מסובכת והאוכלוסייה פה גם ככה מאוד מגוונת וזה יוצר שסעים אדירים, שאין במדינה אחרת. אני יכולה להשוות את זה לסין – ששם שומרים מאוד על אחדות מסוימת: כולם צריכים להיות סינים והגירה זה עניין מסובך שם. ישראל צריכה להיות יהודית וישראל צריכה להמשיך להתקיים. אני מקבלת את זה, אבל אני חושבת שהמדינה משתנה. ובתור מישהי שנפגעת מהמדיניות הזאת – למרות שאני מסכימה אתה מאוד – אתה לא יכול פתאום להגיד לבן אדם שבגלל שאין לך דם מסוים, אז אתה לא שייך לפה בכלל – הכחשה של 100 אחוזים של השייכות שלך לפה. יהודי אמריקאי שגדל כל החיים שלו בארצות הברית ואין לו שום קשר, הוא לא יודע איפה זה באר שבע, הוא לא יודע מלה בעברית – אז הוא יותר זכאי מבן אדם כמוני או כמו כל אדם שגר פה וגדל פה ומדבר עברית? זה נראה לי קצת הזוי".
נכון, היא אומרת, יש בעיה לזרים עם ההכרה בכך שהם חלק ממדינת ישראל שהיא יהודית. "אבל מצד שני צריך לתת מענה למקרים שהם יוצאי דופן. זו בסך הכל מדינה דמוקרטית. ויש לה עקרונות. צריך להסתכל על מקרים שבהם בן אדם שייך למדינה – לישראליות ולאו דווקא ליהדות – ולתת לזה מענה מיוחד. אני לא יודעת מה הפתרון".
מהי מדיניות ההיגרה בסין?
"לאומנית מאוד. אבל סין כן מעודדת אנשים זרים לבוא לשם ולגור שם. אמנם לא תקבלי אזרחות, אבל את יכולה לקבל סוג של 'גרין קארד', ויזת שהות ועבודה. את אף פעם לא תהיי סינית, כמו שאת לעולם לא יכולה להפוך ליהודייה אם את זרה. אבל סין מעודדת אנשים לגור שם. תהליך קבלת האשרה הוא גם קשה, אבל יש אפשרות כזאת. ובישראל האפשרות הזאת כמעט שלא קיימת, בטח יחסית למדינה דמוקרטית".
א סינישע מאמע
הקשיים של אדם בארץ זרה לא נגמרים, כמובן, ביחסיו עם השלטונות. זה מחלחל עד ליחסיו עם הקרובים לו ביותר. "זה ברור ממבט ראשון שאני לא יהודייה ושיש לי איזה סיפור", אומרת דנרי צ'אנג. "כל מערכות היחסים שלי הן, כמובן, עם בחורים ליברליים ממשפחות ליברליות. לחברים הקודמים שלי לא היתה בעיה עם זה שאני לא יהודייה. למרות שאני חושבת שתמיד יש משהו. אם חושבים על זה בצורה באמת רצינית, אז תמיד עולה המחשבה 'אוקי, אז הילד לא יהיה יהודי'. תמיד יש משהו ברקע וזה קשה לנהל זוגיות בצורה כזאת. כי מלכתחילה אני לא בטוחה איפה אני אהיה, איפה אני אגור. גם כל הזמן יש הצל הזה שרודף אותי – משרד הפנים. נגיד, אם יש חבר שהוא רציני מספיק והוא מציע לך 'בואי נלך למשרד הפנים' במובן שנמסד את מעמדנו – אז האם את רוצה ללכת עם זה עד הסוף? באיזשהו שלב בזוגיות זה מסתבך. אם את אומרת 'לא', מה ההשלכות? ואם אתה אומרת 'כן', מה ההשלכות של זה?"
כלומר, בכל זוגיות את צריכה להכריע בשלב מוקדם אם זה לכל החיים או שזה משהו חולף.
"כן. אפשר לקחת את זה בקלות ו'מה שיהיה יהיה'. הגישה שלי היא לפסול לחלוטין את האפשרות ללכת למשרד הפנים ולתת לבן הזוג לעזור לי. זה פסול. שמעתי מספיק מקרים של פרידות באמצע התהליך, ובכלל, זה לא רלוונטי. אבל באיזשהו מקום זה פה. זה משהו שתמיד מציק בזוגיות. במצב שלי אני פשוט לא רוצה להיכנס למשהו רציני. זה גורם לי לכל מני תסבוכים. לא שלבחורה אין מספיק תסבוכים גם ככה, אבל זה גורם לתסבוך נוסף. ובכלל, המעמד הזה מקשה על הרבה אספקטים בחיים".
אמנם לבני הזוג של צ'אנג היו אמהות יהודיות שככל הנראה חלמו בעומק לבן הליברלי לרקוד בבוא העת בברית של הנכד. אבל גם לצ'אנג עצמה יש יידישע מאמע – או, ליתר דיוק, א סינישע מאמע, שמחכה לה ומתגעגעת אליה בעיר גוויאנג – בירת מחוז גווג'ואו הקטן, הנחשל והאלמוני עבור רוב הישראלים, שאוכלוסייתו מונה רק כ-38 מיליון איש.
אביה של צ'אנג הוא דיקאן האוניברסיטה בעיר ויועץ לקונגרס המחוז לענייני טכנולוגיה חקלאית – תחום, שבשגשוגו תלוי עתידם של החקלאים העניים שהם רוב תושבי גוויג'ואו. אמה, מומחית לביולוגיה מולקולרית, גם היא חברה במפלגה. שניהם פטריוטים. לשניהם יהיה קשה מאוד אם בתם היחידה תחליט שלא לגור בסין ולא להתחתן עם סיני.
אתם מדברים על זה?
"לא. משפחות סיניות לא אומרות הכל בפנים. אבל העובדות היבשות הן שחייתי פה כל כך הרבה שנים, וגם כל פעם שאני חוזרת לסין הם צוחקים עלי שאני ישראלית, כי לפעמים אני לא מבינה מנהגים מסוימים. אבל בגלל שאני לא יודעת מה אני רוצה, אני לא רוצה להעציב אותם ולא כל כך מדברת אתם על הנושא".
האם זה קשור גם בערכים ובאידיאולוגיה שעל פיה חונכו דורות של סינים?
"יש הרגשה שבסין כולם חיים תחת מחשבה קומוניסטית של 'כולם ביחד' ו'לדחות את המערב ואת ההערכים הליברליים'. וזה כל כך לא נכון", אומרת דנרי צ'אנג. "במיוחד בהנהגה הסינית. הם מקבלים החלטות מסוימות שנראות כאילו הן נאמנות לקו הקומוניסטי, בגלל שסין חייבת להבדיל את עצמה ולהתחשב בנסיבות המיוחדות שבהן סין נמצאת. היא לא יכולה להתנהג לגמרי כמו מדינה ליברלית ודמוקרטית. אי אפשר לשנות אופי של מדינה ב-50 שנה. מה שקרה לרוסיה היה שהיא האיצה את השינוי של התרבות כל כך מהר, שהשחיתות שם גאתה. בסין צריך ללכת לאט-לאט, ולאמץ מודל שהוא ליברלי, אבל הוא גם סיני. וסין מבינה את זה. הממשלה בסין יודעת שהחברה הסינית היא מבולגנת מאוד. שום דבר לא מילא את הריק המוסרי שמהפכת התרבות הותירה, ואנשים רצים אחרי כסף בטירוף. כל רגע המדינה יכולה להתמוטט. העוצמה הסינית שברירית. סין היא חזקה, אבל היא גם שברירית, כמו ישראל".