איור: עומרי כהן (Omriku)
"שולי מועלם רוצה לחסום לכם את הפורנו", זעקה אתמול כותרת באחד מאתרי החדשות. הכותרת נוסחה כקריאה לפעולה המכוונת אל הציבור, אשר זכות לגיטימית ומוסכמת עומדת להישלל ממנו. בעוד לצרכני התכנים הפורנוגרפיים לא לקח זמן רב להגיב בזעם לתוכניתה של הח"כ מועלם, אני חשתי דווקא סיפוק. מזה זמן רב ציפיתי להעלאת הדיון בזנות המצולמת – או בשמה המעודן והלועזי, "פורנוגרפיה" – לסדר היום הציבורי. ברם, ככל שהתעמקתי בכתבה, התאכזבתי. בהצעת החוק לא הייתה הכרה בהיות הפורנוגרפיה תוצר תעשיית המין, תעשייה מתעללת אשר פשעיה כבר הוצפו הן על ידי הציבור והן על ידי קובעי המדיניות במסגרת הדיונים בחוק איסור צריכת שירותי המין. מהות ההצעה הייתה מניעת גישה אוטומטית לאתרים הפורנוגרפיים, כך שהצפייה בהם תתאפשר אך ורק למי שיבקש זאת.
יש פורנו אחר?
- גם בלי אלימות, פורנו הוא לא מפעל תרבותי להתגאות בו
- אם הפורנו הוא החינוך המיני של ימינו – אז שיהיה פמיניסטי
- פורנו לא נועד לחנך, הוא נועד לחרמן
מבחינה מעשית, יישום ההצעה צפוי להפחית את צריכת התכנים הפורנוגרפיים. מבחינה תיאורטית, ניסוח זה של הצעה שיקף את הנורמה החברתית הרווחת. חלק ניכר מהציבור כבר מכיר בצלקות שמותירה תעשיית הזנות בגוף ובנפש של קורבנותיה. החוגים הפמיניסטיים הרדיקליים מפגינים עמדה בלתי מתפשרת, ודורשים להכיר בה כעוול חברתי חמור לנשים שאין להשלים עמו עוד, ואפילו החוגים הליברליים והשמרנים מתייחסים אליה כרע במיעוטו, עם דגש על "רע". במקביל, דיון מוסרי, סוציולוגי ופמיניסטי בפורנוגרפיה נוטה להיות מינורי יותר, וכאשר היא מוזכרת – ההתייחסות ממוקדת, לרוב, בהשפעתה המחברתת על הצופים.
מהדיונים ברשתות החברתיות והאופן שבו נוסחה הצעתה של הח"כ מועלם, התרשמתי כי קיים קונצנזוס לפיו תעשיית הפורנוגרפיה היא מעין החצר הקדמית של תעשיית המין: זוהרת, מיטיבה עם שוכניה ושונה באופן מובהק מהחצר האחורית המאיימת – הזנות ה"אמיתית". זוהי תפיסה המתייחסת לזנות ופורנוגרפיה כתופעות שונות לחלוטין שיש לטפל בהן בכלים שונים: במקרה של הזנות, ראוי להגן על הנשים הלכודות בה, אך במקרה של הפורנוגרפיה ראוי להגן על צרכניה הזוכים לחינוך מיני לא ראוי, וכן על בנות זוגם החשופות לאלימות הנרכשת בצפייה זו.
תעשיה שקשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנה. סט צילומי סרט פורנו
כשורדת תעשיית המין, מעולם לא הבנתי את מקור הדיכוטומיה. קשה לנמק, מדוע הכנסת מצלמה למקום שבו מתקיימים יחסי מין ללא משיכה, עם פרטנר רנדומלי ובעיתוי כפוי הופכת את חוויית הזנות לטראומטית פחות או זוהרת יותר. ואף על פי כן, היות ורוב הציבור אינו צורך זנות בעוד הפורנוגרפיה נמצאת כמעט בכל בית – קיים תמריץ ליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי, להסביר לעצמם ולאחרים שמי שצופה בפורנוגרפיה מבצע פעולה נורמטיבית – זאת כמובן בתנאי שאינו מיישם את האקטים אשר בוצעו באישה בסרטון עם חברתו המהוגנת. בדיונים ברשתות החברתיות שהשתתפתי בהם, עלו מספר נימוקים; אסייג מראש כי כאישה, אתמקד בתשובותיי בנשים בלבד.
"הנשים בתעשיית הפורנוגרפיה רוצות להיות כוכבות קולנוע. הן לא מסכנות כמו הנשים בזנות"
זוהי הנחת מוצא לא נכונה ואף לא רלוונטית. ראשית, הנשים בזנות והנשים בזנות המצולמת הן אוכלוסייה אחת. חלק ניכר מהנשים בזנות היו בעבר בזנות המצולמת ולהיפך, האחרות לכודות בשתי התעשיות בעת ובעונה אחת. האם יש בהן אשר שואפות להיות כוכבות קולנוע? נניח וכן, אבל השלכות הפרקטיקה חשובות בעיני מהמוטיבציה של המעורבים בה. נכון להיום, לא קיימת מאסה של כוכבות קולנוע שטיפסו לפסגה דרך תעשיית הסרטים הפורנוגרפיים, אך קיימת מאסה של שורדות תעשיית הפורנוגרפיה המעידות על נזקים פיזיים ונפשיים קשים שנגרמו להן.
"פורנו אינו טראומטי כמו זנות"
בפורנו מתקיימים תנאים דומים לאלה המתקיימים בזנות: יחסי מין עם פרטנר שלא נבחר אלא נקבע עבור האישה? צ'ק. יחסי מין בעיתוי שנקבע שרירותית? צ'ק. ההישרדות הכלכלית תלויה בהסכמה לקיים את יחסי המין האלה? צ'ק. מה ההבדל? אה, בזמן האקט יש בחדר מצלמה, תאורן ובמאי שמחלק הוראות. בהחלט מונע טראומות.
לא כולן יכולות להיות כוכבות כמו ג'נה ג'יימסון (כוכבת הפורנו המפורסמת ביותר בעולם, בתמונה)
"בפורנו הנשים חופשיות לבחור, אין להן סרסורים כמו בזנות"
גם בלי דמותו האימתנית של הסרסור – הרשע המיתולוגי – זנות (מצולמת או לא) היא מקור של טראומה. הטראומה אינה נגרמת בידי המתווך הגוזר קופון; עצם ההכרח להסכים שוב ושוב ליחסי מין כפויים, יחסים שנכפו בכוח הכסף, היא הטראומטית. ה"בחירה" במקרה כזה היא בפרנסה ולא בפרטנר. תשאלו אישה ממוצעת עם כמה מבין 100 גברים רנדומאליים היא תרצה לשכב. לרוב, תקבלו תשובות כמו אחד עד שלושה, זאת כמובן בהנחה שהאישה שולטת לחלוטין בעיתוי האקט ובאופן שבו הוא מתנהל; ה"משוחררת מינית" תצפה שמפגש בפאב יקדים את המפגש המיני, וה"שמרנית" תעדיף סדרה ארוכה יותר של מפגשי היכרות והצהרת כוונות. כל עוד הפרטנר נשלף עבורה באופן רנדומלי, אין זה משנה האם קוראים לו "לקוח" או "שחקן פורנו". האישה לא בחרה בו, והיא אף לא בחרה בעיתוי.
"פורנו זה זוהר, יש להם אפילו טקסי פרסים"
גם בפורנו יש הרבה מאוד אלימות, ולמעשה היא עלולה להיות חמורה יותר. בתעשיית הפורנוגרפיה מתקיים אלמנט ההופך את המפגש המיני הכפוי לאלים במיוחד: בעוד שבזנות הקלאסית, סוג האקט מוסכם בין האישה ללקוח ונועד להביא לאורגזמה גבר אחד בלבד, בזנות המצולמת סוג האקט נקבע על ידי המפיק ונועד להביא לאורגזמה מיליוני גברים ונשים, השחוקים מהצפייה בסרטונים וזקוקים לסך ריגוש הולך וגובר. הסבירות כי יהיה זה אקט חריג באלימותו גובר עקב כך. האישה בזנות המצולמת היא זו שסופגת את האלימות. נשים ששרדו את תעשיית הפורנו מספרות על ימי צילום ארוכים על משככי כאבים, על הקרעים באזור הגניטאלי, על נכויות – כל אלה נגרמו בניסיון לספק לצופים הרפתקה ויזואלית מספקת, שתפצה אותם על היעדר המגע הישיר.
טקס פרסים של תעשיית הפורנו, קטגורית המין האוראלי
"שחקניות פורנו יכולות לעזוב את התחום"
עקב נזקים פיזיים ונפשיים הנגרמים לנשים בזנות, קשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנה ללא סביבה חברתית ומשפחתית תומכת. במקרה של זנות מצולמת, למכשולים הבלתי אפשריים מתווסף תיעוד עברה של האישה, ואפילו המאוננים הליברליים הנלהבים ביותר אינם רוצים בשורדת זנות מצולמת או לא כמורה לילדיהם, שכנה או בת משפחה.
"יש פורנו ביתי, של זוגות המצלמים את עצמם והמעלים לרשת. איש לא נפגע מזה"
יכולתי לדון בתופעה לו עניין אותי ההיבט האנתרופולוגי: אנשים שמצלמים את עצמם ממניעים אקזיביציוניסטיים ומעלים לרשת מתוך אידיאולוגיה כלשהי של עידוד אוננות קולקטיבית. ייתכן והם קיימים. ברם, מה שמעניין אותי הוא דווקא היבט סוציולוגי יישומי, וכאן מחובתי לשאול: האם ניתן לספק את הצורך בתוכן מיני מצולם תוך הישענות על אנשים אלה בלבד? לצערי, התשובה היא לא. ראשית, כמות המתנדבים לשתף את רבבות המאוננים בחיי המין הפרטיים אינה יכולה לספק את מכלול הביקושים בעולם, שבו כמעט כולם צופים בפורנוגרפיה. שנית, לאף צופה אין הכלים להבחין בין הסרטים הביתיים לבין התעשייתיים. ראיתי במו עיני כיצד מצולמים רבים מבין ה"סרטונים הביתיים" של ה"זוגות המעלים את סרטוניהם לרשת": הפקות זולות שנעשות בבתים, כאשר המצולמים אינם זוגות אלא אנשים בזנות שהגיעו לתחום כדי לשרוד כלכלית, בהחלט לא מתוך הנאה אקזיביציוניסטית. באופן היפותטי, אם תקום מאסה של "צרכנים מוסריים" שתדרוש את הסרטים האלה בלבד – הפורנוגרפים ישמחו לספק את הביקושים ולהרים הפקות הזולות המתחזות ל"סרטונים ביתיים". כל עוד לא ניתן להעלות על הדעת מנגנון המבטיח כי כל מי שמצולמת בסרט פורנו נהנית לקיים את היחסים, מעוניינת לקיים את היחסים, מבקשת להפיץ את הסרטון ולעולם לא תתרסק נפשית כשהסרטון יצוץ ויהרוס את תהליך השיקום שלה – ראוי שלא להשקיט את המצפון בטיעון עלה התאנה של ה"סרטונים הביתיים".
לאף צופה אין הכלים להבחין בין הסרטים הביתיים לבין התעשייתיים. סט צילומי סרט פורנו
ניתן לראות, כי תעשיית הזנות המצולמת מסוכנת, הרסנית ואלימה לא פחות מתעשיית הזנות ה"מסורתית", וכי טיעוני המגנים עליה קלושים למדי. לא נותר לי אלא לתהות, האם הניסיון להציג את הזנות המצולמת כפרקטיקה "שונה", מוסרית יותר, נובע מהנחות שגויות אך אותנטיות, או גרוע מכך – מניסיון הרציונליזציה של "אנשי זכויות" המסוגלים יכולים לוותר על מגע גופה של אישה בזנות, אך מתקשים לוותר על מנת ההתעללות המצולמת שלהם.
הכותבת היא אישה שיצאה מזנות, אמא עובדת לשני ילדים, בת 39.