איור: ניב תשבי
התחלתי השבוע לעבוד במקום חדש ובשיחת טלפון עם מכר מהעבר שמחתי לשמוע אותו אומר שלא איבדתי את היצר העיתונאי שלי. עניתי בחיוך שנאלצתי להקפיא אותו לשנתיים שגרתי ברמלה וזה היה מאמץ לא קל. לא אחת בשיחות עם אמי, עובדת סוציאלית במשך למעלה מ-40 שנה, היא נאנחה בצער למשמע הסיפורים ושאלה "את תעשי עם כל זה משהו כשתצאי, נכון?". אז יצאתי, ואני מספרת לכל מי שמוכן לשמוע על מלכודת השיקום של אסירות בישראל. שמחתי לגלות שלראשונה מזה הרבה שנים גם משרד המבקר החליט להתעמק בנושא.
הוועדה לביקורת המדינה בראשות חבר הכנסת אמנון כהן מש"ס דנה לפני שבועיים (ב-29.7.14) בדו"ח מבקר המדינה שבחן היבטים בשיקום אסירים. הדו"ח, שפורסם לפני כחודש, בוחן לראשונה זה יותר מ-20 שנים את תפקוד שירות בתי הסוהר והרשות לשיקום האסיר (שב"ס ורש"א בהתאמה), בתהליך בטיפול באסירים לקראת חזרתם לחברה. הדו"ח מתייחס לנקודות זמן שונות ב-2012, ולדברי נציגי שב"ס בדיון חלקן אינן מדגם מייצג של כלל פעולות השיקום. כל הדוברים בוועדה, מנציגי משרד המבקר, דרך נציב שב"ס וקציניו ועד נציגי הסנגוריה הציבורית, הצהירו כי שיקום אסירים הוא אינטרס חברתי ולאומי בעל חשיבות משמעותית, אולם הדו"ח מצביע על שורה של אי עמידה ביעדים – ככל שיעדים כאלה קיימים בכלל – ששב"ס קבע לעצמו.
קצת מספרים: שב"ס מאכלס כיום במתקניו יותר מ-24 אלף גברים ונשים, מתוכם כ-13 אלף אסירים ועצירים פליליים שבעיקר בהם עוסק הדו"ח (קיימת מחלוקת אם טיפול ושיקום צריכים או יכולים להינתן גם לאסירים בטחוניים אך מחלוקת זו לא רלוונטית כרגע). בשנים האחרונות השתחררו כ-7,000 אסירים בממוצע בכל שנה וחזרו לחברה. בהקשר זה עולה שאלת המוּעדוּת: כמה מתוכם חוזרים? גונדר עפרה קלינגר, ראש אגף האסיר בשב"ס, אומרת כי לו ישאלו את כל האסירים בכל רגע נתון כ-70 אחוזים מהם ישיבו שזה מאסרם השני לפחות, ואכן נתוני הרצידיביזם (חזרה וביצוע של פשע) המקובלים במחקר בישראל עומדים על שיעור זה שזהה במפתיע (או שלא) בקרב גברים ונשים. עם זאת, לדברי גונדר קלינגר, המדידה צריכה להיות שונה: מה שיעור האסירים שחוזרים לבית הסוהר בתוך חמש שנים מיום שחרורם, וזאת כפונקציה של תוכנית השיקום שכן או לא ניתנה להם במהלך מאסר ולאחר מכן. פילוח כזה מציג תמונה מעודדת יותר – שיעור רצידיביזם של כ-43 אחוזים, לפי דו"ח המבקר, שנמצא במקום טוב באמצע ביחס למדינות אחרות בעולם.
על פניו הנתון אכן מעודד, אולם פילוח נוסף מראה עד כמה פוטנציאל השיקום של אסירים בישראל לא ממוצה. שיעור הרצידיביזם בקרב בוגרי אגפי שיקום עומד על פחות מ-20 אחוזים, כלומר נמוך משמעותית מהשיעור הכללי.
*
כמה מלים על אגפי השיקום: אגף שיקום הוא אגף מתקדם שדייריו יוצאים לעבוד מחוץ לכותלי בית הסוהר ושבים אליו בכל ערב לקבוצות ושיחות טיפוליות. לאגף השיקום יכולים להגיע אסירים שיש להם יתרת מאסר של חצי שנה לפחות ולא יכולים לשהות בו יותר משלוש שנים וחצי (יתרת מאסר מחושבת כתקופה שנותרה לאסיר עד לנקודה הראשונה שבה הוא זכאי לשחרור מוקדם, כלומר תום ריצוי שני-שליש מגזר דינו). על פי דו"ח המבקר, האישור ליציאה לעבודה בחוץ מצוי בסמכות נציב שב"ס בכפוף לקריטריונים שונים, בעיקר טכניים (ריצוי אחוז מסוים מהמאסר, יציאה למספר מינימלי כלשהו של חופשות ועוד). לפי דו"ח המבקר, יש כיום 173 מיטות לאסירים באגפי שיקום ברחבי הארץ ואגפים אלו נמצאים תפוסה של 71 אחוזים בלבד – נתון מצער כשהנתונים מדברים משמעותית בעד השהיה באגפים אלו. המבקר קרא לשב"ס לבדוק האם כל האסירים שעומדים בקריטריונים לאגפי שיקום אכן מגיעים לשם, וכן לבחון את האפשרות להגדיל את התקנים באגפים אלו.
מה שלא המבקר ולא הוועדה התייחסו אליו, זה השאלה מי באמת קובע מי יגיעו לאגף שיקום ועל פי אילו קריטריונים. בנווה תרצה יש 12 מקומות באגף השיקום ובשנים האחרונות (לא רק בתקופתי, גם לא מעט לפני כן), אין בו בכל רגע נתון יותר מחמש אסירות, אף שיש לא מעט נשים שעומדות בתנאים. מה שניצב בין אסירות אלו לאגף השיקום – ובהיעדר נתונים אין לי אלא להניח שהמצב דומה גם בבתי כלא אחרים – הן העובדות הסוציאליות, שבהינף חוות דעת יכולות לחרוץ גורלות.
אסירות בבית סוהר במיסיסיפי, 1930.
כך למשל, אסירת עולם שיושבת כבר בערך 17 שנים, יוצאת בכל חודש לחופשות בתנאים המקלים ביותר האפשריים (כלומר, הרוויחה את אמון המשטרה), השתתפה במשך מאסרה בעשרות קבוצות ותהליכים טיפוליים – לא עוברת לאגף שיקום כי פתאום העו"סית שמטפלת בה החליטה שיש עוד קבוצה שהיא חייבת להשתתף בה כתנאי לשיקום – קבוצה שנמשכת שנה וחצי (!) לפחות. שנה וחצי שבהן האסירה יכלה להתחיל את תהליך שילובה חזרה בחברה ושנמנעות ממנה בגלל קפריזה של עו"סית.
פרטי המקרה שתיארתי נכונים לארבע נשים לפחות שמרצות כיום מאסר, אולי יש יותר ואני לא זוכרת כרגע. אבל זו בעיה שמשרד המבקר והוועדה, בעקבותיו, לא דנו בו, אם כי לא באשמתם – זה הכוח שיש לעובדים הסוציאליים בכלא לעכב תהליכי שיקום מהסיבות הכי לא נכונות.
*
מה שכן נדון הוא מספרם הנמוך להחריד של העובדים הסוציאלים בשב"ס. לזכותו של נציב שב"ס רב גונדר אהרון פרנקו אומר שהוא לא ניסה היום להיות פוליטיקלי קורקט, והציג את המציאות העגומה כהוויתה: עבודה סוציאלית היא מקצוע נשי. רוב מוחלט של העו"סים בשב"ס הן נשים, מה שמוביל להיעדרויות תכופות. לדבריו, בכלא מעשיהו, מבתי הסוהר הגדולים בישראל, היו בשנה החולפת תקופות לא קצרות שבהן 75 אחוזים (!!!) מהעובדות הסוציאליות נעדרו מהעבודה בעיקר על רקע הריונות וחופשות לידה.
זו הוספת חטא על פשע: לא מספיק שתקינת העו"סים לא השתנתה מ-1990 (התקינה היא יחסית, עו"ס ל-40 אסירים בממוצע, כך שאבסולוטית כן גדל מספר העו"סים בהתאם לעלייה במספר האסירים) ועומס העבודה עליהם עלה משמעותית בעקבות שינויים מבניים בשב"ס – אלא שבכל רגע נתון שלוש מתוך ארבע עו"סיות כלל לא נמצאות!
כתבתי קודם על כוחן העצום של העו"סיות. עכשיו דמיינו איך זה שחייך וחיי משפחתך – פשוט ככה, בלי הגזמה – תלויים במישהי שכשהיא לא קורסת תחת עומס העבודה שלה היא כורעת ללדת. במקרה שלי, אם אני לא הייתי יודעת לנסח מכתבים כפי שאני יודעת, ולהפעיל עורך דין כמו שאני מסוגלת, לשמחתי ולמזלי, אין שום סיכוי בעולם שוועדת השחרורים שלי היתה מתקיימת במועדה וכסדרה. רג"ד פרנקו דיווח לוועדה כי בשנה האחרונה נוספו בין שישה לשבעה תקנים לעו"סים בשב"ס, בתקווה לשיפור המצב הקיים.
בעיה נוספת היא כפיפותן של העו"סיות, בעיה שעליה הצביע גם יו"ר הועדה. עו"סיות הן עובדות שב"ס, לרוב קצינות, עם מדים ודרגות כשל שאר אנשי הסגל. הדבר מטבעו מקשה על בניית האמון מצד האסיר, שנמצא במלכוד, כי אם הוא לא מצליח לסמוך על העו"ס שלו – הוא מתקשה לשתף פעולה; ואם הוא לא משתף פעולה בטיפול, הוא יזכה לחוות דעת שיגבילו את יציאותיו לחופשות, ומשם למעבר לשיקום ומשם לשחרור המוקדם. זו סוגיה שאי אפשר לפתור ביום אחד, אבל בתור התחלה טוב שהיא הגיעה לסדר היום.
*
עוד קצת מספרים: מתוך כלל עברייני המין שבאחריות שב"ס רק שליש משולבים במערך לשיקום מונע, נקודה שהמבקר זקף לחובת שב"ס, אולם נציגיו הבהירו להגנתם שהטיפול המונע מיועד לאסירים שמתקרבים לשחרורם מהמאסר ולכן ממילא לא רלוונטי לחלק גדול מעברייני המין. טיעון לגיטימי. בשום מקום, לעומת זאת, לא נכתב על כך שאין טיפול ייעודי לעברייניות מין. יש כאלה, אם כי מעטות, ועל כן אין תוכניות שיקומיות עבורן והן נופלות בין הכיסאות.
בשנים 2012-2011 שליש מהאסירים שנבדקו עם כניסתם למאסר היו אנאלפביתיים או יודעי קרוא וכתוב ברמה בסיסית ביותר. למרות זאת רק כ-1,500 אסירים השתתפו במסגרות החינוך הפורמלי, מספר נמוך ביחס לכמות האסירים שזקוקים להשכלה המוצעת במסגרות שב"ס. הבעיה היא שתמריצי החינוך אינם מספיקים ובוודאי לא די כדי לגרום לאסיר לוותר על תעסוקה שפרנסה סבירה בצדה לטובת לימודים שהתמורה עבורם היא שקלים בודדים. מאחר ששעות העבודה ושעות פעילויות החינוך חופפות, האסיר נאלץ לבחור ביניהן. שב"ס לא הצליח להתגבר על הפער בין מה שטוב לאסיר גם כשהוא מתקשה לראות זאת – השלמת השכלה ושיפור יכולותיו וכישוריו – לבין מה שהאסיר רואה כטובתו היחידה: פרנסה, פרנסה ושוב פרנסה.
אסירות תופרות בבית הסוהר במיסיסיפי, 1930.
הפרנסה, אגב, דלה מאוד. בבתי הכלא לגברים יש מבחר עבודות רב יותר ועל כן גם אפשרויות השתכרות רחבות יותר, אבל בנווה תרצה המקסימום שבמקסימום שאפשר להגיע אליו הוא משכורת של 1,000 שקלים בחודש. כשמהכסף הזה את נדרשת לקנות טמפונים (הפדים שמחולקים מטעם הכלא בלתי שמישים לאשה שמכבדת את עצמה), סיגריות (שהמחיר שלהן שילש את עצמו בעשור האחרון מבלי שהתשלום עבור עבודות בכלא התעדכן בהתאם), טלכרדים ואולי גם קצת ממתקים כדי להנעים את השהות שלך – זה בשום צורה ואופן לא מספיק. אז אפילו על המעט הזה רוצים שאסירים יוותרו רק כי החליטו בשבילם שחשוב יותר לקרוא ולכתוב?
דו"ח המבקר רצוף הערות רבות על תת-ניצול של מסגרות השיקום שיש לשב"ס להציע אך לא פחות חמור מכך, על תפקודה הלקוי (אם כי המשתפר) של הרשות לשיקום האסיר. זה תחום שקצרה היריעה מלהרחיב על אודותיו. את הסוגיה סיכם עורך דין שנכח בדיון: "הבעיה היא שהשב"ס תופס את עצמו כגוף ביטחוני-שיטורי ולא כגוף שיקומי. רוב הכסף הולך לאחזקת האסיר ולא לשיקומו".
אז אם כבר מדברים על כסף: אסיר עולה למשלם המסים, בכל שנה, כ-150 אלף שקל בממוצע. התוספות התקציביות שמבקשים שב"ס ורש"א כדי למקסם את יכולות השיקום שהם מציעים עומדים על כ-100 מיליון שקל בשנה, שזה סכום שמערכת הביטחון פולטת כשהיא מתעטשת. מדובר באמת בכסף קטן שהוא ההשקעה עם התשואה הטובה ביותר שמדינת ישראל יכולה לבקש. רק הנזקים הכלכליים מפשיעה, וזאת מבלי לכמת את כאב הקורבנות של הפושע ובני משפחתו, עולים עשרות מונים על הסכומים הנדרשים לשיקום אפקטיבי של אסירים, שיקום שיצמצם את חזרתם לחיי פשע ומכך את הפשיעה בחברה כולה.
אלא שאסירים, כפי שהיטיב ח"כ כהן לומר, הם החצר האחורית של מדינת ישראל. הם לא ניצולי שואה, לא גיבורי מלחמה ואפילו לא "סתם" עניים שהגורל התאכזר אליהם. אבל הם כן, ברובם, תוצאות של כשלי מערכות מדינתיות אחרות (בראשן מערכת בריאות הנפש ושירותי הרווחה). כך שגם אם אין להם לובי אצל פקידי האוצר וגם אם קשה לשווק לאזרח את הצורך בתקצוב שיקומם – חייבים לעשות זאת. בשביל כולנו.