"תמיד מדברים על החינוך, כאן הכל מתחיל", אומרת שני מנחם, בת 25, שנולדה וגדלה בשכונת שפירא בתל אביב, בצל התחנה המרכזית החדשה שכולם אוהבים לשנוא – מעבר לקו הגבול של שדרות רוטשילד. כמו חלק נכבד מבנות ובני גילה, שני חצתה את אותו גבול מדי יום. "אין תיכון עיוני אחד בדרום תל אביב", היא מסבירה. כאן אולי מתחיל הסיפור של שכונות שלמות שנפלו בין הכיסאות של הרשויות, במכוון או שלא, ונמצאות כבר עשרות שנים לפני הפריצה הגדולה – שכבר לא ברור מתי תגיע.
בין מאבקים מוצלחים ספורים לשיפור התשתיות, לכניסת תושבים חדשים, ישראלים וזרים, ולדור צעיר שמחפש לצאת – פניהן של שפירא, נווה שאנן, התקווה ושכונות נוספות השתנו מאוד בשנים האחרונות.
"היום אני לא חושבת שנשארו הרבה בשכונה", אומרת מורן, בת 27, ש"נמצאת בשכונת שפירא מגיל אפס". לדבריה, "הרוב עזבו. או שעברו צפונה יותר בעיר או שעזבו אותה. אם המצב היה נשאר קצת יותר כמו שהיה לפני כמה שנים, לא הייתי רואה את עצמי עוזבת. עכשיו, אני מתחילה להתלבט. אולי עדיף לחצות את רוטשילד".
- הדרום הפרוע: כך יהפכו מבקשי המקלט לבעיה של ישראל השבעה
- 60 שנה בגבעת עמל בלי תנאים? ממש מעניין את תשובה- צפריר בשן
- זמניים לנצח- הכל על עובדי קבלן
אור לוי, בן 28, גדל בקריית שלום, ולפני כשלושה חודשים החל לגור עם בת זוגו בעברו הצפון-מזרחי של מה שעוד נקרא דרום תל אביב. גם מתן בודגוב, בן 26, עבר לפני כשנה לקצה הצפוני של רוטשילד. שניהם לא רואים את היציאה מהשכונה כבריחה, וגם לא מקשרים אותה לשינויים שעברו על הדרום, אלא לחוויות האישיות שלהם.
אור, שהיה שותף פעיל במאבקים של תושבי השכונות, מבהיר כי היה רוצה להיות "חלק מעתיד טוב של המקום הזה", ומסכם את מצבן של השכונות בבירור: "יש לך פצע, אתה רוצה לשים פלסטר. אבל אף אחד לא רוצה לתת לך פלסטר".
שכונת שפירא והתחנה המרכזית החדשה. צילום: שני דוידוב
שני למדה בבית ספר לאמנויות במרכז העיר, ובהמשך בעירוני ד', בצפונה. "אני מרגישה קצת מיעוט. בתור ילדה, לא הרגשתי רגשי נחיתות, אבל כן קצת שונה", היא נזכרת. "היו הסעות לבית הספר. לילדים מהצפון היו כאלה אוטובוסים גדולים, ולנו היו מיניבוסים. זה לא הפריע לי בטירוף בתור ילדה, אבל מרגישים את זה".
במסגרת תוכנית האינטגרציה העירונית, תלמידים רבים מדרום העיר עברו מסלול דומה. "מתוך שכבה של 60, אחד או שניים נשארו ללמוד בדרום", אומרת מורן. אור נזכר כי "איכשהו, תמיד כשהיו מכות היו קוראים לי ולחבר'ה שלי מדרום תל אביב", אבל הקשר עם תלמידים צפוניים יותר לא נגמר שם. "הם היו באים אלינו, רואים את הבית כמו אוטובוס – אנשים באים והולכים. ואנחנו אהבנו את השקט אצלם. באזור אליאנס, ברמת אביב, הרבה מההורים מלומדים. דיברתי אתם, לא הייתי רגיל לדבר ככה עם מבוגרים. אלה הורים שיש להם זמן, הם פחות עסוקים בלשרוד".
הפערים בין הילדים מהדרום לאלה מהצפון התבטאו כמעט רק בסממנים חיצוניים שנבעו מהבדלים כלכליים, אך ההשפעה שלהם היתה לעתים מרחיקת לכת. מתן נזכר, למשל, במורה הפרטי למתמטיקה שהיה "לכל השכבה", ועלה 130-120 שקלים לשעה. ואילו הוריו כלל לא הבינו למה יש צורך במורה פרטי. ההשפעה על הציונים לא חמקה מעיניו של איש. אור מוסיף: "בדרום תל אביב רק מי שעזב את הלימודים ועבד, היה יכול להרשות לעצמו רכב".
"עד שנוצרה מודעות, זה כבר היה מאוחר מדי". אור לוי
"האינטגרציה אולי היטיבה אתי, אבל עשתה רע להרבה אחרים", אומר מתן. "הכוונות היו טובות, אף על פי שיכולים להיות פתרונות אחרים, כמו להקים בית ספר נורמלי בדרום. ראיתי חברים אחרים שנפלטו, נבעטו לעירוני י"א. לא עשו שום הכנה, גם לא של הסגל המקצועי. הם לא ידעו איך להכיל אנשים מרקע סוציו-אקונומי אחר, ומה הם צריכים כדי לממש את הפוטנציאל שלהם. הרבה תלמידים לא היו יכולים להתמודד עם דרישות בית הספר. שלחו את התלמידים לשם באוטובוסים בלי הכנה".
מי שיודע מה היה פה קודם, מתגעגע
"אני לא יכול להגיד שהרחוב מפחיד, אבל אנשים נהיו חלשים יותר. אני מסתובב פה שנים, אלי לא יפנו", אומר חן נדב, בן 26. הוא גדל בשכונת התקווה, עזב את השכונה עם הוריו לטובת גבעתיים ושב אליה לפני כשלוש שנים. כמו צעירים רבים שגדלו בשכונות, הוא התחיל להתגאות במקום מגוריו רק בגיל מאוחר יחסית.
"עם כל רגשי הנחיתות שהיו לי בתיכון, עכשיו אני מחבק את התרבות שבאתי ממנה", מבהיר מתן. "פתאום משהו חזר מהתחושה של איך שאני מקבל את הבית. אני חושב שזה היה תהליך, שהיה תלוי בהמון דברים. תהליך של קבלה שלי, אהבה של התרבות ושל השכונה. אני פתאום מוצא את עצמי שומע את השירים ששמעתי בבית, שהתביישתי להגיד ששומעים. יום שישי בצהריים בבית, כשאמא שלי מבשלת במטבח, אהובה עוזרי. זה מחזיר אותי למקום חם ומגונן בילדות. לא היה חסר לי כלום. עד שהגעתי לתיכון, לא ידעתי מה זה צפון או מרכז תל אביב. רק בדיעבד הבנתי שיש פערים".
"מי שנשאר בשכונת שפירא זה או מי שאין לו כסף, או מי שאין לו אנרגיה להתחיל להתעסק עם זה", אומרת מורן. "מי שנשאר פה זה מי שאין לו מפלט. מי שנכנס לפה בתקופה האחרונה, לא מדבר על להשתקע כאן, לא מדבר על לגדל פה ילדים. אלה לא אנשים שמרגישים את השכונה קומפלט. מי שיודע מה היה פה קודם, מסתכל אחורה ומתגעגע. מי שלא מכיר, מסתכל על המצב ואומר 'אני לא מבין על מה אתם מדברים'".
מתי הלכתי בשכונה אחרי השקיעה
סביב התחנה המרכזית החלו לעבור בתקופה האחרונה רכבי סיור ביטחוני, מעין סנונית ראשונה במחוות של העירייה לתושבי השכונות. "יש הרבה מאוד סיורים ביטחוניים, 24/7", אומרת שני. "זאת החלטה שקיבלו במנהלת דרום העיר, אחרי הרבה בעיות עם מבקשי מקלט". עם זאת, היא לא מרגישה שמשהו השתנה בתחושת הביטחון האישי שלה. "זאת השכונה שלי, אני לא מפחדת. אני לא מרגישה שיכול לקרות לי פה משהו שלא יכול לקרות באבן גבירול. אולי פה אני ארגיש יותר בטוחה, כי אדע לאן לרוץ", היא אומרת.
מורן מדגימה כיצד היא שומרת את התיק צמוד לגוף. "אני צוחקת על עצמי", היא אומרת. "זה פוזה של בירות כייסים כמו ברצלונה, לא של תל אביב. בתל אביב אני אמורה להרגיש בבית. זה ממש לא קורה". לדבריה, "אני לא חושדת בכל פרצוף שעובר, אבל כן מפחדת להשאיר את התיק שלי ככה, וזה קצת מלחיץ אותי. אני מוצאת את עצמי נועלת את האוטו פעמיים, וכשאני חוזרת הביתה מאוחר אני בעמדת מגננה. יש לי עיקול מתחת לבניין, אני לא יודעת מה יש שם, מה אין שם. כשאני מגיעה בשתיים בלילה לבית של חברה בצפון תל אביב, אני לא מרגישה ככה, אין פחד".
מדרחוב נווה שאנן. צילום: שני דוידוב
"אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הלכתי בשכונה אחרי השקיעה", היא מוסיפה. "זה עניין של השנים האחרונות. לפני זה, זה לא היה. משהו בהרגשה הכללית השתנה. אני לא רוצה ללכת הרבה ברגל בלילה. פעם, בחטיבה, בתיכון, הייתי הולכת באמצע הלילה מהתחנה המרכזית הביתה. עכשיו אני מתרחקת ממנה כמו מאש. בפעם האחרונה עשיתי את הדרך בריצה. אמרתי לעצמי אני חייבת לעוף מפה כששמענו שפרצו לדירות, כששמענו שיכורים ברחוב. שמעתי בלגן, ראיתי בלגן, זה מחלחל. ראיתי בעיניים שלי, זה לא סיפורי מעשיות. שמעתי שיכורים מסתובבים בחוץ. לרוב גברים, והם גדולים ממני פי שתיים. זה מפחיד. אני מרגישה פה קצת זרה בזמן האחרון".
"אני לא חושב שיש פוליטיקאי אחד שיכול לפתור את הקונפליקט הזה". מתן בודגוב
"בשנים האחרונות הרגשתי שהמאזן של הביטחון האישי השתנה", מודה מתן. "אני שמאלני, אבל אני לא חושב שכולם פליטים. אי אפשר להגיד שכולם ברחו ממוות ודאי לפני שבודקים. להגיד לך מי הרוב? אני לא יודע, וגם הם לא, כי הממשלה שלנו אימפוטנטית. בסופו של דבר, הביטחון האישי ירד. לחברים שלי שלא היה קורה להם כלום, קורים דברים. פשע תמיד היה, נכון, אבל עכשיו הפשע מתבצע בהתרסה. נכנסים לדירה, לא משנה אם אני נמצא שם או לא, עושים רעש ומאיימים עלי, או אונס שמתבצע באמצע העיר מתחת לפנסי רחוב. נכון, אונס הוא אונס הוא אונס, אבל נוסף האפקט של 'אני גם לא שם עליך שאתה רואה את הפשע'".
אם את בעדם, את נגדנו
איך מספרים את הסיפור של דרום תל אביב בלי להיקלע לחלוקה הוולגרית בין "מסתננים" ל"גזענים"? בין האוכלוסייה הוותיקה למבקשי המקלט שורר זעם רב. לשתיהן מגיע מקום, לשתיהן מגיע תיקון. באחד מהדיונים האחרונים בבג"ץ על התיקון לחוק למניעת הסתננות, שני הגיעה עם צוות הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב, ופגשה בשפי פז ובפעילי שכונות נוספים. "ניסיתי לדבר אתם", היא אומרת. "שפי אמרה לי, 'אם את בעדם, את נגדנו'".
את שפי פז פגשתי בלילה הלבן, על שדרות רוטשילד. יחד עם הקבוצה הקטנה שעמה, היא הגיעה גם לאחת ההפגנות נגד מתווה הגז. כעשר נשים וגבר אחד או שניים, בחולצות המאבק השחורות. מהרמקול בוקע שוב ושוב השיר שכתבה שפי: "הלילה יורד על העיר הלבנה / ובעיר השחורה עט הפחד / ילדה בוורוד נעולה בביתה / וזקנות חוברות להן יחד / כי קוראים לנו בחולדאית / המזבלה העירונית / ומה אנחנו כבר רוצות?/ תחזירו לנו ת'שכונות / ומה אנחנו כבר רוצים? / תחזירו לנו ת'חיים".
במאבק על תשומת הלב הציבורית – ובאופן אירוני למדי בעיקר בלב תל אביב – נדמה שלפעילות של "עוטף תחנה מרכזית" אין הצלחות כבירות. כמעט כל המבלים בשדרות רוטשילד לא זיהו במה מדובר. מעטים ניגשו וביקשו להביע תמיכה, ומעטים עוד יותר לקחו הפסקה מהחגיגות כדי להתעמת אתם.
הפעילות, מצדן, התעקשו כי "אין להן מושג על מה הם מדברים". נראה כי המסר – צריך להוציא את המהגרים משכונות הדרום – שנשען על חוויות אישיות של איבוד תחושת הביטחון ומלחמה על משאבים מוגבלים – מוצג כמסקנה האפשרית היחידה של מי שחי בשכונות. מי שלא מסכים עם "עוטף תחנה מרכזית" אינו מוזמן לדיון, להפך. אישה צעירה שסיפרה שהיא גרה בשכונת התקווה "כבר שבע שנים" והתנגדה נחרצות לטענות של הפעילות, נענתה במלה "שקרנית".
המצב מורכב יותר, יודעת שני. "הדיון על חולות לא יהיה דיון על שיקום השכונה", היא אומרת. "הרבה אנשים לא רוצים שיהיה לזרים רע, אבל חושבים שהרע מתנקז פה. המצב הקיים לא טוב, וזה על חשבונם. תחושת הקיפוח חזקה, הבעיה היא שהכעס מופנה למקומות הלא נכונים".
שפי פז (שניה משמאל) ופעילות נוספות של "עוטף תחנה מרכזית". צילום: אריאל לוין
"יש פה בעיה של שני הצדדים, ואף אחד לא מטפל בה", אומרת מורן. "יש את אלה שהחיים שלהם הרוסים מהצד הזה, ואת אלה שהחיים שלהם הרוסים מהצד השני. בואו תטפלו בזה, תעשו עם זה משהו. לעירייה לא אכפת. מפנים אותנו לממשלה, וגם לממשלה לא אכפת. מפילים אחריות אחד על השני כל הזמן, ואז באים לתושב המסכן שיושב כאן ואומרים לו 'אתה גזען'. זה מטריף אותי.
"ברגע שמישהו מתושבי השכונות מדבר, ישר מרימים עליו את השלט 'גזען'. לא, מאמי, אני לא גזענית, לא אכפת לי מהצבע של הבן אדם. גם אם תביא לפה חבורת אירים ג'ינג'ים בני אצולה, והם יתחילו לשדוד, אני אהיה נגדם. זה לא היה קיים עד לפני כמה שנים, ומפריע לי שאנשים אומרים לי שאני גזענית. אני לא. יש לי בעיה – שלא מטפלים, לא בי ולא בהם".
היא מזכירה את התגובות הקשות לכך שפעילי ימין הביאו מבקשי מקלט לבריכת גורדון שבצפון העיר ביוני 2011, ומבהירה: "הם מגיעים לבריכת גורן-גולדשטיין בקריית שלום, ואף אחד לא אומר מלה".
מזלזלים באינטליגנציה של האוכלוסייה
לטענתה של מורן, "הקורבן הופך עוד יותר לקורבן. זאת אוכלוסייה מוחלשת מראש, שמכניסים אליה אוכלוסייה מוחלשת עוד יותר. אם היא איכשהו מחזיקה מעמד, מוסיפים עוד משקולת והיא צונחת. אין מה לעשות, דרום תל אביב זה לא צהלה וגם לא מתחם בזל. כן, השכירות נמוכה. אני מבינה שזה מה שמושך אנשים לפה, אבל אי אפשר להכניס את הזרים רק למקום אחד".
אור היה פעיל ב"עוטף תחנה מרכזית" ובסיעת "דרום העיר", אבל מספר שוויתר על כך אחרי שנחשף, בין היתר, ל"הרבה משחקי כוח בקרב הארגונים השונים. במקום להתעסק ברווח של התושבים. שוכחים את המטרה, נשאר הרבה אגו". לדבריו, "הם כבר ככה שמונה שנים. כולם הולכים בכיוון הלא נכון.
"כשהיה את העניין עם לפתוח חנויות בשבת, חולדאי אמר שאם צריך, הוא יעמוד על הרגליים האחוריות שלו. המצב בדרום לא יותר קריטי? לא נעשה כלום, הכל סחבת. מזלזלים ברמת האינטליגנציה של האוכלוסייה. הם לא סובלים כי הם סלאח שבתי, אלא כי הם עוסקים בהישרדות. האוכלוסייה מודעת למצב הזה, ולא יכולה לעשות עם זה כלום".
צומת הרחובות יהודה הלוי ואלנבי, קו הגבול. צילום: שני דוידוב
"אין לי בעיה עם מי שבא לפה והחיים שלו חרא, אבל גם החיים שלי יהיו חרא, לאט ובזהירות. זה מקום שמחפשים לצאת ממנו, זה לא מקום להישאר בו", אומרת מורן . "לפני עשר שנים, כשסיימתי תיכון, הסתובבתי בשכונה ביום כיפור. לא הייתי יכולה לזוז מטר בלי להגיד למישהו 'גמר חתימה טובה', 'צום קל', 'מה נשמע'. היה לוקח לי שעות לעבור את ישראל גורי מקצה לקצה. היום, אני הולכת ואין אף אחד. זה אזור נפלא, אבל משהו כאן הלך לאיבוד".
לדברי אור, "עד כמה שחרא בדרום תל אביב, אנשים לא גמורים. אם הייתי גמור, הייתי עכשיו בכלא, כי הייתי עושה הכל כדי שהעתיד שלי, של הילדים שלי, יהיה טוב יותר. השיח צבוע, מתיימר. שולפים דברים קשים בקלות, בשני הצדדים. רק מתווכחים, מחפשים למצוא את הלא-בסדר. תכלס, זה פשוט. אם רוצים, תוך שנה המקום הזה רמת אביב ג'".
סיבה לשים עלינו
"נראה לי שאנחנו מתחילים להיות על המפה. מגיעים לשכונת שפירא הרבה יותר אנשים צעירים, שיודעים שמגיע להם יותר", אומרת שני. "לא נעים להגיד, אבל הגיעו לפה אנשים אחרים, שהם לא תושבי השכונה, ויש סיבה לשים עלינו פתאום. לפני זה כנראה לא היתה". לטענתה, ברשויות מכירים היטב את "השם הרע" שקיבלו השכונות בעקבות הגעת מבקשי המקלט, ומנסים לשפר בדרכים אחרות. "את הבעיה הזאת לא הולכים לפתור בזמן הקרוב, אז מנסים לתת את זה במקומות אחרים", היא אומרת.
"בקריית שלום היה ועד חזק, שידע לעמוד מול העירייה", מסביר אור. "בשכונות אחרות, זה התמוסס מהר מאוד. התחנה המרכזית יצרה מפגש מכוער, מגנטה את כל האוכלוסיות החלשות, נרקומנים, מסוממים. זה פשוט קרה. אנשים חיפשו לצאת. פלורנטין היתה אז כמו שנווה שאנן היום. התחילו ממנה, עוטף תחנה מרכזית וזה נפל באמצע. זה הצליח, אבל שם זה נתקע.
"אני מרגישה קצת מיעוט. שני מנחם
"בשנה לפני שהתחיל הבלגן, בנו את גינת לוינסקי, עשו חניכה. הגיע פתאום גל עצום של אלפים על אלפים של אנשים. המקום קרס תוך דקה. תשתיות, מים, גז. הם באים לפה, מורידים אותם, 'תסתדרו, בלי כסף, בלי כלום'. זה מה שהם עשו, הסתדרו". לטענתו, "מאז ומתמיד האזור היה מוזנח. חלק מזה זה האוכלוסייה עצמה. באנו ממעברות, פתאום יש מבנה. אמרנו 'בסדר', בכלל לא ידענו מה אנחנו יכולים לדרוש. עד שנוצרה מודעות, זה כבר היה מאוחר מדי".
"אני לא חושב שיש פוליטיקאי אחד שיכול לפתור את הקונפליקט הזה", מסכם מתן. "העירייה טענה ש'אנחנו לא קובעי מדיניות. אנחנו לוחצים על המדינה'. אבל כשהעירייה רוצה לעשות משהו, הם יכולים ללחוץ יפה מאוד. הוויכוח הזה עולה כל כך הרבה, בכל מעגל של חברים מהשכונה, של משפחה מהשכונה, של מכרים אחרים מהשכונה. הרוב יגידו בסוף 'בסדר, אני מוכן שיעזרו להם, אבל לא כולם פה'. זאת טענה שחייבים להבין".
לדבריו, "תמיד אומרים לי שאני אופטימי מדי, אבל אני עדיין מאמין שבשלב הזה יש סיכוי למצוא פתרון. זה נטל על הרווחה, על החינוך. כולם נושאים בנטל, אבל הצפון והמרכז צריכים לשאת בנטל גבוה יותר. שקל שנלקח על חשבון הדרום הוא לא כמו שקל שנלקח על חשבון המרכז או הצפון. גם האוכלוסיות של המרכז של הצפון יצטרכו להכיל ולקבל, ולא רק לדבר גבוהה. אבל המדיניות כרגע היא שאין מדיניות".
"ברגע שיתחילו, יהיה בסדר. אבל גוררים את הצעד הראשון כבר כמה שנים. אף אחד לא טורח, אף אחד לא מוכן לטפל בזה. צריך להעיר אותם, שימו להם שעון מעורר, לפני שזה יתפוצץ ברע", אומרת מורן. "אנשים אומרים לי 'אפשר לחשוב'. בוא, תקפיץ אותי הביתה בשתיים בלילה, רק אז תדבר. לכם אין את זה, איפה שלא תחיו".