יולי בעמאן. חם, חם מאוד. דקה אחרי הרמדאן הגיע החום הגדול והזכיר לכולנו שאנחנו במדבר. בחודשי הקיץ התיירים מדובאי וממדינות המפרץ הופכים לנושא השיחה הלוהט ביותר, גם כי הם מציפים את העיר במאות אלפים, אבל בעיקר כי הם ממלאים תפקיד ראשי בסיפור על משבר הזהות שעוברת העיר בעקבות תהליך של "דובאיפיקציה".
מבט על ריינבו סטריט מג'בל אל-לוויבדה
התוצאה, לפחות בינתיים, היא יצור כלאיים ששולח זרועות תמנון לשכונת עבדון. השכונה נהפכה בתוך שנים אחדות ממדבר צחיח למדבר צחיח עם בתים מרהיבים וחיבור מיידי למרכז העיר, לצפון השבע שזכה לקבל את פניהם של "מכה מול", "סיטי מול" ו"טאג' מול". בדרכים סביב הכיכרות הרביעית, החמישית והשישית צמחו בתי מלון וקופסאות זכוכית עצומות, וג'בל אל-לוויבדה נהפכה ללב הפועם של סצנת האמנות הרדומה למדי של ירדן.
שכונת ג'בל אל-לוויבדה
פרויקט חדש, "הבולבארד", מנסה לחקות את תרבות הבילוי והשופינג של מדינות המפרץ. זהו מעין מרכז קניות פתוח למחצה, משופע במיטב המותגים, שהתושבים והמבקרים מתבקשים לשוטט בו.
הבעיה היא שבעמאן הליכה ברחוב ללא מטרה נחשבת מוזרה לפחות כמו הנפת דגל דאעש (הבדיקות הביטחוניות מזכירות באופן מטריד למדי את תקופת הפיגועים בישראל). זה פשוט לא משכנע. הורט מחג'יאן, אדריכל שמשפחתו נמלטה לעמאן לאחר רצח העם הארמני, טוען שבעוד שבעיר כמו ביירות אנשים נמנעים מללכת ברחוב בגלל כבוד ויוקרה – בעמאן הסיבה היא תכנון לקוי. הבאים לעיר אפילו לא מעלים על דעתם אפשרות לצעוד בה.
שכונת ג'בל אל-לוויבדה
אבל הקו ההסברתי ברור ולא מתפשר – אנחנו רחוקים מלהפוך לדובאי, ואפילו לא בכיוון. מחוץ למלון אינטרקונטיננטל, אני נתקל בג'יפ ענק ונוצץ ובתוכו ארבעה גברים סעודים, לבושים בגלביות לבנות ולראשם כאפיות מסודרות בקפידה. את מושב הנהג מכסה פרווה שגבתה חיים משני זאבים לבנים לפחות.
מחזה כזה אינו נדיר בעמאן הקיצית. במובנים רבים בעיקר בקיץ העיר נהפכת למקום הפינוק הרשמי של עשירי המפרץ. לצד זה היא מקיימת חיים משלה, ותושביה לא מתביישים להתפנק בעצמם במנעמים שהוכנו לאורחים החאליג'ים.
ריינבו סטריט
***
בשנת 2004 הכריזה עיריית עמאן על פרויקט חידוש עירוני שאפתני למדי, שכלל שיפוץ ומיתוג מחדש של אזור ג'בל עמאן מצד אחד של וסט אל-בלד – מרכז העיר – ואזור ג'בל א-לוויבדה מעברו השני. כמו תל אביב שגילתה את הבאוהאוס, עמאן חיפשה לעצמה מורשת אורבנית. מרכז העיר קיבל אופי חדש וצעיר. משכנות האמנים והגלריות החלו למלא את לוויבדה, ואילו רחוב ריינבו התמלא בבתי קפה, בברים ובחנויות. ריינבו נשפך מג'בל עמאן, הצנוע למדי, למרכז ההיסטורי של העיר.
האדריכל והבלוגר הירדני אחמד חומייד כותב כי "עמאן הופכת לאט לאט לעיר אמיתית". העיר נבנתה ברובה בשנות ה-20 וה-30, לאחר שהמלך עבדאללה הראשון הכריז עליה כבירה החדשה, במקום א-סלט ההיסטורית. יותר מ-80 שנה אחרי החייאתה של עמאן הקטנה, "היא הופכת 'עתיקה מספיק' כדי להיות 'אמיתית'", מציין חומייד.
ריינבן סטריט
עשור מאוחר יותר, רחוב ריינבו – שאיש לא הצליח לומר לי מתי בדיוק התחילו לכנות אותו על שם בית הקולנוע ההרוס – הפך לסמל המובהק של העיר. אין אחד בעמאן שלא מכיר את ריינבו, וגם לא תמצאו מי שעדיין קורא לו אבו בכר א-סאדק.
מתישהו בעשור האחרון, ריינבו הפך מרחוב מוזנח, מעין פלורנטין של לפני שנות ה-90, למרכז התוסס של העיר. על הדרך, למה לא, גם שלטי הרחוב עברו מתיחת פנים והשם המוסלמי המובהק של הרחוב הישן הוסר מהם לטובת הקשת בענן. חומות הבתים הונמכו (מלבד זו של הקונסוליה הבריטית, שאנשיה סירבו מטעמי ביטחון). והנה, רחוב אחד ויחיד בעיר שבו נהוג כדאי, ואף רצוי, להיראות מהלכים.
ריינבן סטריט
בקצהו האחד של הרחוב, בכיכר הראשונה של עמאן, הוקם מעין גן עם ספסלים וטיפת צל. שוטר מפטרה שהוצב בעמאן לכמה ימים הגיע לשם לשבת ולעשן סיגריה רגע לפני שהוא נשלח בחזרה לדרום. התיישבתי לצדו והוא סיפר לי על ריינבו, שמאפשר קצת מנוחה בעיר. בהמשך הרחוב, בתי קפה וריח כמעט תמידי של עשן נרגילה, שנפסק רק לרגע כשעוברים ליד "פלאפל אל-קודס", אולי השריד היחיד מהחיים הקודמים של ריינבו.
לקראת סוף הרחוב, אם פונים במקום הנכון, מגיעים ל"בוקסאת קפה", שידוע בתור המקום היחיד בעיר לגייז. בצד השני "שמס אל-בלד", בית קפה היפסטרי שמקבץ כותבים, פעילים פוליטיים וסגנון ירדני צעיר ורענן, שנדיר לראות סתם כך ברחובות העיר.
קפה שמס אל-בלד
ביום שישי בצהריים רחוב ריינבו מתרוקן כמעט לחלוטין. סיפרו לי שגם אם לא הולכים לתפילה – ורבים הולכים אליה – עדיף שלא להיראות מסתובב בריינבו ביום שישי בצהריים. אז המתח בין הישן לחדש, בין המסורת למערב ובין הדת לחילוניות מורגש באופן קיצוני.
עמאן עוד מנסה להבין מה היא: עיר של מגדלי זכוכית ובולבארדים, שבה תושבי מזרח העיר הם רק נטל לא משתלב, נווה מדבר צנוע, או עיר צעירה א-לה ביירות שתהיה חייבת להתקין מדרכות יום אחד?
ריינבו סטריט בלילה
שאלת הפיתוח העירוני של עמאן תוכרע אולי רק כשירדן תכיר באופי האזרחי של בירתה, ותהיה מוכנה לחקור לעומק ובאומץ כל מיני הרכבות ושילובים בין חלקי העיר, בין התיירים לתושבים ובין הדת לחילוניות. "אנחנו לא באמת מדינה מוסלמית", הבהיר לי רזאן שחאדה, חבר של החברה שאצלה התארחתי, בשיחה על בירה במרפסת הבית – חצי בגאווה וחצי באשמה.
ריינבו סטריט בלילה