איור: אילה טל
הפסקתי ללכת לתחנה הישנה כי אני רוצה כיוון בחיים. הייתי בלמטה יותר מדי זמן. אבל להיות בנמוך זה לא רק להיות בישנה, זה להיות בכל סמטה ארורה ואפלה. אתה מוצא את עצמך באמצע היום בתל אביב מסטול מת מסמים, כי אתה לא יכול להיות סחי, וסביבך שלושה גמורים ואתה חייב להיות טוב אליהם – למה אם לא הם יאכלו אותך.
אני הייתי מניאק ברחוב. הייתי רע, הייתי אכזר. לא בחלתי באמצעים בשביל להשיג את המטרה שלי. דרסתי, דרכתי, לא ספרתי, עשיתי מה שרציתי ולא דפקתי חשבון לאף אחד. גם סרסרתי. עשיתי הכל, כל מה שיכול לייצר לי כסף, והניסיון חיים שלי נתן לי לייצר כסף. אבל היו לי עקרונות. תלך לישנה ותשאל מי אני – יגידו לך דמות, גבר. יגידו לך: יודע לכבד, נותן.
בימים הכי קשים שלי בישנה, כשהייתי מהמר כבד וחייב הרבה כספים, הייתי בא הכי קלאסה. אתה אולי זונה פשוטה, סמרטטת, וכולם גמורים סביב, אבל אני נקי, מצוחצח, רענן, עם וקס בראש. שומר על הקלאסה שלי. זונה אבל שומר על הקלאסה, תמיד. בכל המצבים. חוץ מכמה מעידות מאוד קשות שהייתי סמרטטת ולא הוצאתי ת'ראש. הדמות של אבי בתל אביב זה דמות שמכירים אותה חיצונית איכותית. תמיד צלול, תמיד יורה ולא תלוי באף אחד.
היה לי איזה לקוח בישנה, לקוח עשיר מאחד המגדלים, והייתי מאתגר אותו. הוא רצה את הבחור בתנאים שלו, שהבחור יחזר אחריו וירדוף אחריו, אתה יודע, ילד טוב, בן עשירים. והוא מפנק בכסף, לקוח שמנת אני קורא לזה. מסדר לך את היום. יכול לשים לך 500, 600, 700, ברבע שעה. אין לו בעיה של כסף, הוא רק מחפש את האתגר. אני הייתי נכנס אתו לשיחות, יריות אחד בשני. הוא מביא אותי הביתה שלו ואומר לי "אני לא נמשך אליך, כי אני רוצה את המסריח, את הרקוב, את השבור, ואתה בא כל הזמן עם ג'ינס, נעליים, פלאפון וכל הזמן עסוק".
עסוק, כי הייתי עומד בישנה ומייצר, כל הזמן מייצר. היו שם חתיכים שעומדים ולא פתוחים לעולמות ועולים (למכוניות של לקוחות, ע"א) על 100, 200 שקל. אני הייתי מסדר להם ב-800, 1,000 שקל. הייתי לוקח מה שלוקח ושולח אותם עם מוניות. הם היו באים ברגשי נחיתות ללקוח, והסברתי להם: הלקוח הוא זה שצריך לבוא אליך ברגשי נחיתות. הוא, רופא בן 50 ועל קריסטל, הוא צריך לבוא אליך ברגשי נחיתות. הייתי בונה את האמון עם לקוחות, הם היו סומכים עלי, היו לי לקוחות עשירים שהאמינו בי. אבל כמובן ששרפתי את האמון כי הייתי מכור להימורים.
הכל מעולה
אתה יודע, אחת הסיבות ששרדתי עד היום זה שיש לי כמה עקרונות שאין אותם להרבה אנשים. אני מכיר כמה חבר'ה שגדלו אתי בזנות שגמורים היום. גמורים לגמרי. אני בחיים לא ירקתי לצלחת שאכלתי ממנה. בחיים. בחיים לא גנבתי מבית שהייתי בו, והייתי בבתים שאתה לא מבין איזה בתים. אתה יודע למה? כי תמיד הסתכלתי על העתיד, אמרתי אני צעיר ויש גם גיל 30 ו-40.
בתקופות הקשות שלי הייתי ארבע דמויות. תגיד לי אתה, איך בן אדם לא מקבל מזה טראומה? הייתי זונה בישנה, וגבר עם כבוד בשכונה. עד היום בחיים אף אחד לא אמר לי "הומו" בשכונה. אף אחד לא העז. מכבדים אותי. תמיד אני בשכונה עם אוטו וכסף ומביא ים בחורות. מזיין במועדונים של סטרייטים ובאמצע חותך למועדון של גייז, אחי. ליד אמא הייתי הדמות של הילד הטוב: "איפה היית?" "עבדתי". "הכל בסדר?" "הכל מעולה". והדמות האחרונה זה המהמר. כשהייתי מהמר הייתי רע. אני לא יודע אם אלוהים יסלח לי על זה, אני אומר לך ת'אמת. בגדתי באנשים. הייתי משחק ברגשות של אנשים ואז נוטש אותם.
אני אוכל ת'תסריטים: אני רואה את הדמויות בשכונה איפה שגדלתי ואני עושה הכל כדי להימנע מעוני. אורגינל אני עושה הכל כדי להימנע מלקום בשש בבוקר, לצאת עם שקית, לדפוק את הכרטיס ולחזור בשש בערב, לקנות בירה בדרך ולשרוף 10 אחוז מהמשכורת, לעשן איזה קופסה כי אין לך ברירה, לשלוח טופס ב-100 שקל. לא איכפת לך מהאשה, לא איכפת לך מהילדים, לראות את המשחק כי זה הבילוי שלך. כי אין לך משהו אחר.
בבית ספר הייתי ילד מניאק, חרא. הייתי עושה בגיל מאוד קטן קומבינות על אמא שלי. ההימורים זה סרטן שנדבק לי לגוף, זה יותר גרוע מסמים פי שמונה. בהימורים יש אדרנלין אחושרמוטה. איפה זה ואיפה סמים? הסמים זה כוסית. מהמר יכול לסובב את המיקסר מהאדרנלין, הוא יכול לסובב את כולם אם הוא רוצה להשיג את המטרה שלו, לא סופר אף אחד.
כשהייתי בן 12 הייתי אומר למורה אם אפשר לעשות פיפי, כולם בכיתה, ואני מוצא עצמי מחטט בתיקים של המורות ומוציא להן את הוויזות. לקחתי חמש-שש ויזות ואני מוצא את עצמי בדוכן של פיס ומגרד חיש-גדים. כשהייתי באטרף של ההימורים, הייתי נוסע לאיזה עיר ומהמר והייתי חוזר בטרמפים הביתה. לא הייתי אוכל, זה לא עניין לאכול. מה שמושך אותי בהימורים זה חוסר הוודאות, הציפייה, האשליה – לא הכסף. אני לא מתרגש מכסף כי אני יודע לייצר כסף. ייצרתי בחיים שלי המון כסף והכל ככה כמו שאתה רואה אותי, בלי בית, בלי לפטופ. בשטח אחי, עם שתי רגליים ופלאפון. אני כמו בן 25 ועברתי בחיים טראומות, סטרסים, רק אלוהים יודע מה עברתי. אתה יודע מה זה לחטוף שלשה בסיום, כששמת על המשחק עשר אלף שקל ולוקחים לך בריבית?
בזנות היו לי ימים של 15 לקוחות. הייתי מנותק לגמרי, לא הייתי שם. הייתי לוקח כל אחד, לא הייתי מסנן, בשביל ההימורים הייתי עושה הכל. המזל זה שיש לי היום איזה 7-6 אלף שקל הכנסות בחודש שאני יצרתי אותם ועבדתי עליהם קשה מאוד. זה להשקיע, לבנות אמון. זה לתת את עצמך במיטה ולתת את הנשמה. זה גם להיות אגרסיבי ולתת להם ברקסים, הרבה משחקי שליטה כאלה. הרבה בחורים בגיל שלי לא עשו את זה ואני הייתי אומר להם לעשות, כי הנה היום הם פג תוקף. בגיל 29-28 לא יסתכלו עליהם. אני גם תמיד ידעתי לשמור על עצמי, הייתי נותן אטרף של כמה שבועות ואז הולך הביתה של אמא שלי לשבוע ונרגע. עושה ספורט, אוכל בריא, מקלחת, מטפל בעצמי ומאזן את עצמי. עושה ריסטרט.
אני אוהב אותך
יש לי לקוח, בעצם הוא כבר לא לקוח, אני קורא לו "תקווה". עבדתי בשבילו מאוד קשה. ללקוחות נמאס, וצריך לתחזק אותם. צריך להיות אקטיבי, כל הזמן לגוון ולהיות שונה. צריך להגיד לו גם "אני לא רוצה אותך". צריך להיות גם מניאק במיטה. אתה לא יכול לשחק לו את המשחק תמיד. זה לקוח שמקבל ממני שירות כבר חמש שנים. כשהוא מתקשר אז אני יודע קודם כל שיש לי 500 שקל, ושאם אני בא לו בבקשה של 2,000 – אז יש לי. אני יודע גם שיש לי ירושה ממנו כי הוא בן 75. יש לי את הקטע שאני מתפרק אתו, שאני נותן את עצמי. אני לפעמים גם נהנה אתו.
הוא בן אדם מאוד סגור. הוא אמר לי בשנים הראשונות "אני מכור לסקס" וזה איתגר אותי. היום הוא אומר לי "אני אוהב אותך". הוא אף פעם לא אמר לי לא. אנחנו עושים מפגש שעתיים כל פעם. אני מרגיש אתו טוב, אני מרגיש אתו שייך. לפעמים היה עומד לי מלקוחות שלא היו מוצצים לי או מזיינים אותי אלא נותנים לי רגש, נותנים לי להרגיש שייך. ואני מסתכל על הבן אדם הזה ואני יודע שאני הבן אדם האחרון שהוא יראה בחיים. אני כל הזמן זורק לו "תן לי לעבור אליך, אל תביא יום אחד פיליפינית". אני שלו, מה אני אגיד לך.
יש לי חמישה חבר'ה כאלה. אני דמות אחרת עם כל אחד, יש לי ארבע-חמש דמויות שמשכתי אותן שנים. אין לי רגש אליהם, אבל יש לי סימפטיה, אני מרגיש נוח אתם. אני משקר להם ואומר להם "כן, אני אוהב אתכם". יש שני סוגי לקוחות: יש לקוחות קבועים, ואלו בחיים לא פגעתי בהם ואני יושב אצלם בבתים שכל אחד היה רוצה כאלה, ויש לקוח שזה נטו מקצועיות – ופה נגמר העניין. הוא נשוי עם ילדים ואין מקום לטעויות. הוא יודע מה הוא רוצה וזה חד-פעמי.
אתה לא יכול לעשות טעויות בחיים ולשבת רגל על רגל. אתה חייב להיות רע, אסרטיבי. אתה יודע איזה ימים עברתי בגשם ובקור? אתה יודע מה זה להסתובב בפברואר, שלוש לפנות בוקר, באמצע תל אביב ולעבור מבית לבית, לבית, לבית, וסמים ובית, ובית, ובית וקר לך וגשם? אני קם בבוקר עם 5 אלף שקל מזומן ומוצא את עצמי ליד איזה מכונה מסריחה במרכזית, בפירמידות המזדיינות האלה. אני רואה שנגמר הכסף ומתקשר לאיזה איש עסקים ואומר לו "אני רוצה אותך על ארבע תוך שעה עם אלפיים שקל בתוך התחת שלך". ואני עצבני, מניאק, לא רואה בעיניים, והוא לא יגיד לי לא. אבל בגלל שאני מכור אני רוצה עוד 3 אלף ואז הבן אדם כבר מתחיל לחשוב פעמיים. הלכו לי כאלה הרבה פעמים, בגלל שרציתי יותר מדי כסף.
אני הכל עושה כדי למנוע את מה שהיה לי בשכונה. אני לא רוצה להיות המספר (פועל מן השורה, ע"א) של המפעל. אני לא אבחל באמצעים בשביל להימנע מלחזור לשם, לשכונה. יש לי בן אדם שאולי הוא כרטיס היציאה שלי משם. כרטיס יציאה זה בן אדם שיש לו את האמצעים להוציא אותך מעוני. בגוף אני עני, חי בעוני. בראש אני חי במגדלים, באיכות חיים.
עוד מעט אני הולך לפגוש בן אדם שרצה אותי 3 חודש וזרמתי אתו. אני לא מחפש את ה-200 שקל אלא את ה-200 אלף. לא מחפש אותו כלקוח אלא כחבר, כשותף. אני לא טיפש אלא אני משתדרג. פעם מישהו אמר לי "אתה יודע מה טוב בך, אתה כל שנה מתאים את עצמך לגיל ובגלל זה אתה מצליח לייצר כסף". הרבה זונות בגיל שלי לא יכולים לייצר 10 שקל. אני לא תלוי באף אחד, אני מייצר ויודע לבנות לי את הדברים. עכשיו אני חודשיים לא מהמר ומתחיל להתאושש. אם אני לא מהמר שנה שנתיים אז אני אעשה המון כסף. עוד כמה שנים אני נוגע בבלתי אפשרי, רק אם אחזיק מעמד ולא אהמר.
אני אחד שאוהב לקחת יצירתיות בחיים. אני רואה שמן מסריח כזה שכל הבטן יוצאת החוצה, הוא רוצה להיות רזה אבל לא יכול, אין לו את הכוחות. או שיש לך או שאין לך. אני בונה את הכרטיס יציאה שלי החוצה. אני פשוט צריך להוריד קצת את האגו, טיפה להירגע עם עצמי, להיות יותר שלו ורגוע כי אנשים לא אוהבים אנשים מטורפים. אני צריך קצת להתבגר ויש הצעות. הכיוון זה לפתוח עסק וזה יגיע יום אחד. אני שומר על עצמי עד אז, אני אוכל ירקות, שקדים, שותה רק מים. הפסקתי לעשן גם. אני חושב שאני אתעסק עם עולם הזנות עוד הרבה שנים כי אני טוב בו. אני מאתגר אנשים, משדרג את עצמי. הייתי פוגש בחורים צעירים בתחנה ותמיד הייתי מנסה לתקן אותם. הם לא מבינים דבר אחד: בדרך שהם מתנהלים הם בגיל 25 פג תוקף. הם צריכים לדעת איך להיות משודרגים. אני הולך ביום ראשון לעשות בשעה 1,600 בלי לעשות מין. בא עם חליפה, נותן הוראות, מדבר אתו. בא נקי והולך נקי בלי לגעת לו בזין. אני הכי טוב בזנות, אני מרגיש נערץ, אני יכול לייצר הרבה כסף בזה.
וואלה אח שלי
תמיד קיבלתי תמורה למה שעשיתי. אם תשאל מי זה אבי בתחנה אז יגידו לך זונה מקצועית ואמין. קח 95 אחוז מהזונות בתחנה והם יגידו לך שחצי מהזיונים שלהם בחיים עשו בכסף וחצי לכיף. אני בחיים שלי לא הזדיינתי בלי כסף. נדיר מאוד שעשיתי סקס עם בן אדם בלי כסף. עד היום.
כשיש מישהו שמוצא חן בעיני אני הכי לא מיני אתו. אני טיפוס לא מיני בתקשורת עם בן אדם. אני חושב שנהיתה לי טראומה מסקס. אני יוצר המון קשרים, יודע להצחיק, לעניין, אני לא משעמם, לא מרובע, הכל טוב ויפה עד שזה מגיע לקטע הפיזי ויש לי פה איזו טראומה. אני כמעט לא עושה סקס שהוא בלי כסף.
התחלתי לתת גיחות פעם ראשונה לישנה. הייתי בהתחלה עובד בקיוסק ואז אדם אחד התחיל להביא לי דברים בשביל סקס והפך לי את הצ'אקרות. אני לא מתחרט על כלום. עשיתי, חוויתי, נהנתי, גיוונתי, טעמתי. בגיחות הראשונות הייתי שותה בקבוק יין שלם ואז הולך ללקוחות. הייתי גמור מת, לא יודע מי נגד מי, לא יודע מי לוקח אותי, מי לא לוקח אותי, עם מי אני מזדיין ועם מי לא. עולה יורד ועולה יורד, עולה יורד.
היום הורדתי הילוך. אני לא עושה כניסות של 100 שקל ולא הולך לישנה יותר כי מכוון את עצמי למעלה, אני משתדרג ועושה קשרים איכותיים. מאז שהפסקתי להמר יש לי יותר אסרטיביות, יותר כוח. אני אקטיבי יותר ומגיב לכל דבר. אתה מכוון למשהו איכותי אז אתה לא יכול להראות את הפרצוף שלך שמה. עשיתי בתחנה כבר הכל, מיציתי אותה. עברתי את כל הסמטאות שם כדי לתפוס שליטה, פיקוד. היית מלך התחנה, דמות. אבי זה דמות בתחנה, מה קרה לך.
אני בא לתחנה ישר שש-שבע נשיקות. אתה יודע איך שייח קטארי נכנס? עד שאני מסיים את הנשיקות לוקח חצי שעה. עם פאסון אחי, בחיים לא הייתי סמרטוט בתחנה. בנפש הייתי, אבל חיצונית תמיד קלאסה, אם לא הייתי יכול לבוא קלאסה לא הייתי בא. מי מתמכר לתחנה? אחד שאין לו אופי. נוח שמה, אני מרגיש כמו בבית, אבל בשביל להצליח צריך לשים דברים בצד. צריך לצבור ניסיון, להשתפשף כמו שאומרים ולהתקדם.
אני מאוד נדלק מלכבוש. יש לי את הקטע של לכבוש, להיות משהו ייחודי. תמיד הייתי מצליח אבל אחרי כמה זמן נופל בגלל ההימורים. מה קורה? אתה קובע עם בן אדם משהו והכל טוב, משחק, הולך לך טוב – "וואלה אח שלי אני אוהב אותך", פותחים בקבוק, נשמע טוב, הולכים לזיין אחרי זה, הולכים שם, הולכים פה. פתאום המשחק הולך לך הפוך והוא כבר לבוש ושם לו בושם. אתה מפספס את זה כי אתה תלוי בהימור ופתאום אתה מקבל עצבים ומתהפך עליו "לך 'זדיין מפה, יש לך 2,000 שקל?" אתה בא אליו אגרסיב. אז אתה כמו עקר. אתה יוצא ולא עומד לך, כי ההימור קובע גם אם יעמוד לך הזין. ההימור היה מחרמן אותי, על זיון לא הייתי מסתכל.
אני חיצונית חייב להיות גבר, אני לא יכול לתת למישהו להיות מעלי. אין מצב. הוא לא יהיה אתי, אני אנתק אותו ממני. לא יכול להיות. זו הבעיה שלי, אני צריך קצת להוריד את הטון פה אם אני רוצה כרטיס יציאה, כי כרטיס היציאה זה בן אדם שיש לו ובן אדם שיש לו, אתה יודע, "בעל המאה, בעל הדעה". זה משהו שלא הפנמתי ואני מתחיל להפנים.
אתה הולך להיות בטופ
בחצי השנה האחרונה התחלתי לעשות גמילה מהימורים. אני מודע למצב שלי, אני מסתכל שמאלה, מסתכל ימינה, רואה דמויות. הייתי נצמד לאנשים גמורים בשכונה, ואני צמוד אליהם ואני אוכל אותם, אתה מבין, מקבל השראה. אומר לעצמי בראש "אבי אל תגמור ככה".
הייתי הולך אתו, מלווה אותו. בן אדם גמור, זהו, אין לו איפה לצאת. יש את הדבר הזה שנקרא "אל-חזור" אז הוא אל-חזור אחי. אלו בשכונה עם הזקן, שולח את הטופס ב-30 שקל וזה מה שיש לו. מאנשים כאלה, יסלח לי אלוהים, שאפתי, שאפתי, שאפתי והייתי מביא את עצמי להימורים כדי לראות את הגמורים שם. יש שם מראות לא קלים. הטופס ווינר שלהם זה הנחמה היחידה שיש להם. ואתה יודע מה המדינה שלך לא פרייארים, כל הכסף שהמדינה נותנת ב-28 בחודש (יום הקצבאות של בטוח לאומי, ע"א) – היא מקבלת אותו בחזרה.
המדינה לא מטומטמת. או שהוא מכור להימורים, או שמכור לתרופות, או שהוא חולה וצריך תרופות או שהוא נרקומן ובגיל 50 מת וחוסך למדינה 20 שנה – הכל חוזר למדינה בסוף. המדינה שמחה לתת לו קצבה למה תרגיל בן אדם למשהו והוא ישלים עם זה. יש לי חברים שיש להם ארבע-חמש אלף ונוח להם והם יציבים בעוני. יש להם את האוכל, יש להם את הטופס ותו לא. הם לא שואפים.
אז הוא מקבל את ה-2,200 הולך כל היום בבית ונרקב, ולמדינה טוב שהוא ככה. ביטוח לאומי זו המצאה מעולה. היא סותמת בן אדם ב-2,200 שקל. הכסף חוזר אליה ורוב האנשים האלה מתים בגיל חמישים-שישים. הם לא מפליגים בגילאים. אין לו פנסיה, אז המדינה לא צריכה לשלם לו פנסיה. באוכלוסיה אחרת המדינה מתחילה להזיע כי הבן אדם חי עד גיל 80 וזה עומס על המדינה. ההוא לא מגיע לזה, כי 95 אחוז ממקבלי הביטוח לאומי זה שתיינים או מעשנים כבדים שלא עושים ספורט ומחכים ל-28 יום אחרי יום אחרי יום. הם יושבים למטה.
אלה בחורים בני 50-40 שאתה עוד יכול להציל. ה-2,200 ב-28 זה מרגיע אותו אז הגוף לא מחפש דברים אחרים, לא מחפש להתאושש, לא מחפש להסתכל עליך במראה. המדינה צריכה אותך כמה שיותר גמור. עם הזמן הוא מרגיל את הצריכה שלו לסכום הזה והוא לא חורג מזה. מסתדר מנדבות פה, נדבות שם, מאיזה דוד או אח שזורק לו איזה 200 אבל וואלה הוא לא יכנס ללחץ ולא יחשוב שמשהו לא בסדר פה, כי יש לו מה שהוא צריך.
אני מסתכל על עצמי במראה ושואל את עצמי שאלות: מה אני רוצה להיות? מי אני רוצה להיות? איזה דמות אני רוצה להיות? אמרתי לעצמי "אבי, אתה הולך להיות שפיץ, אתה הולך להיות תמיד בטופ". גם בקרשים שהייתי, ואצלי הרס עצמי זה משהו לא ייאמן. זה לשלוח את אמא שלי למלווים בריבית, זה לשבור את הבית מהקריזות. בשבילי היום לא לקחת ממנה זה עולם ומלואו, למה אני לא צריך כסף ממנה, כי אני לא מהמר. הייתי בתחתית ומספיק, מיצינו. בוא נגוון. אני רוצה ניו יורק, אני רוצה לונדון. אני אשיג את זה, זכור מה אני אומר לך. אנחנו היום ב-28? וואלה, ביטוח לאומי היום… אני טוטאלי ואם אני מחליט להפסיק משהו אז אני נהיה אנטי. הייתי מעשן שתי קופסאות ביום חמש-שש שנים והיום אני לא יכול להריח את זה. אבל ההימור זה מקום טראומטי בשבילי ובגלל זה יש לי ימים קשים.
אני מאמין שיהיה בסדר. זה מדינה של מניאקים, מזדיינים בתחת. תגיד לי אתה איך מ-25 שקל לשעה אני יכול לקנות בית? אם אתה אומר לי שאני יכול מזה לקנות בית, אז אני עכשיו מתחיל לעבוד 20 שנה. אתה אומר לי, "תעבוד עכשיו 20 שנה ויש לך בית", אני עכשיו הולך לעבוד. מדינה מנאיאק. מדינה שאם אתה לא רע בה אז אתה לא מצליח. אבל בכל הרע הזה אני מחפש גם לעשות את הטוב. אני רוצה בית, עסקים, אני רוצה להצליח. אני לא רוצה כסף. זה לא הכסף, לא יעשה לי שיהיה לי 20 מיליון אלא להיות ההוא מהכפר ששבר את כל המוסכמות, שעשה את זה בגדול, שנגע בבלתי אפשרי. זה הכיוון. כמה שיותר גבוה. אני רק מתעורר, אני לא מהמר יותר. אני כבר לא תלוי באף אחד.