איור: טל גרנות
ההתנחלות גיתית, שנמצאת בירידה מכיוון התנחלות אריאל לבקעת הירדן, לבשה חג השבוע. "אפילו הכביש בשוק" אמר אשר, שוטר מקומי, כדי להמחיש עד כמה שיירת הרכבים הארוכה שפקדה את גיתית אתמול בבוקר היא נוף חריג ברחבי הבקעה. השיירה הזכירה, להבדיל, הלוויה של משפחת פשע איטלקית בסרט הוליוודי: עשרות מכוניות שחורות וכסופות, גדולות ומבריקות, שמתוכן יורדים גברים בחליפות ונשים במכנסי סיגר ומקטורן. בתוך הישוב חיכו להם ילדי גן רעות, כ-40 ילדים חמודים עם דגלי ישראל וטי-שרטים לבנים שעליהם כתוב "לא זזים מהבקעה". הפוליטיקאים הרבים שהגיעו לשם, יחד עם הצלמים והכתבים, הסתערו על הילדים לקול קריאות העידוד של הגננות.
כשחזון ארץ ישראל השלמה והזדמנות לזכות בקצת תקשורת נפגשים – הכרח כמו החתמת ההורים על אישור להופיע בטלוויזיה נהפך ללא רלוונטי. תוך חמש דקות נוצרה הסצינה האבסורדית של גדעון סער שר "ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות" עם ילדי הגן (אף שיגיע באמת רק בעוד שבועיים), והמחישה את כוחה של מירי רגב לעצב מציאות. רגע אחד היא מזיזה כנפיה בירושלים עם יוזמת הצעת חוק פרובוקטיבית לסיפוח בקעת הירדן שאישרה ועדת השרים לחקיקה, וכמה ימים לאחר מכן שר הפנים משכים קום כדי לשיר עם ילדים בני ארבע.
עשרה מטרים מסער פתחה אורית סטרוק, ראש שדולת ארץ ישראל בכנסת בצוותא עם יו"ר הקואליציה, יריב לוין, עמדת ערבוב בטון. היא זימנה אליה אחד-אחד את חברי הכנסת שהגיעו לגיתית – סער, רגב, לוין, רובי ריבלין, איילת שקד, שולי מועלם, אלי בן דהן, ציפי חוטובלי, זאב אלקין ועוד – כדי להניח אבן פינה לבנייה חדשה בהתנחלות. "עכשיו ח"כ שמעון אוחנה, תגיע", היא פקדה והוא התייצב, מערבב קצת בטון רטוב עם את חפירה ויוצק אותו לתוך יסודות בית מגורים. ריבלין עוד שקל להבריז אבל סטרוק עשתה לו רגשי מהסרטים ("נו תבוא, רובי! אבל תבוא!"), למרות שהצהיר ש"אני לא מתכוון להידחף למצלמה גם ככה".
ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות. זאב אלקין, גדעון סער ויריב לוין צילומים: עופר מתן
סער עשה דרכו לתחנה השלישית בג'ימבורי שאורגן בגיתית – שלב נטיעת עץ חרוב, שחילץ ממנו מבט נרתע על גבול הנגעל, שבדיעבד אפיין את כל המפגשים שלו עם פיסות טבע ביום הזה. והשוטר המלווה, אשר, הביט בקרנבל מהצד. הוא תושב התנחלות בקעות הסמוכה, חילוני, חיפאי במקור שעבר באמצע שנות ה-90 לבקעה עם משפחתו הצעירה. "זה נחמד לקבל תמיכה מהפוליטיקאים והכל", אמר, "אבל אני מבין גם את ביבי. דברים שרואים משם לא רואים מכאן, אתה מבין, וכנראה שכשאתה מגיע לתפקידים בכירים כמו ראש ממשלה אתה רואה את התמונה הגדולה. ברור שאם יפנו אותנו מהבקעה זה יהיה עצוב, אבל אם בזכות הפינוי יבוא שלום ונחת לכל המדינה – אז עשינו משהו".
כיבוש לייט, בלי "תג מחיר"
זו הבקעה: עולם הפוך מיהודה ושומרון. אם בבית-אל, עפרה, סוסיא ואיתמר המתנחלים הם אלה שמשחקים את תפקיד הקיצונים והפוליטיקאים מנסים להרביץ בהם פרגמטיזם ולשכנע שפשרות הן כורח המציאות – כאן התהפכו היוצרות. אשר השוטר לא יוצא דופן, שכן דעות כמו שלו שמעתי מכמה וכמה תושבים בבקעה בשבוע האחרון. האמירות המיליטנטיות נשמעו מפיהם של חברי הכנסת שפשטו על הבקעה בשביל לתחזק את תדמיתם הימנית בקרב חברי הליכוד.
סקר שהזמין מכון "מאקרו" לכלכלה והתפרסם השבוע מראה שכ-62 אחוזים מתושבי הבקעה מוכנים להתפנות מבתיהם במסגרת הסכם מדיני. בבקעת הירדן חיים בסך הכל 4,300 יהודים, רובם חילונים, שמפוזרים בין ארבעה ישובים קהילתיים, שני קיבוצים ו-15 מושבים. במעלה אפרים, שלא שייכת למועצה האזורית בקעת הירדן אבל חולקת אתה בתי ספר, גרים עוד כ-2,500 אנשים. שטח המועצה הוא 860 אלף דונם ו-52 אלף מהם משמשים לחקלאות, ענף הייצור והייצוא העיקרי בבקעה, שמפרנס כמעט כ-70 אחוזים מתושביה היהודים. לשם השוואה, שטחה של הערבה הוא 6 מיליון דונם ורק כ-35 אלף מהם משמשים לחקלאות.
מעצבת מציאות. מירי רגב עם דוד אלחייני
האוכלוסיה הפלסטינית בבקעת הירדן רבתי מונה כ-80 אלף אנשים, 65 אלף מהם ביישובי קבע (מרביתם בעיר יריחו, שמוגדרת שטח A) ו-15 אלף בדואים בקהילות רועים שגרים באוהלים ופחונים. כביש 90, שעובר לאורך כל הבקעה ומחבר את ים המלח עם בית שאן, חוצה או עובר בסמוך לכפרים כמו פסייל, זבידאת ברדלה ועוג'ה. אחד הדברים הבולטים בבקעה, לעומת שאר ההתנחלויות, הוא המגע היומיומי עם האוכלוסייה הפלסטינית. זה נכון שגם בשומרון ובהר חברון אפשר למצוא פועלים פלסטינים שעובדים בהתנחלויות (בעיקר בבנייה), אבל לא בסדר גודל משמעותי. לעומת זאת בבקעה כ-6,000 פלסטינים באים בכל יום לעבוד בענף החקלאות מהכפרים באזור, מיריחו, טובאס, שכם וג'נין.
דוד אלחייני, יו"ר המועצה האזורית, ליכודניק חילוני ומגדל תבלינים בעצמו ממושב ארגמן, מספר שבתקופת הקטיף מספר הפועלים הפלסטינים אף מכפיל את עצמו. הוא מתגאה ביחס הטוב, לטענתו, שיש ליהודים בבקעה עם תושבי הכפרים הפלסטינים באזור. "לפני חודשיים עשו פעולת 'תג מחיר' בכפר זבידאת", הוא מספר, "שרפו מכוניות וריססו כתובות. אלה לא היו אנשים מפה אלא מהשומרון, ואני מיהרתי לנסוע באופן אישי לכפר ולהבהיר את זה. אני מדבר ערבית כמובן. בצבא אמרו לי אחר כך שבזכות הנסיעה שלי – המוטיבציה לפעולות נקם מהכפר ירדה". הגאווה ביחסים התקינים יחסית עם הפלסטינים מאפיינת לא רק את אלחייני, אלא גם תושבים נוספים. כמובן שלא מדובר באידיליה ושיחסים אלה עדיין מתאפיינים בהפרדה ברורה בין המעמד המעסיק לבין המעמד המועסק, אבל בהשוואה למציאות בשאר ההתנחלויות ובאופן שבו מתנחלים מדברים בדרך כלל על פלסטינים – המצב בבקעה סביר.
מי לא רוצה פלפל מהבקעה
הרצון לבדל עצמם משאר המתנחלים הוא מוטיב חוזר בשיחות עם תושבי הבקעה. "אצלנו אין 'תג מחיר' וכאלה דברים", זה משפט ששומעים שם הרבה, וחשוב להם לחדד את העובדה שהם חילונים, וככאלה הקשר שלהם למקום שהם גרים בו אינו רוחני ומיסטי אלא ממשי ורציונלי, כשהמרכיבים הרגשיים הם סנטימנטליים ולא נובעים מצו אלוהי. תושבי הבקעה מתפרנסים מהקרקע, פשוטו כמשמעו, מה שמעניק לביטוי "אני קשור לאדמה הזאת" תוקף שפוי שמצליח לעורר אמפאתיה גם בקרב מי שחושב שצריך לפנות אותם.
ביום ראשון התעוררה הבקעה לעוד שבוע רגיל שבו אף אחד לא אמור היה להתייחס אליה באופן מיוחד. הנסיעה בכביש 90 היא חוויה מיוחדת של שוטטות במרחבים עזובים שכמו מתקיימים בממד אחר ובזמן עבר. במפגש "ציפורה", מסעדת דרכים ארכאית שיושבת על הכביש הראשי בכניסה למושב ארגמן, מתקיימת שגרה שאפשר לגזור ולהדביק מחדש בשנות ה-80. עידן רשתות המזון פסח על "ציפורה", שממשיכה להציע מרכולת של שניצלים ושיפודים לצד סלטים מהבילים. האפשרות לקבל את המנה בבגאט מוצעת שם כצעקה האחרונה מפריז, וכככזו זוכה לקידום יחצני של העובדים. קונספט נוסף שרץ שם חזק ונלקח היישר מהאייטיז הוא הדיל הסודי עם נהגי אוטובוסים ומדריכי תיירים: תביאו לפה קבוצה – ובתמורה תאכלו בחינם. בראשון בצהריים היה זה אוטובוס של צליינים מאיי פארו שנפל ברשת של "ציפורה" בעקבות דיל כזה, ותוך 15 דקות התמלא חלל המסעדה בצלחות מלאות כרוב במיונז וסמול טוק בדנית.
"נו תבוא, רובי! אבל תבוא!". ריבלין
"מפגש הבקעה", מרכז מסחר קטן שממוקם דרומית יותר ליד מושב פצאל, נותן נוק-אאוט ל"ציפורה" בזכות הסניף של רשת "קפה קפה" שנפתח שם לפני כמה שנים וטרף את הקלפים בבקעה. הסניף אמנם די ריק במשך השבוע אבל זוכה לביקורי אח"מים שמגיעים לאזור בחסות המועצה האזורית, שרואה ב"קפה קפה" מקום ייצוגי שמדבר בשפתה של ישראל המודרנית.
לא מחזיקים מאתנו מתנחלים
במרחק כמה דקות נסיעה משם נמצאים משרדי המועצה בראשותו של אלחייני, בן 54, שהתחיל לאחרונה קדנציה שנייה בתפקיד לאחר שאיש לא התמודד מולו בבחירות האחרונות. בשנות ה-90 הוא עמד בראש ועד ישובי הבקעה שפעל למנוע פינוי של הישובים במסגרת הסכמי אוסלו וכעת הוא מרבה להזכיר שאפילו יצחק רבין, שלא היה איש ליכוד, הדגיש תמיד שהבקעה לא תפונה בשום מקרה. נתניהו, לעומת זאת, טרם סיפק לאלחייני ולאנשי הבקעה הצהרה מפורשת כזו בגלגול הנוכחי של העיסוק בפינוי הבקעה.
אלחייני, כמו ליכודניק טוב, חש את הרוחות במפלגה והחליט לשים את הז'יטונים שלו על האופוזיציה הימנית לביבי מבית. ביום ראשון, עוד לפני שהצעת החוק של רגב פרצה לתודעה, הוא סיפר לי כיצד משה בוגי יעלון הבהיר שההתנחלויות בבקעה לא יפונו מכיוון שמשיקולים בטחוניים ישראל צריכה להחזיק בחבל ארץ זה. "יש דברים ששר הביטחון ושרים אחרים יכולים לומר וראש הממשלה לא", הסביר. "ברור הרי שאם ביבי יגיד 'הבקעה היא שלנו, נקודה'. אז המו"מ המדיני ייגמר תוך שנייה. לכן, כשאני רוצה לדעת מה ביבי באמת חושב – אני מקשיב לבוגי, ובוגי אומר שלא תהיה נוכחות צבאית בבקעה בלי נוכחות אזרחית. זו הרי טעות לשלוח חיילים לשטח צבאי עוין בלי מתיישבים ישראלים לצדם. אני מאמין לביבי בקטע הזה, סומך עליו שישמור עלינו גם אם הוא לא אומר את זה ברמה ההצהרתית".
אצלנו אין 'תג מחיר'. הבקעה
מאוחר יותר באותו היום, אחרי שאלחייני אמר את הדברים האלה, עברה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת החוק של מירי רגב בדבר סיפוח הבקעה ושינתה את כללי המשחק. אלחייני אולי מדבר על לסמוך על נתניהו למרות שהוא אינו מצהיר שישמור על הבקעה – אבל לרגב וחבריה זה לא מספיק. יו"ר המועצה משוכנע שבמידה שנתניהו יחליט לחתום על הסכם עם הפלסטינים ויביא אותו למשאל עם, כפי שהבטיח – העם בישראל לא יתמוך בהסכם שיכלול פינוי של הבקעה. "אנשים לא מחזיקים מאתנו מתנחלים", הוא אומר, "סקר של מינה צמח שהזמנו בעבר הראה ש-80 אחוזים מהציבור לא יודע שהבקעה זה מעבר לקו הירוק, ומתנגד להחזרה שלה. אני תומך בהסכם שבמסגרתו יפונו 20-10 אלף מתנחלים, לא מעבר. זה אפשרי. מבחינתי אפשר להחזיר להם את מזרח ירושלים ובתמורה להשאיר את הבקעה כולה שלנו, ולתת אזרחות ישראלית ל-15-10 אלף פלסטינים שחיים פה" (לא כולל כמובן את תושבי יריחו. ע"מ).
כמה דלתות מאלחייני יושב צבי אבנר, יו"ר הוועדה החקלאית במועצה. הוא חובש כיפה, במקור מהקיבוץ הדתי שלוחות שבעמק בית שאן וכיום תושב הבקעה. הוא מספר שענפי הגידול העיקריים בבקעה הם פלפלים, תמרים, ענבי מאכל ותבלינים, כשרוב התוצרת מיוצא לחו"ל. בניגוד לאופטימיות שאלחייני מתאמץ לשדר, אבנר מספר על הקשיים הגדולים שבהם נתקלים החקלאים בבקעה בעקבות החרם הפוליטי על התוצרת שלהם. מדובר במחזור של כ-500 מליון שקלים בשנה שעד לפני כמה שנים נמכר בקלות למדינות בכל רחבי העולם.
אם ידרשו מהם לעזוב יעשו זאת, בצער. משפחת שני
"שמע זה פוגע בנו מאוד, אין אפס", הוא מספר. "בענפים מסוימים היתה ירידה של קרוב ל-80 אחוזים במכירות בעקבות החרמות, ארגזים על גבי ארגזים שיושבים בלי קונה. אנשים נכנסו למצוקה כלכלית, סחורות שכבר נשלחו לייצוא חזרו לבקעה בטענה שיש חרם ואי אפשר לקבל אותן. מי שמחרימות אותנו הן רשתות השיווק הגדולות במדינות אירופה, בעיקר באנגליה וסקנדינביה, רשתות שלא רוצות לאבד נתח גדול של לקוחות שמתנגדים לישראל ולכן עדיף להן פשוט להפסיק לקנות את הסחורה שלנו. מה שנשאר לנו זה השווקים הפתוחים באירופה, הם עדיין קונים מאתנו ונראה שלא יפסיקו, אבל שם אחוזי הרווח נמוכים יותר".
משפחת שני מהמושב תומר היא מגדלת הפלפלים הגדולה ביותר בבקעה. מדובר בעסק משפחתי שהקים האב עזריאל וכעת מנהלת בתו מיטל, 34 ובניו יובל, 31 וגל, 25. מכירות הפלפלים שלהם נפגעו מהחרם פחות מאשר התוצרת של חקלאים אחרים בבקעה, בין השאר כי משפחת שני מוכרת חלק ניכר מתוצרתה לרוסיה, שלא ממש משתתפת במשחק החרמות.
חזון ארץ ישראל השלמה והזדמנות לזכות בקצת תקשורת נפגשים. בסיור
בעסק שלהם עובדים כ-200 פועלים, כולם פלסטינים ופלסטיניות, שמספקים ידיים עובדות למתחמי השטיפה והאריזה של הפלפלים. בגלל שהם המגדלים המשמעותיים ביותר באזור הם זכו במשך השנים ללא מעט ביקורים של פוליטיקאים שונים שבאו לחזק את ידי המתנחלים בבקעה כל אימת שאיום הפינוי נהפך לרלוונטי. מעבר להיקף המכירה, משפחת שני היא גם פצצת הסברה שמייצגת את הפרופיל השונה של מתנחלי הבקעה: דור שני של תושבי הבקעה שאחרי עבר צבאי מרשים בוחר לבנות בית במושב ולהמשיך את העסק המשפחתי. כבר 20 שנים שהם שומעים שייתכן ויפונו, מה שהפך אותם לסקפטיים בנוגע לאפשרות שזה יקרה. עם זאת, הם גם די סקפטיים באשר לסיכויים להגיע לשלום אמיתי עם הפלסטינים, אבל מבהירים שאם ידרשו מהם לעזוב – יעשו זאת, בצער. בראשון בבוקר הם עוד דיברו על הריטואל של חברי כנסת שמגיעים לחזק את ידם ולטעום מפלפליהם כנוסטלגיה מיתולוגית, ולא יכלו לנחש שבתוך כמה ימים זה יקרה שוב, ובגדול.
ככלה תחת חופתה
בחמש דקות ל-9, אתמול בוקר הגיעה מכונית מרשימה לתצפית "יגאל אלון" שעל הכביש שמחבר את ההתנחלות אריאל עם בקעת הירדן, וממנה ירדה מירי רגב. היא חצתה את הרחבה ככלה תחת חופתה, מחלקת חיוכים וחיבוקים בביטחון של מי שיודעת שהיא דמות המפתח שחוללה את הארוע כולו אבל מקפידה לא לתת לזה לעלות לה לראש. אצל רגב הכל בחוץ, אין הסתרות. הנה היא קוראת ליריב לוין להצטלם אתה על רקע הנוף: "יריב! בוא נצטלם בשביל הפייסבוק שלי. איזה יריב זה", הנה היא מדגמנת פוזה של רכינה קדימה כמו שהרצל רכן מהמרפסת בבאזל; ואז הופה היא כבר בפינה אחרת, מתראיינת לערוץ חדשות סיני באנגלית ובאמצע השיחה בוחנת בידיה את תליון השרשרת של המראיינת, שכמעט בלעה את המיקרופון מרוב הלם. היכולת שלה להפוך את החסרונות שלה (קולניות יתר, נטייה לריב, שטחיות, שכונתיות במקומות לא מתאימים) לסמל מסחרי, מרשימה מאוד. היא הליהיא גריינר של הפוליטיקה.
מלבד הדובר של הח"כית האנרגטית, מי שגם נצפתה יוצאת מהאוטו שלה היא השחקנית חנה אזולאי-הספרי. מתברר שהיא עובדת על סדרה על נשים חזקות בפוליטיקה, נמצאת כרגע בשלב התחקיר, ולכן מסתובבת עם רגב בכל מיני מקומות. השתיים נראות מיודדות, מחליפת מלות חיבה ואזולאי-הספרי מספרת ש"למרות הבדלי הדעות ביננו, היא אשה מדהימה ומוכשרת בעיני". כשמחברים את זה לטור של צבי בראל ב"הארץ" השבוע, שקבע שרגב היא מנהיגה אמיתית כי אינה חוששת ליזום ולהשפיע על המציאות במקום להגיב להתרחשויות, נראה שמסתמן טרנד של שמאלנים שהאגרסיביות של רגב הכניעה אותם, והם פיתחו כלפיה יחס לירי עד מפרגן, בהפוך על הפוך לדמותה.
עמדת ערבוב בטון. אורית סטרוק
לצד העליצות והרצון להפגין את ימניוּתה, רגב באה לסיור של שדולת ארץ ישראל בבקעה גם עם אג'נדה נוספת: להתחנף לגדעון סער ולהכתיר אותו כיורש המועדף עליה לביבי. זה נכון שסער הוא השר הבכיר ביותר שעזר לרגב להעביר את תעלול חוק הסיפוח, אבל מפה ועד להציג אותו כ"הנה ראש הממשלה הבא!" יש כמה שלבים בדרך. גם אורית סטרוק שפעה שבחים לסער, לפני שפנתה למחוזות קיצוניים שגרמו לו לרצות לברוח מחיבוק הדוב שלה: "הבעיה במתווה קרי", ניתחה באוזניו, "היא שהוא לא מכיר בבעלות המלאה של העם היהודי על כל ארץ ישראל!"
לבד במערכה
סער עצמו דיבר בכמה נקודות בסיור ובכולם חזר על המנטרה שמאחדת את כל מתנגדי מתווה קרי ופינוי ההתנחלויות: הטענה שאי אפשר להשאיר בבקעה כוח צבאי בלבד ללא נוכחות אזרחית של ישובים. למה? ככה, כי זה לא עובד. מי אמר? ההיסטוריה הקרובה (עזה, לבנון). כאילו סער ודומיו לא אחראיים על עיצוב אותה היסטוריה. האסכולה הזאת זוכה לתמיכה של כמה אנשי צבא כמו יעלון; ולעומתם ישנו האלוף גדי שמני, מי שהיה מפקד פיקוד מרכז בעבר וכתב השבוע טקסט ב"הארץ" שתמך בטענה שחייבים להשאיר נוכחות צה"לית משמעותית ללא הגבלת זמן בבקעת הירדן, אבל לא כרך את זה עם התעקשות על השארת ההתנחלויות על כנן.
הדיון בסוגיה הזאת מבלבל הערכות בטחוניות עם השקפות פוליטיות שלא קשורות לסוגיה, ובין השאר עוסק באיומים שעשויים להגיע לישראל ממזרח והאם אלה איומים שנוכחות צבאית פיזית בבקעה יכולה למנוע. הדמגוגים מסוגה של רגב ואחרים מנסים להציג תמונה כאילו פלישה קרקעית מכיוון ירדן היא דבר רלוונטי, בזמן שרוב המומחים הצבאיים מסכימים שזו שטות לא רלוונטית. כוח צבאי אינו יכול למנוע טילים ארוכי טווח שמגיעים מאיראן, כך שנותרנו רק עם כניסה קרקעית של מחבלים מכיוון ירדן, ועם הברחות נשק.
השר הבכיר ביותר שעזר לרגב בסיפוח. סער
בהקשר הזה, מעניין לשמוע את דעתה של המועצה לשלום ובטחון, שניסחה מסמך שמדבר על כך שהכוח הצה"לי שיישאר בבקעה יתפרש בין גדר הגבול עם ירדן לכביש 90, כך שלא יבוא במגע עם האוכלוסיה הפלסטינית, ושתפקידו יהיה לוודא שאין חדירה של נשק או טרוריסטים שמחוץ לאזור (אל-קעדה ודומיה) לשטח הפלסטיני. תוך חמש-עשר שנים, לפי מסמך זה, יוכל צה"ל להעביר מטלה זו לכוח צבאי בינלאומי.
תא"ל במיל' גדי זוהר, לשעבר ראש זירת טרור באמ"ן ואחד ממנסחי המסמך, סבור שהכריכה של ההתנחלויות עם שיקולי הביטחון היא שטות גמורה: "איזה תפקיד יש להתנחלויות במצב של שמירה על ביטחון שוטף? הן לא מספקות הגנה, הן דורשות הגנה! בהיסטוריה של כיבוש הארץ יש את חומה ומגדל, ואז באמת שמו קודם כל ישוב ואז הגיע הצבא ואז נקבע הגבול, אבל זה כל כך לא רלוונטי להיום. כל הסיפורים של הפוליטיקאים על הצורך להשאיר את הישובים בבקעה משיקולים בטחוניים זה פשוט ציניות, ניסיון להצדיק ריבונות באמתלה של בטחוניזם. זה לא שיקול בטחוני, נקודה. הרי ברור לך שאם באמת תהיה מלחמה בבקעה, הדבר הראשון שיעשו זה לפנות את הישובים האלה".
כך או כך, השיירה של סיור הימין הגיעה בסופו של דבר למתחם הפלפלים הענק של משפחת שני במושב תומר. הפועלות הפלסטיניות שעסקו באריזת הפלפלים בארגזים שיישלחו לרוסיה נראו נבוכות מהנוכחות המאסיבית של המצלמות והחליפות באזור מכונות השטיפה ופספסו כנראה את סער מנסה להיראות מתעניין בעבודה החקלאית ("בכמה מעלות אתם שוטפים את הפלפלים? 53? פששש"). עזריאל שני וילדיו קיבלו את פניו של שר הפנים שבא לחזק ולגרוף הון פוליטי ומצא עצמו רושם על פתק ששלף מהכיס את התלונות של החקלאים: "לא ברור איך דווקא בממשלת ימין משרד החקלאות פתאום מפסיק לתת לנו מענקים שנתן במשך שנים", אמר שני האב לסער. ליד שני עמד מגדל פלפלים נוסף, חנן פסטרנק מהמושב נתיב הגדוד הסמוך, שניסה להבהיר לסער שהעזרה שחקלאי הבקעה באמת צריכים אינה חקיקת חוקים לסיפוח השטח לישראל אלא עזרה במניעת חרמות על התוצרת שלהם.
שם את הז'יטונים במקום הנכון. דוד אלחייני
"כל מה שהולך פה זו הצגה", הוא אמר לי בכעס אחרי שסער עזב. "לממשלה לא באמת איכפת מאתנו, נותנים לנו להיקבר כבר כמה שנים עם החרמות האלה שגומרות לנו את הפרנסה. רק לפני כמה שבועות ראינו שכשהממשלה רוצה – היא יכולה להילחם יפה מאוד נגד חרמות, כמו שקרה עם האיום בחרם מחקרי של האיחוד האירופי. זאת העזרה שאנחנו צריכים מהם, אבל את זה הם לא נותנים לנו".
אז למה הם מארחים ככה את הפוליטיקאים ונותנים להם לעשות עליהם סיבוב, אם בעצם הם מפקירים אותם לבד במערכה? "נו אז מה אתה חושב שאני עושה?" שואל פסטרנק, "באתי להרוס את החגיגה ולהגיד את האמת, אבל אני חושש שזה לא ממש עבד".