רפואה נמנעת

איור: הילית שפר

האם מרפאת הפליטים בתל אביב מצויה בסכנת סגירה? לפני שבועות אחדים התפרסמה ידיעה ולפיה פנה מנהל המרפאה אור־אל בן ארי למשרד הבריאות – שהקים את המרפאה ואחראי לחקיקה הקשורה בה – בבקשה לסגור אותה בשל חוב של 25 אלף שקל לעירייה בגין אגרת שילוט.

כמה מנהלי עסקים מבקשים מהרגולטור לסגור את העסק שלהם? הרגולטור (שתוארו הרשמי הוא "יועץ משרד הבריאות וממונה תחום האוכלוסיות המיוחדות (פליטים וקורבנות סחר בנשים) מטעם משרד הבריאות"), אגב, הגיב לבקשת המנהל. "אני לא מאשר את  הסגירה אך לא אוכל למנוע זאת", אמר ד"ר מיכאל דור, ל-ynet.

במילים אחרות, מנהל ביקש לסגור לעצמו את העסק, והרגולטור לא אישר את הבקשה, אך לא יכול למנוע את ביצועה. הרי לכם תעלומה שלא רואים כמותה בכל יום. איך ולמה, אם כן, הגיעו הדברים לידי כך, ומהי בכלל מרפאת הפליטים? ולמה משרד הבריאות צריך לאשר או לאשר את סגירתה?

---

אז ראשית, מוטב להסיר מהפרק את הסכנה לסגירת המרפאה. ד"ר דור מבהיר ש"העניין טופל".

רגע, מה קרה?

"העירייה עשתה לנו את המוות. החליטו שהמרפאה היא עסק שמשלם מיסים, ובפרט מס שלטים. השלט שתלינו היה גדול מדי, אז ביקשו שנקטין אותו. הקטנו את השלט, אבל העירייה קנסה אותנו. פנינו לחולדאי מאה פעם, עד שבסוף הוצאנו את זה לעיתונות".

וזה עבד?

"בסוף המשנה למנכ"ל משרד הבריאות פנה למנכ"ל העירייה והקנס הוקפא. לא בוטל, אבל הוקפא".

מרפאת הפליטים בתחנה המרכזית. צילום: אתר מד"א

הלוואי שהשלט היה בולט יותר

כל הגורמים הקשורים לעניין מעידים כי איש במערכת הבריאות או בעיריית תל אביב לא חשב ברצינות לסגור את מרפאת הפליטים. המשמעות של סגירה כזאת היא הרת גורל, למשל עבור מוסד תל אביבי כמו בית החולים איכילוב. המרפאה היא חדר מיון קדמי. ב-2014 פנו 20 אלף איש לחדר המיון הזה, או 130 איש ביום. בדו"ח של הנהלת המרפאה לסיכום שנת 2014 מציינים כי הביקוש לשירותיה גדל בינואר 2015 בלא פחות מ-80 אחוז. כלומר, השנה היא כבר נותנת מענה ל-230 איש ביום.

אם תיסגר המרפאה בגלל אותו שלט גדול מדי, המיון של איכילוב ייאלץ להתמודד עם זרם עצום של מבקשי מקלט הזקוקים לשירותי חירום אך לא יכולים לשלם עליהם. על פי גורמים הקרובים לנושא, אין סיכוי שאיכילוב ועיריית תל אביב יסכימו לכך. המשמעות היא זינוק של 20-15 אחוז במספר הפונים לחדר המיון של איכילוב, שגם ככה הוא אחד מהעמוסים ביותר במדינה.

והאמת היא, שהלוואי שהשלט היה בולט יותר. מי שינסה למצוא את המרפאה הקטנה בלי הוראות בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, נדון למסעות ארוכים ומתוסכלים בתחנה ההומה, בין חנויות התבלינים התאילנדיות, משרדי הנסיעות לסין ומספרות הרסטות והצמות האפריקאיות. בין ניחוחות זרים למי יודע כמה חנויות לאביזרים לטלפונים, התחנה היא אולי השוק ההומה ביותר בישראל לקראת סוף השבוע. אבל איפה המרפאה? איפה השלט הארור?

בסוף, אחרי כיתות רגליים מתיש, עליות, ירידות, בורקס (כי כמה פעמים אפשר להתאפק) וארבעה זוגות גרביים ב-20 שקל, מוצאים אותה: קטנה ומצוחצחת, שקטה ומנומסת, מרפאה ככל המרפאות, רק שלידה נמצאת התחנה של קו 5. הוא ולא שרף.

כמעט באתי בטענות לפקידת הקבלה שהשלט לא גדול דיו, אבל התאפקתי.

שיטת מצליח, גרסת מערכת הבריאות

אם תרצו, הלחץ שהפעילה העירייה על המרפאה לשלם את חוב השילוט מזכיר את הלחץ שמפעיל בית החולים על חסרי מעמד שלהם הוא מעניק טיפול ואשר אינם יכולים לשלם על הטיפול הזה. זהו לחץ ישראלי קלאסי: שיטת מצליח.

קחו למשל צעירה אריתראית, נקרא לה ט'. היא היתה בריאה כל חייה, ואפילו את התלאות בדרך לישראל עברה בשלום. היא לא חלתה גם מאז שהגיעה לארץ. עם זאת, להיריון היא נכנסה, והסיכון עלה כשהתברר שהיא נושאת ברחמה תאומות. ט' הגיעה ללדת באיכילוב. אחרי יומיים, משהושלם הטיפול המינימלי, היא ובנותיה שוחררו. אבל לט' אין ביטוח, ואיכילוב לא קיבל שקל בגין האשפוז והלידה.

הטיפול והאשפוז עולים הון קטן. גם אחרי שבית החולים מעניק הנחה לתושבים הזרים ומעמיד את דמי האשפוז על המחיר שמשלמות קופות החולים, מדובר בסכום שמטפס בקלות לחמש ספרות. בית החולים הפעיל לחץ על האם הצעירה. מוקד הגבייה התקשר אליה פעם, פעמיים, שלוש וארבע פעמים כדי לנסות לגבות ממנה משהו. היא, מצדה, אינה יודעת עברית כמעט, ומאליו ברור שאינה מכירה את מעמדה החוקי על בוריו. ט' האמינה לפקיד שאיים עליה שאם לא תשלם – היא תגורש. בעצם, הוא יכול היה לומר לה כל מה שהוא רצה. וזה בדיוק מה שהוא עשה, בתקוה שהיא תשלם. "ייקחו ממך את הילדים", "יחזירו אותך לאריתריאה", הכל הולך. הלחץ הלך וגבר.

ממש כפי שהעירייה לחצה על מרפאת הפליטים.

בסופו של דבר, החובות של חסרי המעמד נרשמים בדרך כלל כחובות אבודים בבתי החולים, ומשרד הבריאות מפצה אותם. ט' הלומת הפחד דווקא שילמה לבסוף. היא הסתייעה בלקוחה שאת ביתה היא מנקה. הלקוחה הגיעה לבית החולים, איימה קצת בחזרה, ולבסוף הגיעה לסיכום ולפיו ט' תשלם לבית החולים 2,000 שקל בעשרה תשלומים. לט' ולילדות שלום.

מרפאה ככל המרפאות. צילום: אתר מד"א

החלטה פוליטית

כל זה לא היה קורה לו היו מחילים על חסרי המעמד את ביטוח הבריאות הממלכתי. צריך לזכור שמדובר בסך הכל על לא הרבה יותר מ-40 אלף איש, מרביתם מבוגרים. אם הם היו משלמים למדינה ביטוח בריאות ומטופלים על ידי קופות החולים, ייתכן שבסופו של דבר עדיין היו נותרים עם חובות למערכת שהמדינה היתה נאלצת לסגור, אבל אלה היו נמוכים משמעותית.

זאת ועוד, הם גם היו מקבלים טיפול רפואי סדיר וטוב בהרבה, מה שהיה מונע רבות מהמחלות שלהם מלכתחילה.

כי בניגוד לטענה של שר הפנים לשעבר, אלי ישי, ולפיה "יבואו לפה מאות אלפי עובדים זרים עם מחלות צהבת, שחפת, חצבת, איידס, סמים ונתונים קשים", האוכלוסייה שמגיעה לארץ בריאה יחסית: אלה אנשים צעירים ברובם, שהצליחו לעמוד במסע מפרך ולהגיע לכאן. "אתה צריך להיות חזק ובריא כדי לעמוד במאמץ כזה. דווקא כאן, השילוב של תנאי המחיה הגרועים, שעות העבודה הארוכות, התזונה הלקויה של העניים ושירותי הבריאות המועטים הם שמדרדרים את מצבה הבריאותי של האוכלוסייה הזאת", מעידים באחד מהארגונים המסייעים לפליטים.

ותזכרו, המשוואה היא כזאת: ככל שמבקשי המקלט חולים יותר ומטופלים בצורה מסודרת פחות – כך המדינה משלמת יותר.

מה שבאמת מעניין, הוא שהמדינה מסכימה שמוטב לבטח את חסרי המעמד בביטוח בריאות ממלכתי. ד"ר דור גם מסביר: "אנחנו מממנים ממילא המון שירותי בריאות במלואם. להערכתנו, הדלתא של הביטוח היא לא גדולה". כלומר, העלות הנוספת למדינה להחלת ביטוח בריאות ממלכתי על האוכלוסייה הזאת היא לא גבוהה.

אז בעצם אתה אומר שהפקידות במשרד הבריאות מסכימה שיש להחיל עליהם את חוק ביטוח בריאות ממלכתי?

"העמדה המקצועית של המשרד היא שרצוי להחיל את הביטוח על כולם. השקעה כספית לא גדולה היתה יכולה לתת כיסוי ביטוחי מלא גם לאוכלוסייה הזאת, מה עוד שהתנאים בצפון אפריקה יצרו מצב שאין כניסה מסיבית לארץ של אנשים נוספים. כן. יש גם הצעה כזאת על השולחן. יעל גרמן העלתה את ההצעה ויאיר לפיד הוריד אותה".

למה?

"זו לא החלטה מקצועית. זו החלטה פוליטית שהממשלה חוששת לקבל".

בינתיים, מרפאת הפליטים בתחנה המרכזית בתל אביב עומדת בפרץ ומספקת להם שירותי בריאות בסיסיים: גבס, אקמולי, משטח גרון ומרשם לאנטיביוטיקה. למרות עשרות האלפים המטופלים, במרפאה שורר שקט כמעט מוחלט שמופרע רק על ידי שאגות האוטובוסים מבחוץ. בתור יושבות בעיקר אמהות צעירות וילדיהן, והמקום השקט והמצוחצח נראה כמעט כמו המרפאה שמטפלת בילדי שלי.

מרפאת הפליטים, שהקים משרד הבריאות, מופעלת על ידי "טרם" (רשת מרפאות לרפואה דחופה), שמחזיקה שם כמה אנשי מנהלה, אבל מתופעלת בעיקר על ידי מתנדבים. הדו"ח השנתי של המרפאה נוקב במספר "קרוב ל-40" של רופאים מתנדבים בהתמחויות שונות.

כלומר, משרד הבריאות מממן את הגבס והאקמולי שחוסך את הגעת המטופלים לאיכילוב. את כל יתר השירותים המתקדמים מאנשי מקצוע מתמחים, מספקים מתנדבים. משרד הבריאות מתכוון להקים כעת מרפאה נוספת בבאר שבע. אם תרצו, הפלסטר שמכסה על היעדר הטיפול הממשלתי המסודר בבעיה עובד טוב כל כך, שהמדינה החליטה להשתמש בפלסטר נוסף, שיסייע בעיקר לחולים שמגיעים לסורוקה ממתקן הכליאה חולות.

בעיות בריאותיות מורכבות יותר, כמו סרטן למשל, או טיפול במחלות כרוניות, מבוצעות אד הוק על ידי עמותות כמו "רופאים לזכויות אדם", שמצליחות לעתים להגיע להסכמים נקודתיים עם בתי החולים כדי לטפל בחולים ספציפיים. פתרון של ממש לאנשים חולים אין כאן, ודומה שהדבר הוא חלק מהמדיניות של אישים כמו גדעון סהר ואלי ישי, ששמו לעצמם למטרה למרר את שהותם של חסרי המעמד בישראל, כדי לדחוק אותם החוצה.

אנשי "רופאים לזכויות אדם" מעירים שהזכות לבריאות אינה קשורה לתושבות או אזרחות. כך למשל, באיטליה, שאליה הגיעו בשנה שעברה 140 אלף פליטים, כולם זכאים לשירותי בריאות מהמדינה.

"החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי על מבקשי המקלט טובה למדינה, לאזרחי המדינה ולמבקשי המקלט. כל פתרון האחר הוא רק פלסטר ועלה תאנה", אומרים בעמותה. הם יודעים משהו על העניין. הם מפעילים מרפאת פליטים נוספת ביפו.

"זו החלטה פוליטית שהממשלה חוששת לקבל". צילום: יח"צ

הילדים משלמים את המחיר

מי שגם בישראל זכאי לטיפול רפואי על פי חוק, הם ילדים עד גיל 18. ישראל חתומה על אמנה המחייבת טיפול בילדים אלה. המדינה גם חתמה על הסכם עם קופת חולים מאוחדת שמעניקה ביטוח במחיר של 185 שקל למשפחה עם ילד אחד או 389 שקל למשפחה עם שני ילדים ויותר. עם זאת, רק ארבעים אחוז מילדי הפליטים מבוטחים בתוכנית הזאת. ד"ר דור מעיד שהמרפאה בתחנה המרכזית כל כך יעילה שחלק מההורים החליטו שהם לא צריכים את הביטוח.

בארגוני זכויות אדם אומרים מנגד, שמדובר במחירים לא נמוכים עבור הפליטים, שכמעט כולם מרוויחים שכר נמוך מאוד ועובדים שעות ארוכות.

מה שקורה בפועל, אם כן, הוא שילדים שאינם מבוטחים מטופלים בצורה לא סדירה במרפאת הפליטים ובחדרי המיון, ומשאירים אחריהם חובות שאיש לא ישלם לעולם והמדינה עצמה תכסה (שוב, בגלל העלות הכל כך גבוהה של שירותי הבריאות).

כלומר, במקום להגיע להסכם עם ספקי שירותי הבריאות ולהכליל את כל הילדים האלה תחת כנפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, המדינה מספקת פתרונות אחרים שנותנים את אותו השירות, אבל סביר להניח שבעלות גבוהה יותר (המדינה היתה מקבלת מחירים טובים יותר מבית החולים לו היתה מסדירה איתם את הפעילות הזו במקום לשלוח אותם לנסות לגבות חובות מחסרי מעמד בתחנה המרכזית).

אבל אם נראה כאילו מדינת ישראל גם אוכלת את הדג המסריח (מספקת שירות) וגם מגורשת מהעיר (משלמת על השירות מחיר מנופח), הרי שהשבועות האחרונים ב"מחסני הילדים" בדרום העיר מלמדים שהמדינה היא אולי זו שנפגעת כלכלית מכך שאינה מסדירה את הטיפול בילדים, אבל מי שמשלמים בחייהם הם הילדים עצמם.

כי הישראבלוף של טיפול רפואי לא מוסדר ותשלום חובות לבתי החולים על ידי המדינה לא נותן מענה קבוע וסדיר לצורכי הבריאות של ילדיהם של מבקשי המקלט: טיפול שמאבחן ילדים בעלי לקויות, שמספק מעקב תדיר אחר בריאות הילד והתפתחותו, מקפיץ דגלים אדומים בעת הצורך ונותן מענה כשמתעורר הצורך הזה. את כל אלה, הילדים ב"מחסני הילדים" של דרום תל אביב לא מקבלים.

ובדרך כלל הכל נראה כמו בדיחה מוצלחת, על מדינה שמאיימת על עצמה שתסגור מרפאה שמופעלת על ידי מתנדבים, ועל משרד אוצר שקופץ את ארנקו בצד אחד אך לא תופר את החור בכיס בצד השני, אבל המציאות אינה מצחיקה. התוצאה של הזנחת החינוך והטיפול הבסיסי בילדים¹. לצד הפקרת הטיפול הרפואי השוטף כבר לא מצחיקה אף אחד שקרא את חדשות מ"מחסני הילדים" בשבועות האחרונים.