"גבעת עמל זה החבר'ה שם באבן גבירול, לא? ליד מגדל המאה?" שאל אותי השבוע פעיל חברתי מוכר.
"לא, לא שם", אני עונה לו בידענות, אף שעד לפני חודש גם אני לא הייתי ממש בטוח איפה זה גבעת עמל ב'.
גבעת עמל ב' שוכנת בין שיכון צמרת לשיכון בבלי, 100 דונם של עפר, כורכר, גגות אזבסט ומתחמי דיור מאולתרים. חמש דקות מהדירה השכורה שלי בליפסקי. אני צועד לשם מזרחה על פנקס, וחוצה את דרך נמיר כשהשמש החורפית שוקעת מאחורי. במגדלי יו שמצד ימין דולקים האורות בחמש או שש דירות. כמעט 40 קומות למגדל. אני חושב שבר רפאלי גרה שם. בטח גם היא בחו"ל.
מאחורי צמד המגדלים עומדים עוד שבעה או שמונה. חלקם מאוכלסים, חלקם עדיין נבנים. "פארק צמרת הינה שכונה בה הבטיחות, הפרטיות והנוחות הם הערכים הדומיננטיים והחשובים ביותר לתושביה. הנגישות, גני הילדים, בתי הספר האיכותיים, האטרקציות הפרטיות של המגדלים וכמובן, הנוף המדהים הופכים יחד את השכונה לבין הנחשקות שבעיר", כותבים המתווכים.
בלב השכונה עומד קניון יוקרתי עם חנויות מותגים קטנות ויוקרתיות וקפה "רביבה וסיליה" קטן ויוקרתי לתושבים היוקרתיים. גרים שם טייקונים, אוליגרכים, היי-טקיסטים אחרי האקזיט, פיננסיירים ועוד. ורבים אחרים לא גרים שם כלל. רק מחזיקים דירה. שיהיה, כשהם באים לארץ.
אני חוצה את כביש ההלכה צפונה ובא בשערי גבעת עמל ב'. הכניסה עטורת שלטים מאולתרים נגד יצחק תשובה, העירייה, המדינה ושוב תשובה ותשובה. כורכר ואספלט מתערבבים זה בזה. כבר חודש שאין גשם, אז גם בוץ אין. במקום זה יש אבק.
אני מגיע לטקס הכרזת כיכר המייסדים לזכר תושביה הראשונים של השכונה. הכניסה למתחם שוקקת חיים. שולחן עם קפה שחור ונס וכמה עוגות מחכה לאורחים. בודדים מאוד מגיעים. רוב המשתתפים הם תושבי השכונה. "למרות שבדרך כלל הם לא יוצאים מהבית. זה לא מקום עם פעילות קהילתית ענפה," אומרת לי מישהי.
הטקס הוא חלק מניסיון של התושבים להכריז על כוונתם להחזיק בקרקע ולהמשיך להתגורר עליה, ניסיון שגופים גדולים וחזקים מהם מתכוונים להפסיק, ומיד. "בסוף יישפך פה דם", אומרת לבנה רצבי, שהגיעה כתינוקת לשכונה ב-1950, ואין לה כל זכות בקרקע. אביה אליהו מנובלה נהרג בדרום תל אביב, ואמה שלא ידעה קרוא וכתוב, נשלחה עם חמשת ילדיה מנווה צדק לגבעה.
"אני גרה פה 65 שנה ועכשיו קוראים לי פולשת. גרתי כאן באורווה של גמלים. בוקר אחד קמנו כל המשפחה ולא ראו אותנו מרוב נמלים. היו כאן שועלים, תנים, עקרבים, נחשים וג'מוסים. כלב לא היה פולש לפה", היא מחייכת בעייפות.
בין חושות לאורוות
גבעת עמל ב' הוקמה על אדמת הכפר הערבי ג'מוסין, שננטש ב-1947. ג'מוסין על שם הג'מוסים ששכשכו שם בביצות של נחל איילון. ראשוני היהודים במקום היו פליטים משכונות שבזי ומנשיה. בתיהם בדרום העיר ספגו אש כבדה מהשכנים ביפו אחרי כ"ט בנובמבר. הם נאלצו לנטוש את הדירות, שהיו שלהם בדמי מפתח, ולישון בבתי הכנסת באלנבי ובבעלי מלאכה. לפעמים פשוט רבצו בחדרי מדרגות. אחרי כמה שבועות כאלה העלו אותם אנשי המוסדות הציוניים, ההגנה והעירייה, על משאיות – ופרקו אותם בג'מוסין. למראה החושות הנטושות הם סירבו לרדת, אבל אנשי ההגנה הבטיחו. "שלושה חודשים ותקבלו דיור חלופי". אז הם ירדו מהמשאיות.
שלושה חודשים עברו, ואז עוד חודשים ושנים. קרוב ל-100 משפחות נשלחו לגבעת עמל בשלוש השנים הבאות. היו שם יוצאי עיראק וסוריה, מרוקו ותימן. רבים מהם לא ידעו קרוא וכתוב. רובינשטיינים לא נשלחו לשם.
המשפחות התיישבו בחושות ובאורוות, ואט-אט הפכו אותן לבתים. עד 1952 הם חיו בלי חשמל ומים. את המים היו מביאים מרחוב ויצמן בדליים. רק ב-52', כשהחלה הבנייה של שיכון בבלי, מתחו צינור מים למרכז השכונה וממנו משכה כל משפחה צינור לשימושה הפרטי. באותה תקופה גם חיברו את השכונה לחשמל. תל אביב, שגבולה הצפוני ב-1947 היה רחוב ארלוזורוב, הלכה ועטפה את גבעת עמל.
האדמה נותרה בבעלות המדינה. המחזיקה הרשמית בקרקע היתה רשות הפיתוח, אגף באוצר שקיבל לידיו את נכסי הנפקדים (המשפחות הערביות שברחו או גורשו) במרחב העירוני. הנוהל המקובל היה שמי שהתגורר בנכסי הנפקדים זכה לקדימות והנחה ברכישתם, חלק מהתושבים של גבעת עמל פנו למדינה, אך לא קיבלו ממנה תשובות. רשות הפיתוח לא יזמה מצדה כל מהלך להציע לתושבים את המבנים ששוכנו בהם.
ב-1960 נוסד מינהל מקרקעי ישראל כדי להתוות ולנהל את מדיניות המקרקעין של מדינת ישראל. הוא נהפך למנהל בפועל של הנכסים שהחזיקו רשות הפיתוח, קק"ל והמדינה, וגם לבעלים של גבעת עמל. המינהל פסק אז שכשלושה-רבעים מאדמת השכונה (הרבע הצפוני היה ונותר עד היום בבעלות פרטית של משפחת אברמוביץ'1, שהכניסה עם השנים את העירייה כשותפתה) תימכר לחברת "דיור ב.פ" שהיתה חברה פרטית בבעלות סולל בונה, הזרוע הקבלנית של מפא"י וההסתדרות, וענקית הנדל"ן של הימים ההם. הקרקע נמכרה בשווי של 20 אחוזים מערכה, עם מטרה מוצהרת: להקים בגבעה 440 יחידות דיור, כש-100 מהן יועברו לבעלות תושבי הגבעה.
איור: אסנת פייטלסון
אולי זה החטא הקדמון – מעמדם של תושבי הגבעה לא נקבע כבעלים מעולם. הם הוגדרו כ"ברי רשות" (השגיאה במקור. בעברית יש לומר "בני רשות", צ"ב) בנכס. הם לא נרשמו בטאבו כחוכרים ובעלים, וחשוב עוד יותר, הם לא קיבלו את הזכות להוריש את הנכסים שהתגוררו בהם ליורשיהם.
"דיור ב.פ" שקטה על שמריה. קרקע הרי לא הולכת לשום מקום. רק ב-1970 הגישה החברה – שלא מימשה את ההתחייבות לבנות במקום – תוכנית בניין עיר חדשה (תב"ע 1770) לבנייה של 950 יחידות דיור. התוכנית לא אושרה מעולם, ו"דיור ב.פ", שרכשה בזול ולא בנתה, נותרה הבעלים. הסכם המכר מ-1960 קבע במפורש שאם החברה לא תעמוד בהסכם יוכל המינהל ליטול בחזרה את הקרקע לידיו ולתבוע מהחברה פיצויים ודמי שימוש בקרקע, אבל המינהל לא הפעיל את הסנקציות.
ומי לא נקף אצבע?
40 שנים חלפו בגבעת עמל. מייסדים הביאו ילדים שהביאו נכדים. רבים הלכו לעולמם. מעמדה של השכונה לא הוסדר מעולם. כבישים לא נסללו ולא הונחו תשתיות, שכן העירייה פסקה מאז ומעולם שפעם יקומו פה בניינים ואין טעם להשקיע עכשיו בתשתיות רק כדי להרוס אותם אחר כך. את מעט האספלט שאפשר למצוא בין המבנים בשכונה סללו התושבים בעצמם.
רבים מילדיהם של המייסדים נותרו בשכונה, סועדים הורים מבוגרים. ובמקום שבו אין דין ואין דיין, ושבו המדינה מסרבת להסדיר זכויות בקרקע ובעלות בנכסים, צצות עבירות בנייה. כמו ביהודה ושומרון, כמו אצל הבדואים בנגב – כך גם בצפון תל אביב: הילדים הוסיפו לעצמם יחידות דיור עם קירות משותפים להוריהם. שנים אחר כך גם הנכדים עשו כן. החושות והאורוות של ג'מוסין נהפכו לערב-רב של יחידות דיור קטנות במתחמים משפחתיים. היום יש כ-30 מתחמים כאלה ובהם מתגוררות כ-130 משפחות. וכולן דורשות דיור חלופי.
ושוב, חשוב לומר, אם המדינה היתה מממשת את הבטחותיה והסכמיה, כל זה לא היה קורה. הילדים היו עוזבים כמו שילדים עושים. הנכדים היו נולדים במקום אחר. הנכסים היו עוברים לידי יורשים כמו שמקובל. אבל המדינה לא עשתה דבר.
רובינשטיינים לא נשלחו לשם. ילדי גבעת עמל מחופשים הצילומים באדיבות משפחות גבעת עמל
ב-1987 מכרה "דיור ב.פ" את חלקה בגבעה לשתי חברות במשותף – "דנקנר השקעות" ו"א.מ.ת.ש השקעות", ואלו החלו להגיש תביעות נגד בני הדור השני, בטענה שבנו שם את הדירות שלהם ללא היתר. בה בעת, הן הגישו תב"ע חדשה לאישור, (תב"ע 1770א) וביקשו זכויות לבנות 1,150 יחידות דיור במתחם כולו (כולל חלקה של משפחת אברמוביץ', שבו שותפה גם עיריית תל אביב). בנוסף הן ביקשו לבנות שטחי משרדים בהיקף 7,500 מ"ר ו-2,500 מ"ר למסחר.
כ-90 תביעות הוגשו נגד בני הדור השני, בית המשפט דן במדגם של 14 תביעות והעביר אותן לשלב ההוכחות. ב-1995 פסקה השופטת מיכל רובינשטיין – היום בעצמה דיירת בשיכון צמרת המשקיף ממעל על גבעת עמל – כי הדיירים שחיו במקום ב-1961 זכאים לדיור חלופי, וכי נכסים שנבנו לאחר מכן אינם חוקיים. מחזיקי הנכסים האלה, על פי פסק הדין, זכאים לקבל פיצוי על עלויות הבנייה של המבנים בתוספת של "פיצוי מן הצדק".
מהו פיצוי מן הצדק? על זה לא ענתה השופטת. צדק זה פופטיץ.
"דנקנר" ו"א.מ.ת.ש", שניהלו את התביעות גם בשם יתר בעלי הקרקע (אברמוביץ' והעירייה), לא מיהרו לגרור את יתר תושבי הגבעה לבתי המשפט. זה עסק יקר, כל ההליכים המשפטיים הללו, והתב"ע הרי עוד לא אושרה. כל עוד אין אישור לתב"ע והיתרי בנייה, הבעלים ישבו והמתינו. הפריץ אולי לא ימות כל כך מהר, אבל הוואסלים הולכים ומתמעטים, וככל שמתמעטים הצמיתים, כך קטן גם הפיצוי שהבעלים החדשים יידרשו לשלם. האסטרטגיה הזאת הוכיחה את עצמה: היום נותרו בגבעת עמל שלוש אלמנות ממשפחות המייסדים. היתר הלכו בדרך כל בשר.
חיו בלי חשמל ומים עד 1952. תושבי גבעת עמל
50 שנים חיכו בני הדור הראשון בגבעת עמל לדירה שתגיע בתוך שלושה חודשים. 50 ו-60 שנה. במותם, סוף סוף זכו להשוואת תנאים עם הפולנים – ועכשיו הם נחים בקבר. מי שנשאר בגבעה היום הם בעיקר בני הדור השני והשלישי, בניהם ונכדיהם של אותם "ברי רשות", שחיו כל ימיהם על אדמה פיאודלית, אבל להבדיל מצמיתים מן המניין, אינם זכאים יותר להמשיך ולעבד אותה לטובת הפריץ.
פתאום כולם ממהרים
ומי זכה מההפקר? התשובה לשאלה הזאת לא תפתיע אף אחד שיודע מה קורה כאן.
ב-2004 רכש יצחק תשובה את הקרקע מ"דנקנר" ו"א.מ.ת.ש", ושנה אחר כך – 17 שנים לאחר שהוגשה לאישור – אושרה סוף סוף תב"ע 1770א. ועדיין, תשובה לא מיהר להקים שם את המגדליו. לפני כן הוא עוד נקלע למשבר בעקבות השקעות נמהרות בנדל"ן בלאס וגאס, הלך להסדר חוב ולתספורת וגילה את מאגר לוויתן, שהפך אותו מחדש לאחד מהטייקונים החזקים והמבוססים במשק. בינתיים, תשובה לא עשה כל שינוי בנכסיו בגבעת עמל. השווי עולה ועולה, והמייסדים הולכים ופוחתים. מה רע?
רק בשלוש השנים האחרונות האיץ תשובה את ההליכים המשפטיים. בסוף 2012 פסקה השופטת ריבה ניב כי 14 משפחות חייבות לפנות את השטח. את דמי הפיצוי היא אומדת בין 0 ל-300 אלף שקל למשפחה. מה קרה לפיצוי מן הצדק? הוא מתקזז עם אחזקת המשפחות בקרקע מאז 2003. על השימוש הזה בקרקע מחויבים בניהם ובני בניהם של הוואסלים בדמי שימוש.
המסמך שקיבלה אמה של לבנה רצבי מעיריית תל אביב בשנת 1950 עם העברתה מנווה צדק לגבעה
תשובה העביר את פסקי הדין להוצאה לפועל. המהומות שלהם אנו עדים בימים אלה הן תוצאה של צווי פינוי שמצויים כבר בתוקף נגד ארבע מ-14 המשפחות. תשובה מאמין שהטיפול ביתר היושבים בגבעת עמל יהיה מהיר יותר לאור התקדים שפסקה השופטת ניב.
התושבים מצדם שכרו עו"ד והגישו בקשות לעיכוב ביצוע הפינוי עד שיתברר הערעור שלהם נגד גובה הפיצוי שפסקה השופטת ניב, אבל את תשובה2 זה לא מעניין. הוא רוצה לפנות בתנאים שבית המשפט כבר קבע.
ומינהל מקרקעי ישראל? – הגוף שהחזיק בקרקע ומכר אותה בנזיד עדשים בהבטחה שלא קוימה לפתרון דיור קבוע לתושבים? – המינהל שותק. המדינה והעירייה שולחות את היורשים לתבוע אותן במוסדות, אבל במדינת ישראל אתה צריך להיות אדם עשיר כדי לנהל הליך משפטי.
איפה זה? רחוק?
האם בני הדור השני עברו על החוק? בוודאי. האם הם עשו זאת בשל אזלת ידה של הממשלה בטיפול במשפחות המייסדים? ברור כשמש. האם המדינה היתה יכולה למנוע את הסאגה הזאת? בהחלט. האם המדינה פועלת לפתרון המשבר? מובן שלא.
בחודש האחרון התושבים מנסים להשעות את הפינוי3, אבל תשובה כמו תשובה, רואה בעיקר את הזכויות שלו. נכון שהוא לא יקים את כל ארבעת מגדלי פארק בבלי בעת ובעונה אחת, נכון שעוד אין לו היתר בנייה, נכון שבשטח המגדל הראשון המיועד לבנייה אין מחזיקים כלל ואפשר להתחיל לבנות אותו עם קבלת ההיתר, אבל תשובה פועל במהירות ובנחישות. הוא עושה את כל שבידיו כדי לפתור את הבעיה שלו כאן ועכשיו.
חיכו 50 שנה לדירה שתגיע תוך שלושה חודשים. תושבת גבעת עמל
גם בוועדת הפנים של הכנסת בראשות מירי רגב לא מבינים לאן תשובה ממהר ולמה הוא לא מגיע להסדר עם 14 המחזיקים בקרקע ומציע להם פיצוי כספי שיאפשר להם להמשיך בחייהם תחת קורת גג. הוועדה הזמינה את תשובה ונציגיו לדבר בפניה – הם לא טרחו להגיע.
כבר 60 שנה שדור הולך ודור בא בגבעת עמל. הבעלות מחליפה ידיים, עסקאות נרקמות ומגדלים נבנים גבוה גבוה באוויר. טייקון בא וטייקון הולך, ויזמים ממולחים מתכנים תוכניות ומספסרים בקרקע. שום דבר אינו קבוע בגבעת עמל. שום דבר חוץ מאזלת ידה של המדינה וההתעלמות הקבועה מתושבי הגבעה.
לפני שבועיים הקימו את כיכר המייסדים בכניסה לגבעה. למחרת צעדו התושבים ברחובות תל אביב והשבוע הם שובתים רעב בירושלים. כמעט-כמעט כבר כולם יודעים שיש בעיה בגבעת עמל, אבל אפילו היום, אף אחד לא ממש בטוח איפה היא גבעת עמל, ולרוב הציבור בישראל – כרגיל – גם לא כל כך איכפת.
אני אוסף את הקטנה שלי מכיתה א' בבבלי, חוצה את הכביש ומטפס לגינת אברמוביץ'. אותו אברמוביץ' שרכש ב-1935 רבע משטח הגבעה מתושבי ג'מוסין. "שמעת על גבעת עמל?" אני שואל אמא של ילדה מהכיתה. "כן, משהו עם תשובה," היא אומרת לי. "תגיד, איפה זה? זה רחוק?"
"הנה, פה," אני אומר לה. "רק 100 מטר מפה." 100 מטר ו-60 שנה מפה.
