פרק ראשון: דוגמנית מצוקה בשירות עמידר
פרק שני: ככה מפנים "פולשים"
פרק שלישי: מליארדים נעלמים במשרד השיכון
פרק רביעי: כולנו אשמים
פרק ראשון: דוגמנית מצוקה בשירות עמידר
עמידר הציעה למחוסרת דיור "לדגמן" מצוקה כדי להצדיק פינויים אלימים של מחוסרי דיור
בשבוע שעבר קיבלה ענבר גמליאל טלפון מחברת עמידר. היא הייתה בטוחה שסוף סוף מבשרים לה על דירה ראויה, בה תוכל לגור עם בנה החולה ושאר ילדיה, אבל לאדם מעבר לקו היו תכניות אחרות בשבילה: הוצע לה להשתתף בכתבת תעמולה "פנימית" של עמידר, שמטרתה להראות לציבור שהפולשים לדירות ריקות של דיור ציבורי – הם האשמים בכך שהיא לא מקבלת דירה. המתקשר הסביר לה שהייתה כבר מתאכלסת בקלות, אילולא אותם "פרזיטים" המונעים מבנה החולה קורת גג, וביקש שתצא נגדם.
ענבר גמליאל גרה בראש העין, נשואה ואם לארבעה ילדים בני ארבע עד שמונה. אחד מהם, בן שבע, חולה בסרטן במצב מתקדם. המשפחה זכאית לדיור ציבורי כבר ארבע שנים, וממוקמת במקום השלישי בתור ההמתנה של משרד השיכון. בינתיים הם משלמים שכר דירה גבוה, והיא שקועה בחובות. בעבר עבדו שניהם, היא כספרית ובעלה כנהג משאית, עד שההתמודדות עם הלוקימיה של בנם הביאה אותם לחובות בגובה של 400 אלף ₪, איבוד מקומות העבודה ותהליכי פשיטת רגל.
חיים בדירה שכורה במצב תחזוקתי רעוע, שאינו מאפשר את תנאי הסטריליות החיוניים
בן זוגה עדיין מנסה לפרנס דרך עבודות מזדמנות, אך הטיפולים שבנם צריך לעבור אינם מאפשרים מקום עבודה יציב, והם מנסים לשרוד מתרומות. בעל הדירה הודיע שעד אוגוסט המשפחה תצטרך לפנות את הבית, ובהעדר כסף, צ'קים, ערבים או ביטחונות כדי לשכור דירה אחרת – לא תהיה שום תועלת בסיוע בשכר דירה לו הם זכאים. הם חיים בדירה שכורה במצב תחזוקתי רעוע, שאינו מאפשר את תנאי הסטריליות החיוניים בשל מחלתו של הבן, הגישו את דוחות סוציאליים ואישורים רפואיים – אבל דבר מכל אלה לא גרם למשרד השיכון להבין את הדחיפות ולקדם את הטיפול בהם.
את המצוקה הזו בדיוק מנסה עמידר לגייס לקמפיין שלה – לצאת נגד מחוסרי דיור אחרים שלא עמדו במצוקה ופלשו לדירות, לפורר את הסולידריות בין אנשים באותו מצב, להסית אותם אלה נגד אלה. למרות שחברת עמידר היא זו שפנתה, משרד השיכון ממשיך להתחמק מאחריות על החברה המשכנת שיש לה היסטוריה ארוכה ומלאה פרשות שחיתות והתעללות יומיומית בדיירים ובדיירות. במסע הפרסום השקרי הזה הושקע כסף – כסף שמיועד לדיור ציבורי.
מחברת עמידר נמסר בתגובה: "מדובר בסרטון הסברתי שהינו חלק מעבודה שגרתית להעלאת נושאים חשובים למודעות- בפרט כשמדובר בפלישות, מהלך לו השלכות הרות גורל למערך הדיור הציבורי."
גמליאל, שלוקחת חלק במאבק הדיור הציבורי ונמצאת בקשר רציף עם אחת המובילות, ריקי בן לולו, סירבה כמובן להשתתף בקמפיין. אין לה שום כוונה, הסבירה, לעזור לעמידר לשפר את התדמית הגרועה שהרוויחה ביושר.
פרק שני: ככה מפנים "פולשים"
בניגוד להבטחת השר, ולמוסר האנושי
לא סתם עמידר מחפשת אשמים. במהלך חודש דצמבר פעלה החברה בניגוד לחוק ובניגוד להבטחותיו של שר השיכון יואב גלנט לא לבצע עוד פינויים, והשליכה שלוש משפחות חסרות ישע לרחוב. נשים חולות נאזקו, וללא כל צו פינוי חוקי הוצאו מדירות דיור ציבורי אליהן פלשו בגלל חוסר מענה לזכאות שלהן לדירה, דירות שלא ניתנו לאיש במהלך השנה האחרונה.
אחת מהן היא רבקה בן יאיר, בת 60, שמתגוררת בדירת דיור ציבורי בקומה החמישית עם בעלה ושתי בנותיה, אחת מהן לוקה בפיגור שכלי עם 100 אחוזי נכות. בן יאיר עצמה חולה בדלקת פרקים, והיא נכה עם 74 אחוזי נכות ותוספת של שירותים מיוחדים המתקשה ללכת. היא נעה בעזרת הליכון וזכאית לדירה בקומה נמוכה. האישורים הרפואיים שלה מציינים כי יש צורך בדיור ללא מדרגות כלל, והימצאותה בקומה החמישית מונעת ממנה לצאת מדירתה.
בשיא החורף: אישה ושתי בנותיה נזרקו מדירת דיור ציבורי ריקה
לפני כשלוש שנים, עוד לפני שמצבה התדרדר, קיבלה טלפון מהחברה המשכנת עמידר להגיע לראות דירה בקומה ראשונה, ירדה בקושי רב מדירתה, והגיעה למקום כדי לגלות שלרכזת אין מפתח לדירה. היא סרבה לעבור לדירה שלא ראתה, ומיד נרשם לה סירוב במסמכי עמידר ונשללה ממנה זכאותה למעבר לקומה מותאמת למצבה.
אחרי עוד שנה של טרטרת מסמכים, ולאחר שתיקה נעלם במשרדי עמידר, החלה בן יאיר לשאול אנשים על בתים לא מאוכלסים של החברה. היא מצאה בית קרקע מתאים לצרכיה, נעזרה בפורצים ופלשה אליו יחד עם משפחתה. עם הפלישה, ב-22 בספטמבר, פנתה לעורכת דין כדי להתכונן לתחילת ההליכים המשפטיים לפינוי, בהנחה שעמידר תנקוט בהם כפי שהחוק מחייב. אבל בשלישי בינואר הגיעו כוחות המשטרה ללא צו פינוי, ולטענת המשפחה פינו אותם באלימות מהדירה.
השוטרים אזקו את בן יאיר ואת בתה בעלת הצרכים המיוחדים והכניסו אותן לניידת. בתה השנייה, שקיבלה שיחה שבה צרחה האם שהשוטרים מרביצים לה, הגיעה בזעם אל המקום וביקשה מהשוטרים לשחרר את אחותה מאזיקים מפני שהיא מוגבלת שכלית. הם התעלמו ממנה ולדברי האם המשיכו לנהוג באלימות. האם והבת מספרות כי שן נשברה לאחות, וששתיהן חזרו עם חבלות בידיים.
כל חפצי המשפחה פונו מהבית אליו פלשו, בן יאיר סירבה בתוקף לאפשר החזרתם לדירה בקומה החמישית בה אינה מסוגלת לגור עם מוגבלותה, וכרגע כל תכולת הבית נמצאת באכסון. האם והבת, ששוחררו מתחנת המשטרה ללא כל פתרון חלופי לקורת גג, פנו למח"ש כדי להגיש תלונה על התנהלות השוטרים. בתגובה לתקשורת טענה המשטרה כי בן יאיר איימה לפגוע בעצמה ובבתה עם בלון גז, אם כי קשה לתאר איך יכולה אישה עם הליכון להגיע אל בלוני הגז של הבניין, שנמצאים ברחוב הזה מחוצה לו. בן יאיר נמצאת היום אצל אחת השכנות ומנהלת משם דיון עם משרד השיכון למציאת פתרון, שעד כה לא הוצע.
דברים שכתב שר השיכון יואב גלנט, בתגובה לשאלות המקום על פינוי זכאי דיור ציבורי:
שרונה אוחיון, חד הורית ואם לשתיים, פונתה בימים אלה, לגשם ולקור. עמידר הגיבה שחייבת הייתה לפנות את שרונה לפני שיעברו 30 יום מיום מהפלישה כדי שלא תיאלץ לפתוח בהליכים משפטיים. תגובה זו מוכיחה שבמקרה של בן יאיר פעלה עמידר בניגוד החוק, כשביצעה פינוי ללא הליך לאחר יותר מ- 30 יום.
בתכנית הרדיו של קרן נויבך, בה התראיינה בתה של בן יאיר בנושא הפינוי, טענה דוברת עמידר כי הבית אליו פלשה היה מועמד להריסה. עמידר אכן דאגה מיד לאחר הפינוי להרוס את הדירה כדי שלא יגיעו פולשים נוספים, מבלי לספר למה מיועד השטח, מה יקום תחת הדירה ההרוסה והאם יוקדש לדיור ציבורי שהעיר כה זקוקה לו.
גם עזריאל גהסי, תושב באר שבע, פונה בחודש האחרון על ידי חברת עמידר כנגד החוק, מדירה הסמוכה לדירתו הקטנה מדי עבור שש הנפשות. במשך שנים הדירה הסמוכה עמדה ריקה ומוזנחת, ובחודש מרץ האחרון, גהסי – שבניו שחוזרים מהצבא ונאלצים לישון במחסן מפאת הצפיפות – שבר את הקיר המפריד בין הדירות, ניקה את כל הטינופת והרחיב בכוחות עצמו את דירת הדיור הציבורי שלו.
את הזכאות לדירה הוא קיבל לפני שנים רבות, לאחר שהתגורר באוהל. גם במקרה שלו, לא התבצע שום הליך משפטי לפני הפינוי, כמחוייב לפי חוק. "הבית גם ככה נטוש, אז למה לקחו לנו אותו?", אמרה בתו, בת שש. חודש עבר מאז הפינוי, ועמידר עדיין לא החזירה את הקיר המפריד בין שתי הדירות לקדמותו.
מצבה של הדירה אליה פלש גהסי לפני הפלישה
ב-11 בינואר התכנסה ועדת הכלכלה של הכנסת לדיון חירום בנושא הפינויים האלימים. בוועדה התברר שהפינויים אכן נעשו באלימות, ומבלי שחברת עמידר עדכנה את השר ואת גורמי הרווחה. בנוסף התמקדה הוועדה בעשרות דירות הדיור הציבורי המוחזקות על ידי מוסדות שאינם זכאים לדיור ועל חשבון הזכאים, כמו אוניברסיטאות, בתי כנסת ומועדוניות לילדים. מדובר בעוול נוסף, אבל גם עשרות הדירות שנגזלו לא היו נותנות מענה למחדל הדיור הציבורי של 30 אלף ממתינים ועוד 140 אלף נתמכים בסיוע בשכר דירה שאינם מוכרים כזכאים.
פרק שלישי: מליארדים נעלמים במשרד השיכון
מי לוקח מהחלשים ונותן לחזקים?
השאלה שחוזרת ועולה היא מדוע משרד השיכון אינו מפעיל סנקציות נגד חברת עמידר, ולא משנה מה עושים נציגיה ועד כמה הם מפרים החלטות מפורשות של השר. תשובה אפשרית היא, שנוח למשרד השיכון שעמידר עומדת תמיד בחזית וסופגת את האש על יחסה הגרוע לדיירים ומצב הדירות המחפיר, כל עוד הדבר מונע חיטוט באחריות הישירה של המשרד למחדל האדיר הזה.
משרד השיכון ושר האוצר הם אלה שהתחייבו שבכל בנייה חדשה ייבנה 5% דיור ציבורי, ומאז יש בניות חדשות ברחבי הארץ – וההבטחה אינה מתקיימת. היום מושקעים 5 מליארד שקלים ביישובים חדשים. חמישה אחוז מהסכום הזה היו יכולים לשנות את החיים של בן יאיר, אוחיון, גמליאל ועוד רבות.
בפרברים החדשים האלה אין שום בשורה חברתית: תכנית חמשת היישובים כוללת את אשל הנשיא ודניאל, שייבנו משני צדיה של אופקים; דרומית מזרחית לבאר שבע עתיד לקום היישוב נווה גוריון, כשחלק משטחו מתוכנן בתוך יישוב בדואי מוכר; דרומית לנווה גוריון מתוכנן היישוב שלח; היה עתיד לקום בסמוך לדימונה, כשגם הוא חופף ליישוב בדואי. בהמשך מתוכננים חמישה יישובים בנוסף לחמישה אלה.
על פי נתונים של ארגון מגמה ירוקה, בניית יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 113 מאשר בניית יחידת דיור ביישוב קיים. הוכח גם כי יצירת פרברים מחלישה כלכלית את הערים הקיימות, בכך שהיא גורמת להגירה שלילית של אוכלוסיות מבוססות כלכלית אליהם, ומגבירה את הפערים החברתיים. ההשלכות הכלכליות הן לא רק בעלות הקמת היישוב הבלתי הגיונית לעומת ההרחבה של יישוב חדש, הן השלכות לטווח ארוך. כל היישובים הם יהודים ואינם מציעים פתרונות להסדרת הכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב, וכיום קם גם יישוב חירן על חשבון הכפר הערבי אום אל חירן.
הכסף העתידי הוא לא הכסף היחיד שנעלם. כך ענה השר גלנט, בתחקיר של תוכנית "המערכת" עם מיקי חיימוביץ, כשנשאל על ידי רותי לביא, פעילה בפורום הדיור הציבורי, על גורלו של תקציב הדיור הציבורי האבוד: "בקופה של הדיור הציבורי היו 3.3 מיליארד שקל, נותרו שם 700 מיליון. כאשר שאלתי לאן הלכה יתרת הכסף – 2.6 מיליארד שקל – התשובה הייתה 'לכל מיני דברים'. מבקר המדינה בודק את זה, זה לא הלך לדיור ציבורי". בנוסף, משרד השיכון מממן בעשרות מליוני שקלים את אבטחת התושבים היהודים במזרח ירושלים, והתקציבים הולכים וגדלים ככל שהמצב הביטחוני מחמיר.
***
לא פחות מלגלות לאיזו מטרה נותבו כספי הדיור הציבורי, חשוב לדעת על חשבון מי. שלושת המקרים המובאים כאן הם חלק זעיר מהמקרים המזעזעים שמייצגים את חורבן הדיור הציבורי שמשרד השיכון אינו פותר בשל התעלמות וחוסר רצון, חוסר תקציב, ובעיקר – ניתוב כספי הדיור הציבורי למקומות הלא נכונים, על גבם של אלה שבקושי יכולים לזעוק.
"שוברת שתיקה", כך היא מכנה עצמה בפייסבוק, היא אם לשני ילדים, אחד מהם סובל מעיוורון חלקי והשני מבריאות נפשית לקויה, ובעצמה נכה וסובלת מדיכאון כרוני. לאחר מאבק ארוך שניהלה, אוכלסה בדיור הציבורי בנתניה בדירת שני חדרים בלבד – לה ולשני בניה הבוגרים. היא פנתה לחברת עמידר בבקשה שיעבירו אותה דירה. לא לדירה טובה יותר משלה המוזנחת והמתפוררת, גם לא לדירה גדולה יותר, אלא רק לדירה הקרובה יותר לבית אמה, כדי שזו תוכל לסייע לה בטיפול בניה. משרד השיכון מיהר לסרב לבקשת המעבר, וכשפנתה לחברת עמידר טען הרכז כי ללא סיבות רפואיות לא ניתנים אישורים למעבר דירה.
לא ביקשה דירה טובה יותר. פינה מדירתה של "שוברת שתיקה"
"שוברת שתיקה" הגישה ערעור, בו דנה הוועדה העליונה של משרד השיכון שהתעלמה מדוח סוציאלי קשה וסירבה אף היא לבקשתה. דרך הרשתות החברתיות, התוודעה למאבק הדיור הציבורי, והחלה להיות בקשר עם הנאבקות. בתמיכתנו הגישה ערעור ובו הוסיפה אישור רפואי מפסיכיאטר המעיד על מצבה ומצב בנה, ותוך שבוע הוועדה הציבורית שהיא "הדרג הבכיר ביותר ועל החלטותיה לא ניתן לערער", פסקה כי "לא הובא מידע נוסף לדיון", ודחתה את בקשתה.
לאורך התהליך התקשר אליה יורם חלפון, מנהל מחוז מרכז ואחראי על סניף עמידר בנתניה. היא הסבירה לו את המצב, והוא הבטיח להגיע לדירתה ולעשות כל שביכולתו כדי לסייע לה. הוא אכן הגיע, התרשם מהליקויים בדירתה, ונעלם כלא היה מבלי לעשות דבר.
איבדה כל תקווה לפתרונות. צילום מתוך דירתה של "שוברת שתיקה"
היא התחילה לנהל מאבק בפייסבוק, שם היא זועקת שהיא בסכנת חיים, ומשרד השיכון מתעלם ממנה. היא מגיעה לכתובת המייל של כל בכירי משרד השיכון, וביניהם חגי רזניק, עוזר השר. במייל ששלחה לו ומובא כאן פירטה את מצוקתה הרבה, אך הוא רק מפנה אותה לעמידר, שם קיבלה את התשובה המוכרת: לאחר סירוב בוועדה הציבורית אין לערער במשך שנתיים. "שוברת שתיקה" איבדה כל תקווה לפתרונות, ובעיקר איבדה תקווה שבעלי התפקידים יראו בה בן אדם במצוקה, ולא עוד מספר.
לירון קדוש, בן 31, חולה בטרשת נפוצה וסובל מנוון שרירים המרתק אותו לכיסא גלגים. קדוש גר בדירת דיור ציבורי בדימונה בקומה ראשונה בבניין ללא מעלית, ולא יכול לצאת מביתו ללא סיוע של אנשים שירימו אותו. כבר עשר שנים שהוא זכאי לדירה מונגשת, אך לא מקבל מענה ממשרד השיכון.
במשרד השיכון הקציבו ללירון 600 אלף ש"ח לדירה מונגשת, והאחריות למצוא אותה הושלכה עליו. אחותו של לירון, רויטל פאר, ממובילות המאבק על הדיור הציבורי בדימונה, הצליחה אחרי מאמצים רבים למצוא דירה כזו במחיר של 800 אלף ש"ח, אך לא אושרה הגדלת התקציב. כל הדירות שמצאו השניים לאחר מכן היו רחוקות מלהתאים לתקציב, ואלה שהתאימו לתקציב היו רחוקות מלהתאים ללירון.
לפני כשבועיים, שלחה מנהלת עמידר דימונה, אורנה זיו, תמונות לדירה לכאורה מונגשת. בחוסר מקצועיות וחוסר הגיון מוחלט הפצירה בקדוש להגיע ולחתום על הסכמה לדירה שטרם ראה. לאחר שאחותו התערבה, עוזר השר ביקש להגיע ולראות את הדירה יחד עם קדוש. למודות מניסיונות העבר של חברת עמידר לרמות את לירון בהצעות לדירות לא מונגשות כלל, אנו, נאבקות הדיור הציבורי, מגיעות תמיד מצוידות במצלמה.
הדירה אמנם שימשה אדם נכה עד למותו, אך היא לא הייתה נגישה באמת: ברמפה התלולה מדי, התגלגל קדוש מטה, וחבריו ואחותו הם אלה שתפסו אותו. בקושי הצליח להיכנס לבית, והשירותים היו צרים מדי לכסא הגלגלים. למטבח הצר והצפוף הצליח קדוש להיכנס, אך לא לצאת ממנו.
הסרטונים שצולמו הועברו לרזניק, וזה הביע כעס על שלירון ואחותו ניגשו לראות את הדירה טרם הגיע. הוא לא התייחס למראה המחריד של קדוש שלא מצליח לנוע במרחב הדירה, וביקשס לקבוע פגישה שבה הוא יגיע ויבדוק איך ניתן להנגיש. בטלפונים חוזרים למזכירתו של רזניק מסבירה פאר כי לירון אינו יכול להגיע לבד לפגישה ומי שמלוות אותו יוכלו להגיע רק אחר הצהריים.
מזכירתו של רזניק ענתה בביטחון : "אין צורך שתגיעו. רזניק יראה את הדירה לבדו".
סרגיי פינחסוב בן 55, נכה קטוע רגל, מתמודד גם הוא עם האלימות הממסדית שיוצר החיסכון בתקציב. ביתו אינו נגיש: בכניסה ישנה מדרגה נמוכה, ובתוך הדירה ישנם קירות שאפשר לשבור כדי להתאים את הדירה לצרכיו.
מסיבה לא ברורה, רופא רשם באישור הרפואי שלו שאין הכרח במצבו לכיסא גלגלים. סרגיי, שלא קורא עברית, לא שם לב לכך. הוא ביקש מחברת עמידר לשבור קירות תחילה כדי לאפשר לו גישה לשירותים. לדבריו, הגיעה מנהלת עמידר אליו לביקור בית, ודבר לא נעשה. הוא נעזר במכרים שהגיעו לשבור לו את הקיר, וכך נשאר הקיר, הרוס, רק כדי שיוכל, כמו כל אדם המבקש תנאים מינימלים של חיים בכבוד, ללכת ולהתפנות בעת הצורך. עד עצם היום הזה חברת עמידר מתעלמת מצרכיו, ואינה משקיעה בדירתו עבור הנגשה כפי שהיא מחויבת.
פרק רביעי: כולנו אשמים
חברה שאינה דואגת לתת קורת גג למי שאינם יכולים לספק לעצמם כזו אינה חברה, היא אוסף של פרטים
גמליאל שבנה חולה בלוקימיה, שוברת שתיקה הלוקה בדיכאון חמור, עזריאל גהסי החולה בסוכרת ונעזר במקל הליכה, לירון קדוש החולה בטרשת נפוצה, סרגיי פנחסוב הקטוע רגל עקב סוכרת, רבקה בן יאיר הנכה ובתה בעלת הפיגור הקוגניטיבי, כל אלה, לא "איכותיים" מספיק בכדי שישקיע בהם שר השיכון.
גלנט, כמו קודמיו, אולי בונה יישובים לאוכלוסיות ה"החזקות" והעמידות, אבל את הנכים, את החולים, את המוגבלים ואת העניים הוא זורק מכל המדרגות. בעקבות המאבק, החליט גלנט להקצות 100 מיליון לרכישת דירות לנכים, אבל חייבים לשאול: למי זה מספיק? כמה דירות ייקנו ב100 מיליון? 50?
הטקסט הזה הוא כתב אישום, כתב אישום אזרחי. לא רק נגד חברת עמידר, משרד השיכון ומשרד האוצר, אלא כתב אישום לחברה הישראלית שהפקירה את המוחלשים שבחברה, שותקת על העוולות והפשעים המתרחשים מול עיניה, מתנערת מאחריות אזרחית ובכך מאבדת צלם אנוש. חברה שאינה אחראית לתת קורת גג למי שאינם יכולים לספק לעצמם כזו אינה חברה, היא אוסף של פרטים שדואגים לעצמם, ועל זה משלמים – בסופה של הדרך – מחיר כבד.
תגובות:
העברנו לחברת עמידר את הטענות העולות בכתבה, והם מסרו לנו בתגובה: החברה פועלת בהתאם להוראות השר ולהוראות החוק המחייב לפנות פולשים בתוך 30 יום, וכך נעשה. פינוי דיירים הינו נושא רגיש, מצער ומורכב, אך ראוי להבהיר כי פלישה הינה מעשה בלתי חוקי, כאשר כל פלישה לדירה משמעותה- תפיסת דירה המיועדת למשפחה אחרת (העומדת בקריטריונים לזכאות לדירה) הממתינה בתור.
למעט מקרה רבקה בן יאיר, שם מדובר היה בדירות שאינן ראויות למגורי אדם ולכן מופנות להריסה.
עם כך נכללים גם דיירים הלוקחים את החוק לידיהם, וכמתואר באחד המקרים בפנייתכם- שבירה ללא אישור של קירות בין דירות כדי "להרחיב" באופן לא חוקי את ביתם -לתוך דירה סמוכה (שלגביה מתנהל הליך משפטי ולכן לא ניתן לאכלסה).
ככלל, הפינויים נערכים בפועל ע"י משטרת ישראל, במועד שאינו תלוי בנו, כאשר עובדי עמידר אינם נוכחים במקום.
באשר לטענות בדבר קמפיין- לא מדובר בקמפיין ולפיכך אין כל תקציב או תכנית לפרסום. מדובר בסרטון הסברתי שהינו חלק מעבודה שגרתית להעלאת נושאים חשובים למודעות- בפרט כשמדובר בפלישות, מהלך לו השלכות הרות גורל למערך הדיור הציבורי. נבהיר כי ההשתתפות בסרטון נעשתה באופן וולונטרי באמצעות פנייה לא מחייבת.
וחמור מאוד שבפנייתכם שאתם רומזים כי פלישה לדירת דיור ציבורי הינה מעשה לגיטימי.
בעניין לירון קדוש- הטענות אינן נכונות. הוצעו לו מספר דירות המתאימות לצרכיו ולמצבו הרפואי, אך הוא סירב לכל ההצעות שהועלו. כצעד נוסף לקראת פתרון הצענו לו לאתר בעצמו דירה, אך הוא לא ממש את האפשרות. נדגיש כי הפונה מעוניין בדירה ספציפית המאוכלסת היום, כאשר בקשתו לפנות את הדיירת מביתה הינה חריגה, בלשון המעטה וצר לנו על חוסר שיתוף הפעולה.
בעניין "שוברת שתיקה"- בקשתה הועברה לוועדה במשרד הבינוי והשיכון אולם נדחתה. על מנת לנסות לאתר עבורה פתרון נפנה שוב לגורמים במשרד.
בעניין סרגיי פנחסוב- ערכנו ביקור בדירתו והוסבר לו שכדי לקדם את הנושא עליו לפנות למרפא בעיסוק לצורך קבלת חוות דעת להנגשת הדירה-אך טרם עשה זאת. הדבר הוסבר בשנית בתחילת חודש ינואר (הנוכחי). ונשמח לסייע בתהליך.
ממשרד השיכון נמסר:
"משרד הבינוי והשיכון עושה מאמצים רבים על מנת להגדיל את מלאי הדירות בדיור הציבורי לאחר שנים של הזנחה. במסגרת מאמצים אלו בשנתיים האחרונות אוכלסו 600 דירות ריקות ונרכשו כ-900 דירות, לעומת 6 ב-2014. כלל ההכנסות מקרן הדיור הציבורי, 1.2 מיליארד ₪, הושקעו בקניית דירות לדיור הציבורי ולא נותבו לשום פרויקט אחר.
במהלך שנת 2016 נרכשו כ – 80 דירות עבור נכים רתוקים בסכום של 110 מיליון ₪, ובשנת 2017 יוקצו 17 מיליון ₪ נוספים לטובת הנושא.
הנחיית השר על עצירת כלל הפינויים מלבד פינויים טריים (30 יום) עומדת בעינה ונאכפת במלואה.
גב' גמליאל נמצאת במקום השלישי בתור הממתינים לדירה. קידומה של המשפחה בתור באה על חשבון משפחה אחרת שמצוקתה לא פחותה ממשפחת גמליאל. המשרד מעניק לגב' גמליאל סיוע מירבי בהיקף של 3,900 ₪.
שוברת שתיקה גרה בדיור ציבורי מתאריך 3.5.2016. הוועדה הציבורית בחנה את בקשתה להחלפת דירה והחליטה לדחותה מאחר ואין הכרח רפואי לדיור מסוג אחר והוא תואם את מצבה ומספר הנפשות".