שעת לילה בבודפשט. אוהלי הפליטים בתחנת הרכבת קלטי. מישהו מחייך אלי. אני עוצר לשוחח אתו. שמו הילאל, בן 21, בחור יפה עם עיניים גדולות ומחייכות. כמו רבים פה, הוא משתוקק לדבר, לעשות קצת סדר בכל התלאות שעבר עד כה.
"נולדתי וגדלתי בקאבול, בירת אפגניסטאן", הוא מתחיל. "מפחיד שם. יש מלחמה בלתי פוסקת. פיצוצים, אנשים מתים, משטר פחד, אין עבודה. השארתי מאחור הורים ואח בן 15. אני כל הזמן חושב איזה עתיד מחכה לו שם.
"המסע היה קשה. חלקים ממנו היו סיוט. 60 יום בדרכים לא דרכים. צעדנו בקבוצה גדולה של 150 אנשים, שלא היו יכולים לחיות יותר באפגניסטאן. צעדנו בדרכים הרריות קשות, חצינו את הגבול לאיראן, שם היינו צריכים להסתתר כדי שלא להיעצר – אף אחד לא אוהב פליטים אצלו.
"צעדנו בחום כבד ביום, ובקור עז בלילה. ישנו תחת כיפת השמים, בקור, בלבוש דק, בלי שמיכות, עם מעט אוכל והרבה אי ודאות. אבל הסיוט הכי נורא היו חמישה ימים שבהם צעדנו צמאים בלי מים. הם נגמרו. 150 אנשים צמאים וחלשים צועדים בדרך שלא נגמרת. אנשים התחילו להתמוטט לידי. חמישה מתו בדרך ונותרו מאחור, אנשים מבוגרים שלא נשאר להם כוח. כשהתלוננו למדריכים, הם הכו אותנו במקלות וצעקו שנשתוק ונמשיך. חשבתי שאני הולך למות. שאף אחד לא יידע עלי בכלל.
"חשבתי על אמא שלי. כל כך רציתי שתחבק אותי. לא יכולתי לעשות לה את זה ולמות ככה. התפללתי לאלוהים. ביקשתי שלא ייתן לי ללכת ככה. אחרי חמישה ימים לא נגמרים הגענו לאיזה מקור מים עומדים, מסריחים, מגעילים. בחיים לא ראית אנשים רצים ככה למים, שותים ושותים.
"אחר כך, בגבול הטורקי, היינו צריכים להתמודד עם שודדים. צעדנו 26 שעות ברציפות, כשהמדריכים צועקים עלינו ומזרזים אותנו. ואז הגיעו השודדים. היינו צריכים להגן על עצמנו. בהוראת המדריכים הרמנו אבנים. היה לנו יתרון כקבוצה גדולה. אבל אתה יודע מה הכי קשה, גם עכשיו, כשאני כאן במקום בטוח? הגעגועים למשפחה, לאמא שלי. המחשבה שלא מרפה שאני לא יודע אם ייצא לי לראות אותם שוב.
"זה מחיר גבוה. אני חושב על עצמי ועל העתיד שלי, ואין לי באמת ברירה. חלק בי רוצה להסתובב לאחור ולחזור הביתה, חלק אחר אומר להמשיך. אולי אחרי כמה שנות עבודה בפרנקפורט, שם יש לי דודה, אוכל לחזור לביתי. בינתיים אני מקווה לפצות את אמא ולשלוח הביתה קצת כסף משם", הוא אומר.
קלטי של מטה
כבר שלושה ימים שאני כאן, באזור תחנת הרכבת קלטי בבודפשט, מרכז העצבים הרגיש שאליו התנקזו פליטים ברי מזל. אלה שצלחו את הדרך, ששרדו את המסע בסירה רעועה בים, שכוחם עמד להם לעבור את ימי הצעידה האין-סופית. גם את העלבונות הקטנים והמצטברים שאספו בדרך, מול גסות לבם של מבריחי גבול תאבי בצע, של שוטרי גבולות שניסו לבלום את התקדמותם, של שודדי דרכים שחמסו את כספי המסע וגם את עדרי צלמים שלא מותירים להם רגע פרטי.
הכל חשוף, הכל מותר. גם אישה מניקה היא אייטם, גם הורים המנסים להרגיע ילד ולהחזיר שפיות בתוך הכאוס. הכל מגויס לטובת הנראטיב.
במבט מבחוץ, נדמה שזה המשבר של הפליטים מסוריה בלבד. עד מהרה מבינים שהבעיה מורכבת הרבה יותר, זהו סיפור של עולם שוקע. רוב הפליטים כאן אכן מסוריה, אבל יש גם קבוצה גדולה מאפגניסטאן. איש איש וסיפורי הזוועה שלו.
תחנת הרכבת קלטי היא מבנה אירופי קלאסי, מאלה שמצטלמים לידם. יש שם רחבה יפה ורציפים שמהם דוהרות רכבות החוצות את אירופה. מי שמהלך כאן בלי לדעת, או בלי לרצות לדעת, לא יבחין בדבר. אבל יש קלטי של מעלה וקלטי של מטה.
מתחת לגובה פני הרחוב נפרשת עיר קטנה של אוהלים ושמיכות. ערימות בגדים וצעצועים שזורמים בלי הפסקה, שולחנות עם כריכים ושתייה, ברזים לשטיפת רגליים עייפות והמון מתנדבים מארגוני סיוע או סתם אנשים טובים שעזבו את השגרה ובאו לכאן, חלקם מרחבי אירופה, כדי להקל במעט על הפליטים שהגיעו מגבול סרביה.
הם מגיעים בטפטוף לאורך כל היום, בקבוצות קטנות, לעתים אלה משפחות מורחבות, לעתים בודדים שהותירו משפחות בלב המאפליה וחברו לשותפי מסע אקראיים. הם מותשים, חבולים, פצועים וחוששים שדווקא עכשיו, כשהם כל כך קרובים למחוז חפצם, לא יצליחו להגיע אליו.
לאורך המסע ניסו לבלום אותם, להקשות, לפגוע, להסיג לאחור. אלה ששרדו יכלו לכל זה. עמדו בבלתי אפשרי. מכאן מתקדמים – איש איש ומדינת החלום שלו. משפחה אחת חולמת על שבדיה, אחרת על נורבגיה, רבות על גרמניה. על פי מה בוחרים? על פי קרובים או מכרים, שכבר עשו זאת, על פי שמועות על עבודה, על מקומות שבהם ינהגו בהם בכבוד.
51 ימים
ג'אבר שאה, בן 16 חייכן מקאבול, צעד 51 ימים בדרכו לכאן. הוריו נשארו בבית, הם אמרו לו ולאחיו הבוגר לעזוב, להציל את עצמם. בתחנה הוא משחק כדורגל עם המתנדבים. הוא מספר כי הוא ממתין לאחיו שתקוע ביוון. "אנחנו חולמים להמשיך יחד לאוסטריה ומשם לנורבגיה – יש לנו שם דודה. בבית יש טאליבן מצד אחד ודאע"ש מצד שני. אי אפשר לחיות שם", הוא אומר.
מועייד הגיע לכאן מהעיר דרעא שבדרום בסוריה עם אשתו וארבעת ילדיהם. הצעיר שבהם עוד יונק. הגדול, אדהם, בן 6 והיה צריך להתחיל כיתה א'. הם מקווים שכשיגיעו לשבדיה ירשמו אותו לבית ספר מקומי. בני המשפחה יושבים על האדמה במעגל קטן בלב ההמולה, ואוכלים צהריים בשקט.
מועייד מספר שכדי לממן את המסע היקר הזה, היה צריך למכור את ביתו ואת המכונית הקטנה שלו. אשתו נאלצה להיפרד מתכשיטיה. "לא היתה לנו ברירה", הוא אומר. "דרעא, שהיתה סמל להתנגדות, היא העיר שספגה הכי הרבה הפצצות של כוחות אסד וכמעט נמחקה. אחי איבד שני ילדים, ההורים שלי נפגעו, כל כך הרבה אנשים שאני מכיר מתו שם. לא יכולנו לסכן עוד את עתיד ילדינו.
"בכל תחנה שעברנו שילמנו כסף רב למבריחי הגבול, למורי הדרך, לכל מיני אנשים – חלקם עבדו עלינו ולא סיפקו את הסחורה, אבל כסף ידעו לקחת. השייט ליוון מאזמיר היה מפחיד מאוד. שבע שעות הפלגנו בלילה לבדנו בסירת גומי קטנה בלב ים, 64 אנשים. המבריח לא עלה על הסירה, הוא חשש להיתפס.
"התפללנו לאללה שרק נעבור את זה בשלום, שכלום לא יקרה לילדים. כשהגענו לחופי האי היווני התקרבו אלינו לוחמי קומנדו יוונים. חשבנו שהם באים לעזור לנו, אבל הם ירו מעל ראשינו כדי להפחיד אותנו, אחר כך נגחו בספינות שלהם בסירת הגומי הקטנה שלנו. זה היה מפחיד. רצו לגרום לנו לחזור לטורקיה. בסוף נאלצו לאפשר לנו להמשיך לחוף. גם שם זה לא נגמר.
"תפסנו מעבורת לאתונה. נרשמנו ומיד קיבלנו מיד צו גירוש – יש לנו שבוע לעזוב. בגבול עם מקדוניה שילמנו המון למבריח גבול. אנחנו ישנים בחוץ כבר חודש, היו לילות שלא היו לנו שמיכות לכסות בהן את הילדים או שנגמר האוכל.
"אבל ממשיכים הלאה. מחכים לסימן מהמבריח לרוץ לעבר הגדר, לחצות את הגבול, להתחמק מהשוטרים. בחלק מהמקומות אסור להשתמש בתחבורה ציבורית כדי שלא להתגלות. איכשהו עברנו את כל זה וקיבלנו את הבומבה שלנו דווקא בהונגריה, מיד כשעברנו את הגבול מסרביה.
"חצינו בריצה בלילה, ישננו בקור מקפיא בחוץ ואז מצאנו עם עוד קבוצה שני נהגים, שהציעו לנו הסעה לבודפשט במוניות שלהם. הם דרשו סכום מופקע של 600 יורו. שילמנו, אין ברירה. באמצע שום מקום התברר לנו שנפלנו לידיים של המאפיה ההונגרית. הנהג הסתובב אלינו ובאיומי אקדח דרש את כל הכסף שלנו. הכסף למסע. אי אפשר היה להתנגד. נתנו לו הכל.
"הגענו לכאן בלי כלום. אין לי מושג איך אני ממשיך מכאן. איך נשיג כרטיסים לרכבת. את מספר הטלפון של אחי שבשבדיה איבדנו בים, בסירה ליוון", הוא אומר.
קבוצת מתנדבים הונגרים, שהקימה אתר תרומות קטן, רוכשת כרטיסי רכבת לפליטים אבודים כמו מועייד ומשפחתו. "אנחנו לא יכולים להשאיר אותם כך", אומר אונרש, אחד הפעילים. "התארגנו ואנחנו אוספים תרומות ברשת. רוב התורמים הם מארצות מערב אירופה, שם יותר פתוחים לעזור לפליטים. אצלנו הרגשות מעורבים. נגד הזרים מתנהל קמפיין ממשלתי. מאשימים אותם בכל, טוענים שארצות הברית שולחת אותם לכאן, שהם טרוריסטים, שבאו להשתלט על אירופה. קשה מאוד להתחמק מהתעמולה זאת.
"אבל יש גם הרבה אנשים טובים שרואים בני אדם בצרה ומגיעים לסייע, במקום הממשלה שלא נוקפת אצבע. קצת כמו ששמעתי שקורה אצלכם בישראל. בכלל, ראשי הממשלות שלנו ושלכם חברים טובים בנושא הזה".
אונרש הוא לא היחיד שמדבר על ישראל. "ישראל היתה יכולה לעשות יותר למען הפליטים האלה", אומר ויקטור, יהודי בן לניצולי שואה שהיגר מארצות הברית לבודפשט. "זה היה עושה לכם רק טוב. הם שכנים שלכם, לא אויבים.
"רבים מאלה שמגיעים לכאן הם אנשי מעמד הביניים, שלא חשבו שאי פעם יקלעו לסיטואציה הזאת. הערכים שהביאו אותי לעזוב הכל ולעמוד כאן רוב שעות היום, להושיט עזרה לפליטים, היו צריכים להפעיל גם את ישראל. סבא וסבתא שלי ניצלו בזכות אנשים טובים".
הפליטים ביקשו סליחה
בעודי מסתובב בתחנה ומנסה להצניע את הישראליוּת שלי, אני נתקל בצעיר עם כיפה שחורה. זהו יהודה בן אברהם, בן 20, תלמיד ישיבה בבודפשט. "באתי לכאן כי צדקה היא מצווה יהודית שמשמעותה להושיט יד לחלש", הוא אומר. "אנחנו בחודש אלול, חודש הרחמים, וכולנו ברואים בצלם".
אילו תגובות קיבלת?
"דווקא מהפליטים הסורים קיבלתי את התגובות הכי מפתיעות. לא אחד ולא שניים באו אלי לשאול אם אני יהודי ואז התחילו להתנצל: 'אנחנו אנשים פשוטים ושוחרי שלום. מוסלמים ויהודים אינם אויבים. הבעיות הן בין ממשלות, בעיות שנובעות משחיתות וממנהיגים מסיתים. אנחנו לא שונאים יהודים וישראלים. אתם הייתם פליטים פעם, אנחנו פליטים היום. אנחנו רוצים שלום וחיים בכבוד לכולם'. זה השאיר אותי המום מהתרגשות".
עם המתנדבים נמנים לא מעט פליטים פלסטינים שחיים באירופה ולא היו יכולים לעמוד מנגד. אברהים מוסא, במקור מקלקיליה, חי באמסטרדם והגיע לכאן עם משלחת של ארגון סיוע פלסטיני. "כולנו בני אדם", הוא אומר. "אנשים השאירו את עולמם מאחור והגיעו לכאן מרוששים, מנוצלים. אנחנו כאן לסייע להם. הכי כואב לי על סורים פלסטינים, שזו להם הפליטות השנייה, לפעמים השלישית מאז 1948".
טאהא, רופא שהיגר מסוריה וחי בבודפשט, מספר שעזב הכל ובא לעזור. "יש כאן הרבה אנשים עם בעיות ברגליים, הרבה אנשים שהגיעו תשושים, אנחנו העזרה הרפואית היחידה שזמינה להם", הוא אומר.
על סף אובדן שליטה
בתחנת הרכבת עצמה, סמוך לרציפים, משתרך תור בלי נתפס של פליטים מאז שעות הבוקר המוקדמות – בהמתנה מייאשת לרכבת לאוסטריה או גרמניה. שוטרים הונגרים מותשים מקיפים אותם, יש חשש – לעתים מוגזם – מאובדן שליטה. רבים מהשוטרים עוטים מסכות נגד זיהום ולידיהם כפפות גומי. למה בעצם?
כשמגיעה רכבת, המתח עולה ואתו הלחץ של השוטרים. על המצב מקלים שני מתורגמנים סורים מתנדבים שמתווכים בגרון ניחר בין השוטרים לפליטים. לרגעים נדמה שהמצב מאבד שליטה. למשל כשהשוטרים מפרידים בהיסח הדעת איש מאשתו, סב מנכדיו. בדוחק ובצעקות יש ילדים בוכים, אנשים שמאבדים ציוד, ילד שרץ חזרה לתור ומבקש לחלץ את אביו מהשוטרים, תינוקת עוברת מיד ליד בין שוטרים, שעה שהוריה נחלצים מהדוחק הרב. הרגעים הקצרים האלה, שבהם הכל מתנהל בצעקות ובלחץ ובני משפחה נקרעים זה מזה, הם רגעי אימה.
בתור לרכבת מבטי מצטלב עם זה של נאשף, בן 28 מדמשק. הוא הותיר מאחור הורים ונסע לחפש עתיד. "בדמשק גרתי ברובע אמיד יחסית, באזור שספג פחות – ועדיין אי אפשר לחיות ככה", הוא אומר. "הכל מתפרק. גם עלינו ירו טילים והטילו פצצות – גם משטר אסאד וגם ארגוני המורדים.
"אני רוצה להגיע לשבדיה, להירשם שם ללימודי תואר שני במשפטים. למי יש זמן לחכות? הסוף עוד רחוק. אני מקווה לפתוח דף חדש באירופה. אל תשכח שגם המערב אחראי להתמשכות המצב. יש שלל אינטרסים, כולם כנראה חוששים מהיום שאחרי אסאד, מעדיפים להישאר עם הרע הקיים ובעצם מפקירים אותנו", הוא אומר.
וזה אולי כל הסיפור כולו על רגל אחת: מצד אחד עולם שבע, אטום, עסוק בעצמו, בוחש עד צוואר בענייני חצי עולם אחר. מצד שני, עולם נואש, שוקע, מנוצל, רדוף מלחמות וצער ובעיקר חסר תקווה. המערב ואנו בתוכו סוחר בנפט ובנשק עם רודנים, מפיל משטרים בשם הבטחה לדמוקרטיה שאף פעם לא מגיעה, ובפועל מביא לעליית כוחות גרועים מהם, מייאשים מהם.
אירופה נאטמת. מגיפה שערים ולא מקבלת אליה את קורבנות המדיניות. גרמניה, שמגדילה מכסות ומבטיחה קליטת 800 אלף פליטים, נתפסת כמעין אמא תרזה – אבל זה שיעור בציניות ובצביעות. בפועל אין דרך חוקית לפליט סורי, אפגני, עיראקי או כורדי להגיש בקשת מקלט באירופה או בארה"ב ולקבל אשרת כניסה.
הדרך היחידה היא להסתנן לשם בדרכים לא דרכים, תוך סיכון עצמי עצום. לכן אנשים יוצאים למסעות הזוועה הללו, לכן אלפים טובעים בים. מי שזוכים למעמד פליט הם רק אלה שקובעים עובדות בשטח, מצליחים להגניב רגל לתוך אירופה ולהגיש בקשת מקלט.