שלושה ימים אחרי שבאשיר חבקה מהכפר הדרוזי יאנוח שבגליל קנה שלושה טלאים למשק שניהל כתחביב, הוא גילה שהגדר שסביבם נחתכה במספרי ברזל והטלאים נגנבו. בהיעדר מצלמות אבטחה שהיו יכולות לחשוף את הגנבים, נחשפו באשיר ובנו, שאדי, לאזלת היד של המשטרה אל מול פשיעה חקלאית.
הפשיעה החקלאית חולשת על ענפי חקלאות רבים – גניבת צאן, בקר או עופות, הברחת דבש וכוורות, גניבת טרקטורים, גביית דמי חסות מחקלאים ועוד. במקרה של באשיר אמנם מדובר בנזק של "רק" כ-9,000 שקלים, אבל הוא מייצג מציאות יומיומית עגומה של חקלאים בישראל: גנבים שמגיעים בשעות הלילה, חותכים חלק מהגדר וגונבים רכוש או משחיתים ציוד. רוב התלונות המוגשות בנושא למשטרה מסתיימות בחוסר עניין לציבור.
"זה שבר אותו מבפנים, אני זוכר את הדמעות בעיניים שהיו לאבא שלי כשהוא גילה", מספר שאדי, בן 23, על גניבת הטלאים. הזיכרון הזה ליווה אותו גם כשהגיע בחודש ספטמבר האחרון לכינוס של מלגת "אימפקט" ללוחמים משוחררים ממשפחות מעוטות יכולת, שם גילה את הארגון "השומר החדש".
שומרים על הנרטיב הציוני
"אז עוד לא ידעתי שזה 'השומר החדש'. הם סיפרו שהארגון עוזר לחקלאים שסובלים מגניבות, השחתות רכוש ופלישות, באמצעות שמירות ליליות עם מדורה כדי ליצור הרתעה. כל הסיפורים ששמעתי שם היו דומים לסיפור של אבי", הוא אומר, "חקלאים שחותכים להם גדרות של אלפי מטרים וכתוצאה הם נשברים נפשית וכלכלית, שלא לדבר על כך שרמת החקלאות בארץ יורדת בעקבות הנזקים האלה. בסופו של דבר הכל התחבר לי לסיפור שלי, והחלטתי שאם אני יכול לעזור לחלקאי שישן בראש שקט ואני אשמור במקומו זה המינימום שאני יכול לעשות".
"השומר החדש" הוקם בשנת 2007 על ידי "קבוצת פעילים אוהבי הארץ, במטרה לסייע לחקלאים בישראל מתוך מחויבות לנרטיב הציוני", כך נכתב באתר הארגון. שמם נגזר משמו של ארגון "השומר" ההיסטורי שקם בשנת 1909, והיה ארגון הגנה של היישוב היהודי. פעיליו של "השומר החדש" רואים עצמם כממשיכי מורשתו ודרכו. הארגון קם כעמותה, ומרבית פעולותיו מבוססות על עבודתם של מתנדבים, הפועלים בשטחים פתוחים בנגב ובגליל.
"לא באתי בקטע של ציונות, אבל אני כן רוצה לשמור על הארץ שלי". צילום: האתר הרשמי של "השומר החדש"
אחת מהתוכניות החינוכיות של השומר החדש היא יחידת השומר במג"ב – יחידת מתנדבים שהחברים בה הם בעלי סמכויות שיטור– עיכוב, בידוק ומעצר. תוכנית אחרת היא התוכנית בה משתתף שאדי חבקה, סטודנט לניהול מערכות בריאות וסיעוד: שמירה במשמרות לילה שמטרתה להפגין נוכחות בשטח, לייצר הרתעה ולהפחית את הפשיעה החקלאית.
"ילד טוב דרוזי"
נפגשנו במעונות מכללת עמק יזרעאל, שם שאדי גר. את התיכון הפרטי בו למד בירכא הגדיר כ"בית ספר לילדי טובים דרוזים", וזה גם מה שהוא שידר. הוא קיבל את פניי בחיוך, והאירוח בדירתו המתוקתקת היה לבבי ונעים. על צווארו שרשרת עם סמל הכנפ"צ של הצנחנים, זכרון ליחידה אליה קיווה להגיע, אך נאלץ לוותר בגלל בעיה רפואית.
מה עושים במהלך השמירה?
"נותנים לנו נקודה ספציפית, והחקלאי בעל השטח מגיע לכוון אותנו אליה. השמירה היא בצמדים משמונה בערב עד ארבע לפנות בוקר. אני שומר קבוע על שטח המרעה של חקלאי בשם יהודה מרמור מאזור יבניאל. בשמירה הראשונה שלי, בשעה שתיים בלילה, יהודה הגיע והתחיל לספר לנו על כל הסבל שהוא חווה לאורך השנים, ולא מדובר בחובבן. רוב סיפוריו הם על גניבות. גנבו לו הכל – פרות, עגלים ורכוש. פעם אחת גנבו לו את מחסום המתכת שמונע מעבר של בקר, הוא קלט את הגנבים בזמן המעשה ויצא אחריהם למרדף עד לכפר שלהם, תוך כדי שהוא מתקשר למשטרה. כשהגיע לכפר הוא חיכה למשטרה ובינתיים התנהל ויכוח במקום – הגנבים כמובן הכחישו. כשהמשטרה כבר הגיעה הוא הוכיח להם שמחסום המתכת שייך לו כי הוא מייצר אותם בעצמו וחורט עליהם את שמו. השוטרים שהגיעו למקום לא עשו דבר".
"שטח המרעה של יהודה רחב מאוד, אלפי דונמים. שני אנשים בשמירה הם מענה חלקי ביותר. אם באים גנבים אז הם לבטח חמושים, ולא נראה לי שתהיה להם בעיה לפגוע בי אישית, מה עוד שלפעמים אתה שומר עם בחורה".
"למה חייבים לעגן את זה תחת ציונות?"
לשאדי רצון גדול להוציא החוצה את הסיפור שלו, ויותר מזה – את התקווה הגדולה שלו לאפשרות אמיתית של הזדמנויות שוות וחיים משותפים אמיתיים. חשוב לו מאוד להגיד את דבריו בצורה "הוגנת" כלפי כולם, חלילה לא לפגוע באף צד. על שאלות שעימתו אותו עם החשש הזה הוא ענה במשפטים קצרים, חיוך וצחוק של מבוכה.
איך הגיבו כלפייך המתנדבים בארגון עם אוריינטציה כל כך ציונית?
"בשמירה הראשונה שלי שמרתי עם בחור דתי בגילי, וכשהוא ראה את השם שלי ברשימת השיבוץ כנראה שהוא היה מופתע כי אחר כך בשמירה הוא התחיל לשאול שאלות – מה אני? מי אני? לרוב כשאני מגיע לשמירות ואנשים שומעים את השם שלי, שאדי, הם תמיד נראים קצת מבולבלים. השאלה הראשונה ששואלים אותי – 'אתה דרוזי, לא?' הם מראש חושבים שרק דרוזים מסוגלים לעשות דברים כאלה. ובאמת לא נראה לי שיבוא ערבי שהוא לא דרוזי להתנדב ב'שומר החדש'. אחר כך השאלות הן אותן שאלות כל הזמן – למה אני מתנדב פה ולא במקום אחר, ואיך אני קשור בכלל. אז אני מספר להם את הסיפור האישי שלי".
זה מכעיס אותך?
"הדבר היחיד שמכעיס אותי זה שאם אני לא מגדיר את עצמי כדרוזי הם מקבלים את זה בצורה מוזרה וכל עוד אני מגדיר את עצמי כדרוזי זה מפחית מהלחץ שלהם. לא קרה לי עדיין, אבל נראה לי שאם אני לא אגדיר את עצמי כדרוזי אנשים ירצו פחות להיות איתי בשמירה. מה שכן אני תמיד מגיע מוכן לשמירה ותמיד באווירה כיפית. וגם מכיוון שאנחנו תמיד מדליקים מדורה כגורם הרתעה – אני תמיד דואג להביא תפוחי אדמה, קפה ועל ההתחלה מתחיל לאסוף עצים למדורה. כולם תמיד אומרים לי 'אני רוצה לשמור רק איתך בפעם הבאה'".
"לפי הדת שלנו אנחנו אמורים להיות נאמנים למקום בו אנחנו נמצאים". צילום: דורה אריאל שתדלן
"בכינוסים השנתיים של הארגון כל הזמן מדברים ציונות, ציונות, ציונות ונראה לי שמקפידים יותר מדי על מילים כמו 'ציונות, יהדות, יהודים'. לא באתי בקטע של ציונות, אבל אני כן רוצה לשמור על הארץ שלי. למה חייבים לעגן את זה תחת ציונות? העשייה שלי קשורה לניסיון שלי להפחית את העבריינות ואני מקווה להצליח בזה. אז לפעמים ברגעים האלה אני שואל את עצמי, מה לעזאזל אני עושה פה? ובקטעים של סיפורי מורשת הקרב הציוניים אני מעביר את הזמן במחשבות ופשוט נהנה מהסיפורים כסיפורים".
"אני מרגיש שהשיח המאד ציוני איכשהו פוגע במטרה שלשמה באתי. הרי המטרה היא לעורר מודעות ולגרום לגורמים הממשלתיים ולגורמים האחראיים במשטרת ישראל לקחת אחריות על הפשיעה החקלאית. ההשתייכות לכיוון מסוים – דת או לאום, לא קשורה מבחינתי לעניין עצמו. פחות מדבר אלי עניין ההשתייכות ל"שומר החדש" מהכיוון שאותו הם מציגים – דת אמונה, לאום. אני מאמין שבן אדם זה בן אדם – בלי קשר לצבעו, לדתו או לאומיותו. חשוב לי שבן האדם הוא טוב, שהוא לא מזיק לאנשים בסביבתו".
"אני נמצא בקונפליקט"
בבית הספר בו למד שאדי למדו ערבית, עברית ואנגלית, אבל את העברית לימדו בצורה בסיסית מאוד. אף על פי ששלוש שנים בצבא שיפרו לו מאוד את העברית, נראה שעל חלק מהשאלות התקשה לענות ולא הצליח לתאר מה הוא מרגיש, בגלל מחסום השפה. "נדיר למצוא מישהו דרוזי שיכול לעמוד על במה ולדבר בעברית", הוא אומר, בנימת ביקורת סמויה למחצה על החינוך הדרוזי המונע מהילדים את היכולת לבטא את עצמם במרחב התרבותי־מדיני הקיים.
מה התגובות בסביבה הקרובה שלך, חברים ומשפחה, כששומעים שאתה מתנדב ב"השומר החדש"?
"מצד אחד, אני מנסה שלא יהיה לי אכפת מה אנשים חושבים. מצד שני, אני נמצא בקונפליקט בסביבה בה אני חי. אני מגדיר את עצמי כאדם, לא כבן דת או לאום – אני יותר מדי חופשי בשביל הדברים האלה. ואני רוצה שאנשים יתקרבו אחד לשני. חברים שלי מהמגזר הערבי – לא דרוזים – שאני מספר להם על ההתנדבות לא מבינים למה לי לעזור לצד השני. זה מרגיז אותי, כואב וצורב לי מבפנים. בתחילת שנת הלימודים שעברה הכרתי במכללה חברה ערבייה. התחלנו לדבר והפכנו לידידים, עד שהיא נכנסה לפרופיל שלי בפייסבוק וראתה תמונות שלי על מדים, ופשוט ניתקה איתי את הקשר. התעניינתי ושאלתי אותה – הכל בסדר, מה קרה? אז היא אמרה לי 'תראה את התמונות שלך בפייסבוק'. מהצד השני, גם כשאני משמיט את המילה ערבי מהזהות שלי אני נמצא בקונפליקט כאילו אני מתכחש לחלק בהיסטוריה של הזהות שלי".
נשמע כמו הרבה לקחת על עצמך בשביל מסגרת התנדבות.
"בהתחלה באמת שאלתי את עצמי למה אני עוזר לאנשים שאני לא מכיר, במקום להשתבץ למקום קרוב לבית ולקהילה שלי. אבל התוודעתי לאט לאט לעוולות הקשות שהחקלאים סופגים במדינה. למשל יהודה החקלאי הוא כבר בן 70, אין לו אף אחד בחיים חוץ מאשתו ושני ילדים שגרים ממש רחוק. הוא מגדל את העדר הזה כבר עשרות שנים וזה לא משנה מי מנסה לפגוע בו, אם זה יהודי או ערבי. למה שאני לא אעזור לו והוא יוכל לשים את הראש על הכרית בשקט? זה די מכעיס אותי שאנשים לא מקבלים את זה, ובוחנים האדם דרך הלאום שלו או השפה שהוא דובר".
"לצערי המודעות בארץ למי הם דרוזים היא נמוכה מאוד. יצא לי לשמור עם מישהי שאמרה לי 'דרוזים זה יהודים, לא?'. לפני קום המדינה הדרוזים היו דרוזים ערבים, החלק הישראלי לא היה קיים. אני נולדתי פה, ההורים שלי נולדו פה, סבא שלי וסבא רבא שלי – כולם נולדו פה. בסופו של דבר אנחנו ערבים, ועכשיו אני מגדיר את עצמי כיליד הארץ. כדרוזי. כדובר השפה הערבית. והכי חשוב – כישראלי".
"אני מרגיש שהשיח המאד ציוני איכשהו פוגע במטרה שלשמה באתי". צילום: האתר הרשמי של "השומר החדש"
"לפי הדת שלנו אנחנו אמורים להיות נאמנים למקום בו אנחנו נמצאים, לארץ שלנו, למדינה שלנו. זה בספרים – איפה שאתה נמצא, אתה צריך להגן על הבית שלך. דרוזים בסוריה או בלבנון נאמנים למדינה שלהם. גם בין הדרוזים יש חלק שמגדיר עצמו דרוזי-ישראלי, ערבי-דרוזי-ישראלי, או ערבי-ישראלי. יש גם קומץ קטן שמגדיר את עצמו כפלסטינים. אני אישית מגדיר את עצמי כאזרח. לצערי, הסביבה לא מתייחסת לזה כך, ורואה את הדברים אחרת. אבל מה לעשות, אני כנראה אאלץ להתמודד עם המצב כל החיים".
כששאדי מדבר על האחר הוא אומר "המגזר היהודי" – לא ישראלים או יהודים, אלא "המגזר היהודי". המילה "מגזר" מלמדת משהו על מהות הקונפליקט שהוא חווה, כלומר ייחסו אל האתוס הציוני ומדינת ישראל היא כאל עוד קבוצת בני אדם בעלי מאפיינים דומים, החיים פה במדינה. הקונפליקט שחוזר על עצמו ואיתו שאדי מתמודד פעם אחר פעם כרוך קשר הדוק במילה "שווים", כשזו מאותגרת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה הישראלית.
"בבית שלנו אם יושבים יחד כמה אנשים, עניין חוסר השוויון תמיד צץ. שתמיד יעדיפו מישהו מהמגזר היהודי מאשר מישהו שהוא לא יהודי. למשל, בן דודי היה סגן-משנה בצבא, ואחרי שהשתחרר רצה להתגייס למשטרה. היו מספר תקנים בודדים, ואין מה לעשות, מתישהו מגיעים לנקודות המכעיסות האלה שמעדיפים מישהו יהודי. אנחנו כל הזמן מדברים על הסיפור הזה בינינו ורואים את זה חזק מאוד. אתה מטפס למעלה בסולם ומגיע לנקודה מסוימת שאומרים לך 'פה זה המקסימום שלך'. זה מתסכל כי אתה מרגיש שזה לא המקסימום שלך".
"אנחנו עושים את שלנו ורוצים להיות חלק מהמדינה והארץ, אבל בסופו של דבר קורה משהו, שאני לא יודע איך להגדיר אותו בדיוק, אולי זה עניין של פוליטיקה – אני לא יודע. יש תפקידים חשובים מאוד במדינה שאנשים מהמגזר הדרוזי תופסים אותם, וזה לא אמור להיות מפתיע, זה אמור להיות טריוויאלי. למה אנשים מופתעים שאיקס מהמגזר הדרוזי תפס את המקום הזה? השאלה היא למה לא?".