1. הם לא מסתננים:
זה מסתנן:
שנות ה-50. פדאיון
זה לא מסתנן:
שנות ה-2000. מבקש מקלט
מסתנן, infiltrator, לפי המילון החופשי ומילונים נוספים, גם בעוד שפות: אדם שחדר למדינת אויב, במטרה לבצע פעילות עוינת, כמו ריגול או השתלטות. לא מוזכרת שם פעילות עוינת מסוג "לתת למירי רגב עוד אפשרות להתלהם בפומבי". רק בוויקיפדיה בעברית, מילון שמתאים את עצמו למציאות הכי עכשווית, מוגדרת הסתננות "כניסה בלתי חוקית של אדם למדינה". זו הגדרה שמתארת את המציאות הישראלית – לא את המלה.
2. הם גם לא פליטים
או לפחות אין לנו דרך לדעת אם הם כן או לא. אמנת הפליטים קובעת שפליט הוא "מי שיש לו חשש מבוסס מפני רדיפה על רקע גזע, דת, לאום, השקפתו הפוליטית או השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת". הוא אמנם פליט בהגדרתו העצמית ובהגדרה החברתית מרגע שנמלט מאחד או יותר מאלה, אבל אין לזה משמעות חוקית עד שמדינה – או האו"ם – לא הכירו בו ככזה.
ישראל החליטה לתת לסודנים ולאריתראים שהגיעו דרך גבול מצרים מעין "מטריית הגנה" כוללת, שלא מאפשרת לגרשם לארצותיהם אבל אין בה כל פריבילגיה של פליט, ואף שוללת מהם את הזכות שעניינם ייבדק באופן פרטני כדי לקבל מעמד של פליט. בגלל שבקשות המקלט של האריתראים והסודנים בישראל לא נדונות – ברובן המכריע – לפני המוסדות האמונים על בדיקת מעמד פליט, אי אפשר לדעת אם הם פליטים, מהגרי עבודה או רוצחים סדרתיים שנמלטו מהכלא, ולכן הם נדונים להישאר בסטטוס הביניים, שהוא ההגדרה הנכונה היחידה היום: מבקשי מקלט.
3. מצרים לא מחכה להם
הטענה הרווחת, "הם כבר היו במצרים ולכן הם לא פליטים יותר", לא נכונה. אף אמנה בינלאומית אינה שוללת מאדם את מעמד הפליט על סמך זה שחצה יותר מגבול אחד. למעשה, רוב הפליטים עוברים ביותר מארץ אחת לפני שהם מגיעים לחוף מבטחים.
לפי סעיף 1 לאמנה בדבר מעמדם של פליטים מ-1951, פליט הוא אדם "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית ואינו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור".
העניין היחיד שכן קשור לסדר חציית הגבולות על-ידי מבקשי המקלט הוא הסכמי ההחזרה שנחתמים בין מדינות. כך, למשל, הסכם דבלין מאפשר למדינות החברות באיחוד האירופי להחזיר את מבקשי המקלט למדינה הראשונה החברה באיחוד שדרכה הם עברו. ההסכם הזה ספג ביקורת לא מעטה וב-2011 בית המשפט האירופי לזכויות אדם אף קבע שהחזרת מבקשי המקלט מבלגיה ליוון, שנעשה בהתאם להסכם דבלין, אינה חוקית, מכיוון שמבקשי המקלט אינם זוכים ביוון לביטחון. מאותה הסיבה לא כל הסכם שייחתם (אם בכלל) עם "מדינה שלישית" יהיה בהכרח חוקי.
ולא שנחתם כזה, כי מתברר שגם אוגנדה לא מחכה להם.
למעלה: קהיר, מצרים. למטה: קמפלה, אוגנדה. הייאוש לא יהיה יותר נוח
4. הם הפסיקו לבוא אלינו
כל מגיב אוטומטי ברשתות החברתיות יידע לספר לכם שאוטוטו ה-60 אלף שכאן נהפכים לחצי מיליון, ובשלב הבא כל אפריקה מגיעה לחגוג כריסמס בתחנה המרכזית הישנה. הגדר? אל תצחיקו אותם. זבוב מדברי היא לא מצליחה לעצור.
האמת: הגדר מכסה את רוב הגבול שבין ישראל למצרים, אך באזור הרי אילת היא לא נבנתה מסיבות טופוגרפיות ולכן מבחינה פיזית, יש לפליטים אפשרות לעבור את הגבול. אלא שעל-פי הנתונים הרשמיים של רשות האוכלוסין וההגירה, במשך כל שלושת הרבעונים הראשונים של 2013 נכנסו לישראל 36 "מסתננים" או מבקשי מקלט. עוד שלושה אנשים נכנסו עד דצמבר. האם יש גם כניסה לא מתועדת? כמעט בוודאות שלא. מבקשי המקלט חוששים מהרשויות וזקוקים למסמכים. לכן הם נוהגים לחצות את הגבול ולחכות לג'יפ הצבאי שיאסוף אותם. לאחרונה, כל מי שנאספו על-ידי הצבא נעצרו והובלו הישר למתקני הכליאה – ללא התנגדות מצדם.
מיליונים יקפצו מעליה. הגדר
5. הם מעדיפים את מילאנו על פני תל אביב
למגיבים יש גם גרסה לימים אחרים: "רק הגדר מצילה אותנו מהצפת מסתננים". אז כן, היא בהחלט עצרה, אבל הכניסה לישראל כמעט הופסקה לחלוטין בשנה האחרונה מעוד כמה סיבות: א. הגדר. ב. בית המשפט האירופי לזכויות אדם קבע שהסכם ההחזרה, שאיטליה חתמה עם לוב ב-2008, אינו חוקי, כיוון שהשהות במדינה זו מהווה סכנה עבור המהגרים. איטליה הפסיקה להחזיר פליטים ללוב, ולכן חזרה להיות "יעד אטרקטיבי" לפליטים.
זו הסיבה שלאחרונה ראינו ושמענו על הספינות שטובעות בדרך לאיטליה: המהגרים מסומליה, אתיופיה ומאריתריאה – מדינות שהיו קולוניות איטלקיות בעבר – שוב החלו לנסות לברוח מארצותיהם דרך הים. ג. נוכחות הצבא המצרי בסיני. לאחר התוהו ובוהו שנוצר בעקבות נפילת מובארק, המצרים יזמו ב-2012 "מבצע סיני" משלהם – פריסה של כוחות צבא מסיביים בחצי האי, בעיקר כמענה לטרור. כעת הצבא חוסם את הנתיבים שמשמשים הן להברחת סמים, הן לארגוני טרור והן להברחת מהגרים.
זה מה שאתם מעדיפים? על פנינו?! מילאנו
6. גם גבר חסון יכול להיות פליט נרדף
מבקשי המקלט הם אוכלוסיה של גברים בעיקר, צעירים, בגיל עבודה, ומכאן קל להסיק כי הם באו לעבוד – נשלחו כראש חץ על ידי משפחותיהם העניות כדי לשלוח כסף הביתה, אולי להכין את הקרקע להגירה כוללת. התפישה הזאת היתה נכונה, בחלקה הראשון, בנוגע למהגרי העבודה של שנות ה-90 (שרובם לא רק שלא הסתירו, אלא אף הגדירו את עצמם ככאלה), והם גורשו במאסות גדולות בתחילת שנות ה-2000.
בנוגע למבקשי המקלט של העשור האחרון, אין קשר בין העובדה שיש יותר גברים צעירים וחסונים, לבין הסיבות שבגללן היגרו. בעולם, ככלל, מוכרים שני סוגי הגירה – הגירה מתועדת והגירה לא מתועדת. ההגירה המתועדת היא בעיקר הגירה של נשים (כמו עובדות הסיעוד, במקרה של ישראל), ואילו ההגירה הלא מתועדת (מה שנקרא אצלנו "הסתננות", "כניסה בלתי חוקית" וכו') היא לרוב הגירה של גברים. הסיבה: קשיי הדרך והסיכונים מותירים את הנשים והילדים מאחור, והגברים מפלסים את הדרך. לפני שהוקמו מחנות העינויים בסיני, המצב היה שונה: הרבה אנשים הגיעו עם המשפחות. כעת ישנם גברים שמשאירים את משפחותיהם בארצם או איפשהו באמצע הדרך וממשיכים הלאה. בין השאר, כדי להרוויח את לחמם ולפרנס את משפחותיהם. העובדה שהם צריכים להתקיים בעצמם ולקיים את משפחותיהם אינה הופכת אותם לפחות פליטים.
בנוסף, הבריחה מאריתריאה היא בעיקר בריחה מהגיוס לצבא – סכנה שאורבת בעיקר לגברים. לכן רוב מבקשי המקלט הם אכן גברים.
גברים חסונים. הצעידה ממתקן חולות
7. החיים בחולות אינם פיקניק, וגם אינם בחולות
נכון להיום, הרבה יותר מבקשי מקלט נמצאים בכלא סהרונים מאשר במחנה השהייה חולות. אמנם לאחר שבג"ץ פסל את הגרסה הקודמת של החוק למניעת הסתננות המדינה היתה מחויבת לשחרר את מבקשי המקלט מכלא סהרונים, אך בפועל רובם נותרו בפנים מהסיבות הבאות: א. המדינה לא סיימה את הליך בחינת מעמדם. ב. הקטינים לא שוחררו בטענה כי אין למדינה כרגע חלופה עבורם. ג. מבקשי המקלט החשודים בעבירות פליליות שונות (גם הקלות ביותר) לא שוחררו אף על פי שהם לא נשפטו ולא הורשעו. ד. קבוצה נוספת של מבקשי מקלט לא שוחררה בטענה כי עליהם לעבור טיפול מונע נגד שחפת. ה. עוד קבוצה של מבקשי מקלט לא שוחררה כיוון שהם אינם אזרחי סודן או אריתריאה, ולכן, לפי עמדת המדינה, ניתן להרחיקם. ו. משתתפי הצעדה לירושלים נעצרו ונאסרו לתקופות של חודש עד שלושה חודשים – כלומר, הוחזרו לסהרונים. כרגע, לפי ההערכות, בחולות נמצאים, ככל הנראה, בסביבות 200 אנשים. מעל 1,000 בני אדם נוספים כלואים בסהרונים.
מבקשי המקלט שמקבלים בשבועות האחרונים "זימונים" ממשרד הפנים להגיע לחולות, אמורים להגיע לשם תוך 30 יום. זו הסיבה שכרגע חולות עומד כמעט ריק – ועדיין מתקשה מאוד לספק את הצרכים הבסיסיים של דייריו.
כמעט ריק. חולות
8. הם מסוגלים לארגן הפגנות לבד
קצת מוזר לחשוב שעשרות אלפי אנשים, מתנגדי משטר בארצותיהם, עם תודעה דמוקרטית מפותחת, שעברו את זוועות המדבר בדרך לכאן וחיים במדינה שמדכאת את זכויות האדם הבסיסיות שלהם – מסוגלים לארגן הפגנה פחות טוב מ- 200 (בקושי רב) חברי ומתנדבי ארגונים, שמאז קיץ 2011 לא הצליחו להוציא נמלה מקִנה, וגם בקיץ ההוא לא היו הכוח הדומיננטי. אם הישראלים היו יודעים לעשות זאת כל כך טוב, אולי הם היו מצליחים להביא יותר מ-400 אנשים להפגנות נגד הגירוש ב-15 השנים האחרונות.
בניגוד לכל תיאוריות הקונספירציה – המחאה הזאת ספונטנית לחלוטין. ארגנו אותה מנהיגי הקהילות המהגרים מסודן, אריתריאה ומדינות אפריקאיות אחרות כשחשו שלאחר שנים של איומים של אלי ישי, שלא לווו בדרך כלל במעשים, כעת הסכנה היא מוחשית. אנשים החלו להיעצר ברחוב, פליטים שביקשו להאריך את אשרת השהייה שלהם החלו לקבל זימונים לחולות. הפליטים מקבלים בברכה ובתודה ייעוץ משפטי וסיוע לוגיסטי מארגוני זכויות אדם ומפעילים ישראלים שמעוניינים לעזור, אך את כל ההחלטות הם מקבלים באופן עצמאי לחלוטין. למעשה, אם זה היה תלוי בארגוני זכויות האדם, המחאה לא היתה מתרחשת כלל. עובדי הארגונים מיואשים מדי מכדי להאמין בכך שהפגנות בסדר גודל כזה אפשריות.
ישראלים היו מארגנים את זה יותר טוב. כיכר רבין השבוע
עזרו בהכנת הכתבה: באסו בלולה, מבקש מקלט מסודן ואחד ממנהיגי מחאת הפליטים; אורית מרום מא.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים; עו"ד עודד פלר, ראש תחום הגירה ומעמד באגודה לזכויות האזרח
עוד נתונים מאירי עיניים: http://www.slideshare.net/estsegal/facts-about-refugees
צילומים: משה פרימן (לע"מ), יותם רונן, אורן זיו ושירז גרינבאום (אקטיבסטילס), ויקיפדיה, קארין קייל