איור: ניב תשבי
26/10/2014
שר הביטחון, משה יעלון, הורה הבוקר למנוע נסיעת פועלים פלסטינים בתחבורה הציבורית בשומרון, בהתאם לעמדת המתנחלים.
כותב חיים לוינסון ב"הארץ": "על פי ההנחיות, הפועלים לא יוכלו לעלות על אוטובוסים ישירים ממרכז הארץ לגדה בתום יום עבודה, אלא יחויבו להגיע למעבר אייל, המרוחק מריכוזי המתנחלים, ומשם יוכלו לנסוע אל בתיהם. ההחלטה התקבלה על אף שבצבא סבורים שנסיעת הפועלים באוטובוסים אינה מהווה סיכון ביטחוני". ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי נסע באחד הקווים האלה וטען כי לא היה נותן לביתו לנסוע בהם, וכי "האוטובוסים מלאים ערבים".
לפני פחות משנה נסעה ליזה רוזובסקי הלוך ושוב בקו המשותף, ריאיינה את היהודים והערבים שנוסעים בו, והביאה תמונה אחרת.
23/12/2013
קו מספר 286 של חברת אפיקים, אוטובוס מאסף מהתחנה המרכזית בתל אביב עד לאוניברסיטת אריאל. השעה שלוש ומשהו אחר הצהריים, הנהגת מתניעה וסוגרת דלתות. האוטובוס יוצא מתל אביב כשעליו שלושה פועלים פלסטינים, בחור עם כיפה סרוגה ואני. אחר כך עולה חבורה של ילדים רוסים בלונדינים. הם מתיישבים מאחור ומתחילים לצחקק ביניהם, אני קולטת כמה מלים גסות ברוסית. ברמת גן עולים אנשים עם כיפות סרוגות, בהמשך חבורה של נערים עם כיפות שחורות מקטיפה, עוד כמה גברים שנראים פלסטינים ואשה בלונדינית מבוגרת. רוב הפלסטינים מתיישבים בספסלים האחוריים, הם נראים בני 40 פלוס. אחד מהם, מבוגר יחסית, מעיין בתלוש המשכורת שלו במשך דקות ארוכות. תלוש המשכורת כבר לא חדש. לאחר העיון הוא מקפל אותו בקפידה ומכניס לכיס האחורי של המכנסיים.
הנסיעה מתמשכת. שקט באוטובוס, כמעט פסטורלי. נדמה לי שיש תחושה של מתח באוויר, מלה מיותרת לא נאמרת. האוטובוס מתמלא לאט-לאט, אבל עד מחלף גהה עדיין יש מקום. במחלף עולה קבוצה גדולה של פועלים, כ-17 איש. חלקם תופסים את הספסלים הפנויים האחרונים, האחרים נשארים לעמוד. במחלף מורשה עולים עוד כמה נוסעים, ביניהם חייל. במחלף ירקון, ליד מסעדת "המקום של יגאל", הנהגת כבר לא מעלה נוסעים – אין מקום. המיקרוקוסמוס של הדו-קיום הושלם.
אני יורדת בצומת אריאל בעקבות קבוצה גדולה של גברים פלסטינים. אשה שיושבת לידי, בכובע עגול וחצאית ארוכה, עוד מספיקה להזהיר: "לא כדאי לך לרדת פה, אני רק אומרת לך". אני יורדת. ליד התחנה עומדות שתי נשים דתיות, צעירה ומבוגרת בעלת חזות רוסית. הפועלים הולכים משם אל מעבר לפינה, שם מחכים להם מוניות ופרייבטים פלסטיניים, שמסיעים אותם לכפרים. שתי הנשים מדברות בקול נמוך, ואני מתקרבת כדי לשמוע. "התקרבתי ואמרתי, אתם עומדים פה", אומרת המבוגרת לצעירה, "אי אפשר לתפוס טרמפים… אני אזמין משטרה".
אלוף עם דעות שמאליות
ככה, בקולות כבושים, מתנהלת לה בכל יום הדרמה של הנסיעה יחד באוטובוסים, מתנחלים ופלסטינים. הדרמה הזאת הגיעה לשיאה במרץ האחרון, עם פרוץ מהומת קווי ההפרדה, או "קווי האפרטהייד" – הוספת קווים לפלסטינים בלבד ממחסום אייל לערי ישראל. הקונפליקט לא נפתר גם לאחר שהרעש בתקשורת שכך. שתיים מהקבוצות הכי קרובות פיזית והכי רחוקות בכל מובן אחר במציאות הישראלית, שנושאות על כתפיהן את המשבר הבינלאומי המרחף קבוע מעל ישראל, שכל חיכוך ביניהן יכול להצית אש, דווקא שתיהן ממשיכות לחזור יחדיו בכל אחר צהרים מהעבודה.
לפני כשנתיים, כשמספר היתרי העבודה בישראל שניתן לפלסטינים הוגדל (בשלבים, מכ-33 אלף ועד לכ-48 אלף אישורים היום), התחילו הפועלים הפלסטינים להשתמש בקווי האוטובוס מישראל לגדה ולעתים גם מהגדה לתוך ישראל, קווים שהיו עד אז בשימוש ישראלים בלבד. עד מהרה ניצת המאבק נגד הנסיעות המשותפות: מתנחלי השומרון, בראשם תושבי אריאל, היפנו לכל מי שהסכים להקשיב טענות על חשש ביטחוני, כי פלסטינים עולים לאוטובוסים ללא בדיקה, על הטרדות מיניות ועל צפיפות בלתי נסבלת, בעקבות העלייה הדרסטית במספר הנוסעים. במרץ התחילה אפיקים להפעיל את "קווי האפרטהייד", אוטובוסים נפרדים לפלסטינים שיוצאים בבקרים ממחסום אייל ומגיעים הישר למרכז הארץ. הסיפור התפוצץ בווינט וישראל געשה, בעיקר סביב החשובה בשאלות – "איך זה ייראה כלפי חוץ".
צילומים: ליוי וינטר
בקיץ האחרון, כשבתל אביב, באר שבע ונהריה הספיקו לשכוח לגמרי מסיפור האפרטהייד – הגיע מאבק המתנחלים לשיאו בהפגנות, עצומות, ואפילו התארגנות ספונטנית של הסעות פרטיות לתושבים שאינם רוצים לנסוע יחד עם פלסטינים. בתגובה הודיעה חברת אפיקים על "תגבור הקווים" ואף ארגנה הסעות חינם לאריאל.
לפי חבר מועצת אריאל מקס צ'רנוגלז, הבעיה אמנם החלה לפני כשנתיים אבל הוחמרה בחצי השנה האחרונה, בעקבות הרחבה נוספת במתן אישורי עבודה לפלסטינים. גרסתו של עבד שאקור, בעל מכולת בצומת אריאל העושה לאחרונה שימוש תכוף באוטובוסים, שונה: השימוש השגרתי של פלסטינים באוטובוסים של אפיקים בדרך חזרה מהעבודה בישראל התחיל דווקא באפריל, אחרי מהומת "קווי ההפרדה", כש"הממשלה אישרה לפועלים הפלסטינים לעלות לאוטובוס". הוא מספר ש"פעם לא היו נותנים, הנהג היה אומר: 'זה החוק של החברה'. לא נותנים. מדי פעם היו נוסעים, אבל לא כמו היום".
בדיון שנערך בכנסת בעקבות הלחץ של המתנחלים השמיע מנכ"ל חברת אפיקים, בן חור אחוות, גרסה שלישית. לטענתו, באפריל האחרון הוציא אלוף פיקוד המרכז ניצן אלון צו שהפך את השימוש של פלסטינים בתחבורה ציבורית בדרכם מישראל אל הגדה לחוקי, בניגוד להיותו לכאורה לא חוקי עד אז. הגרסה האחרונה היא הנפוצה והמקובלת ביותר על תושבי אריאל. חלק מהם אף מאמינים כי האלוף, שנחשב בעיניהם ל"בעל דעות שמאליות", הוציא את הצו בכוונה, כדי לשסות את המתנחלים בפלסטינים ולהוציא לראשונים שם רע של גזענים.
מה האמת? כל הגרסאות מוטעות, אבל גירסתו של שאקור קרובה יותר למציאות מהאחרות. לא היתה החלטת ממשלה, לא היה צו אלוף, גם לא שינוי דרמטי ופתאומי במספר היתרי העבודה. הנסיעה ההמונית של פלסטינים בתחבורה הציבורית התאפשרה באופן אבסורדי דווקא בעקבות מהומת קווי ההפרדה שגררה, כך נראה, שינויי התנהגות ותודעה מרחיקי לכת הן בקרב נהגי אפיקים והן בקרב הנוסעים הפלסטינים. המהומה היתה אמנם על לא דבר, כפי שהתברר בדיעבד, אך התוצאה הנלווית והבלתי צפויה שלה היתה מהפכה: הפלסטינים משתמשים ביוצאם לעבודה בקווים היעודיים שנוספו, "קווי ההפרדה", ובחזרה הם משתמשים בקווים הרגילים, של המתנחלים, שנהפכו פתאום זמינים עבורם.
ההנחה הסבירה ביותר היא שנהגי חברת אפיקים פשוט הפסיקו לאסור על פלסטינים לעלות לאוטובוסים, והפלסטינים מצדם הפסיקו לחשוש והחלו להשתמש בתחבורה ציבורית באופן שגרתי.
האוטובוסים המעורבים הדחוסים מלאים פלסטינים שזו מבחינתם הדרך הכי זולה וסבירה לנסוע מישראל הביתה, ופרצופיהם העגומים של המתנחלים לא משנים את זה.
מבחינת תושבי אריאל, לעומת זאת, עצם איזכור המלה "אוטובוס", גוררת אנחה ארוכה של ייאוש. הם נוסעים עם הפלסטינים בדרך הביתה, ממשיכים לחיות בתוך בעיה שלא נפתרה ומתקשים לראות איך תיפתר.
שלא ניתפש כגזענים
אוטובוס הוא כור ההיתוך היחיד שעוד נותר בישראל. אם לא היו אוטובוסים, לא הייתי מכירה לא את אריק איינשטיין ולא את אייל גולן. אם לא היו אוטובוסים, חלק גדול מהישראלים לא היו מכירים אנשים שאינם הולכים אתם לאותו בית כנסת, שלא היו אתם בגרעין, שלא ישבו אתם על הברזלים, שלא למדו אתם בחוג שחמט. לולא הנסיעות המשותפות בתחבורה הציבורית, מתנחלי אריאל מעולם לא היו חווים בצורה כה מוחשית את החוויה של להיות בתוך רוב פלסטיני. אבל כמו שכבר הבנו, אין כאן מבחינתם הגשמה של חלום.
כבר בסוף 2011, כאשר השימוש של פלסטינים באוטובוסים עוד היה דל ומזדמן, התחילו מתנחלי השומרון להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות כדי להיפרד משכניהם לספסל. בינואר 2012 כתב ראש העיר אריאל אז, רון נחמן, לאלוף פיקוד המרכז אז, אבי מזרחי: "לאחרונה התקבלו בלשכתי מספר פניות בנושא עלייתם של בני מיעוטים לתחבורה ציבורית. הנושא נידון מול חברת התחבורה 'אפיקים', אך אין ביכולתה, או ביכולתי לפתור עניין זה, ולכן אני מבקש את עזרתך במציאת פתרון לבעיה".
נחמן, שנפטר בינואר השנה, הגדיל לעשות והציע שלושה פתרונות אפשריים: "1. ביטול התחנות בצומת נתי אבישר ובצומת אריאל – אין הכרח שכל הקווים המגיעים מאזור המרכז יעצרו בכל התחנות בדרך לאריאל; 2. לחייב ערבים תושבי יו"ש בעלי אישורים לצאת ולחזור דרך אותו מעבר, ולאסור חזרה דרך מעבר חוצה שומרון; 3. בדיקה אקראית של אוטובוסים במחסום משטרתי לאיתור שב"חים" (ההדגשות במקור).
בהמשך פנה נחמן ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ולאחר מכן למשנה ליועץ נמשפטי לממשלה, מלכיאל בלס, אך נענה שהסוגיה אינה משפטית, אלא בטחונית.
אלוף הפיקוד התחלף בינתיים, וב-12 במרץ 2012 פנה ראש העיר לאלוף הפיקוד החדש ניצן אלון, הפעם בטונים גבוהים יותר: "בחודשים האחרונים הפכה הנסיעה באוטובוסים לאריאל לסיוט לתושבים שלנו. עובדים פלסטינים פשוט התעללו או התעמרו בהם במהלך הנסיעה… לא ייתכן שנוסעים תמימים בישראל, ובהם חיילים, יהפכו לקורבנות להתנהגות אלימה של פועלים פלסטינים. אני פונה אליך בבקשה לשים קץ לתופעה הזו שפגעה קשה בתחושת הביטחון של הנוסעים בתחבורה הציבורית".
ב-13 במרץ שלח נחמן עוד מכתב לאלוף הפיקוד. המכתבים לא נענו. במאי שלח תזכורת ולאחר מכן שוחח עם אלון. ביולי כתב לו שוב, והפעם צירף לפנייתו מכתב של מנכ"ל חברת אפיקים, בן חור אחוות, לשר התחבורה ישראל כץ. קריאה נואשת זו של אחוות נשלחה לשר ב-17 במאי 2012 והיא ראויה לציטוט מקיף:
"לאור התלונות הנ"ל והטענות של התושבים כלפינו, דבר שגרם וממשיך לגרום לנזק תדמיתי וכספי עצום לחברתנו, ובשל הדילמה הבטחונית והמוסרית שאנו מצויים בה, ערכנו בדיקה משפטית בנושא, הן בדבר השאלה האם בסמכותנו לדרוש הזדהות של נוסע משלם, כזה או אחר, והן בדבר השאלה האם בסמכותנו למנוע ו/או לא לאפשר עלייה של נוסע משלם לאוטובוס במסגרת קווי השירות, תהא זהותו אשר תהא, אף אם מדובר בתושב הרשות הפלסטינאית… בפועל לא מצאנו כל אזכור בעל עוגן משפטי… המקנים לחברתנו ו/או לנהגינו ו/או למי מטעמנו סמכות לדרוש הזדהות נוסע משלם המבקש לעלות לאוטובוס ו/או סמכות למנוע מנוסע משלם לעלות לאוטובוס ובכלל זה פלסטינים".
בהמשך המכתב פורש אחוות את הבעיות והשאלות שהסוגיה מעוררת: בנוגע לבעיה הבטחונית הוא כותב: "בעיה בטחונית ראשונה במעלה שאותו תושב רשות (בין אם הוא שב"ח ובין אם לאו) עלול להיות מפגע בפוטנציה; לתושבי הרשות אסור להיכנס לתוך היישובים בשומרון. כשתושב הרשות עולה לאוטובוס, עוד במקום שאינו בשטחי השומרון… והאוטובוס מגיע להיכנס לתוך יישוב בשומרון, נוצר מצב שכביכול אנחנו מכניסים אותו לתוך היישוב מבלי שאנחנו נדע את זהותו ומבלי שהשומרים בשער הכניסה ליישוב יודעים כי באוטובוס ישנו תושב הרשות".
עוד הוא מוסיף כי "תושב הרשות שעולה לאוטובוס תופס את מקומו של נוסע ישראלי בפוטנציה. אוכלוסיית השומרון הינה אוכלוסייה בעלת רגישות מיוחדת לנושא דנן. הנוסעים הישראלים שעולים לאוטובוס מרבים לריב ולהתווכח עם נהגינו בשל כך שנהגינו לא דורשים הזדהותו של נוסע, כזה או אחר, בו הנוסעים הישראלים חושדים שמדובר בתושב הרשות. ישנם בני מיעוטים ממוצא ערבי, תושבי יישובים בתוך מדינת ישראל (כפר קאסם, למשל) שעושים שימוש בשירותיה של חברתנו. כלומר, לא כל אדם בעל חזות מזרחית הינו בהכרח תושב הרשות הפלסטינית. מכאן, שאף אם היו ניתנות לנהגינו סמכויות לדרוש הזדהות של נוסע, הרי שדרישה שכזו, ולו רק בשל חזותו של אותו אדם (שכן, זהו הקריטריון העיקרי שאנו כבני אדם, בתפישתנו, מורגלים לו, לצערי), עלולה ליצור מצב בעייתי ביותר לפיו אנו כביכול ניתפש בעיני הציבור כמי שעושים אבחנה על רקע גזעני".
מההתכתבות אפשר ללמוד, שהן בעירייה והן בחברת אפיקים היו מודעים היטב לחוק, שאוסר להוריד פלסטינים מהאוטובוס. אך הנוהג בפועל היה לצפצף על החוק. סרטון, שצולם והופץ על ידי עמותת קו לעובד, תיעד סצינה מכוערת: נהגת של חברת אפיקים מסרבת להתחיל בנסיעה עד שנוסע פלסטיני לא יעזוב את האוטובוס. בסוף המשטרה מגיעה ומאלצת את הנהגת להעלות את הנוסע. אבל כשלא היו מצלמות בסביבה התוצאה בדרך כלל היתה שונה: הנהגים פשוט לא היו מעלים את הפלסטינים ובזה נגמר הסיפור.
הן מאמצי ראש העיר אריאל והן הורדת פלסטינים מאוטובוסים על ידי הנהגים חלפו מתחת לרדאר התקשורתי. הסערה הציבורית פרצה רק בעקבות הקצאת האוטובוסים היעודיים לפלסטינים, כשאלה החלו לצאת מוקדם בבוקר ממחסום אייל ולהביא את נוסעיהם לתל אביב, כפר סבא, רעננה ופתח תקוה. התקשורת זיהתה בצדק את ההפרדה וחגגה על האפרטהייד הגלוי לעין והמצטלם היטב, אך פספסה נקודה חשובה: בין אם בכוונה או בדרך אגב, האוטובוסים אכן היטיבו עם העובדים הפלסטינים, כפי שטען להגנתו משרד התחבורה.
פנים אל מול פנים
ההפרדה בין פלסטינים למתנחלים בגדה המערבית אינה מתחילה ואינה מסתיימת באוטובוסים. הבסיס שלה נמצא בהפרדה במחסומים, ביציאה מהשטחים לישראל. שתי הנקודות הבודדות שדרכן הפלסטינים מורשים לצאת מאזור שומרון אל ישראל הם מחסום אייל הצמוד לקלקליה ומחסום נעלין. את שני המחסומים האלה מפעילים חיילים. המתנחלים, לעומת זאת, יוצאים מהגדה דרך יתר המחסומים, שכולם "מאוזרחים", כלומר, מופרטים, כמו מחסום חוצה שומרון הנינוח. מי שמתפעל את המחסומים המיועדים לאוכלוסייה הישראלית הם עובדי קבלן של חברות פרטיות.
גם לפני הקצאת הקווים, רובם המוחלט של הפועלים הפלסטינים (כלומר, כל מי שלא הסתנן לישראל דרך הפרצות בגדר או לא הצליח להשתחל לאוטובוס ישראלי בזכות חזות "לא פלסטינית") ממילא עבר בבוקר במחסום אייל כדי להגיע לעבודה במרכז הארץ. רק שלפני הקצאת האוטובוסים הם נאלצו להשתמש בשירותיהם היקרים והלא איכותיים במיוחד של נהגי הטרנזיטים, שחיכו להם מעבר למחסום. המחיר היה בסביבות 25-20 שקלים לנסיעה מהמחסום למרכז הארץ, ואותו סכום בדרך חזרה. לדברי הפועלים, הם היו נדחסים בטרנזיטים כמו סרדינים, 15 אנשים באוטו. הקווים המופרדים איפשרו להם, לראשונה, קווי אוטובוס ראויים, מהמחסום למחוז חפצם.
למעשה, סיבת ההפרדה לא היתה בקווים, אלא במחסומים המופרדים – אלה לישראלים ואלה לפלסטינים. כך שהתקשורת גם לא דייקה בפרטים. אך המהומה שקמה הבהירה לציבור הישראלי, לחברת אפיקים, וכנראה גם לפועלים הפלסטיניים נקודה אחת פשוטה, שכנראה לא היתה לגמרי מובנת מאליה: אסור להוריד אנשים מהאוטובוס בגלל צבע עור, מראה חיצוני, לאום או אזרחות. הנוהג של אי העלאת נוסעים פלסטינים לאוטובוס הופסק. הוא לא היה חוקית גם קודם, אך לפני פרוץ המהומה הצורך להקפיד על החוק לא היה לגמרי מובן מאליו.
בגלל שבחזרה לשטחים לא נשמרת ההקפדה על המחסומים (החזרה של פלסטינים לשטחים, מבחינת צה"ל, יכולה להיעשות בכל דרך שהיא) פועלים פלסטינים התחילו לנסוע חזרה באוטובוסים המעורבים, נהנים מהמיזוג, ממשיכים לחסוך בין 30 ל-50 שקלים על נסיעות בכל יום, וזאת בתקופה שבה ההפרדה בין יהודים תושבי השטחים לבין הפלסטינים נהפכה לכמעט הרמטית ברוב התחומים (מלבד קניות זולות ועבודה זולה). תושבי אריאל והסביבה אולצו להיפגש יום יום פנים אל פנים עם עשרות פלסטינים, ולא סתם להיפגש אתם, אלא לשהות בחברתם ובקרבתם הבלתי אמצעית דקות ארוכות.
המהומה בתקשורת שככה. מבחינת תושבי אריאל הבעיה החמירה שבעתיים.
ממקום של מצוקה
איזבלה גורבטוב, תושבת אריאל מ-1998, היתה שותפה פעילה לארגון שתי ההפגנות שנערכו באריאל בקיץ האחרון. לדבריה הבעיה העיקרית היא העומס שהביאו הנוסעים החדשים. השיא האישי שלה הוא 11 אוטובוסים ברצף שחלפו על פניה מבלי לעצור ליד התחנה שבה היא מחכה בדרך חזרה מעבודתה ברמת גן. אם בעיה תחבורתית דומה היתה נוצרת במקום אחר בארץ, היא מאמינה, כבר היתה כבר קמה מהומת אלוהים.
גורבטוב מספרת על מקרה קשה של הטרדה מינית שלו היתה עדה: "עלינו בפתח תקווה, 23 ערבים ואנחנו, שלוש נשים. אנחנו בדרך כלל משתדלות לשבת ביחד. אז אני ואחת הנשים ישבנו מקדימה, ילדונת צעירה התיישבה מאחור. פתאום היא התחילה לצעוק 'די!' ונשמע הצחוק שלהם. היא רצה אל הנהג וביקשה לעצור את האוטובוס. היא ממש התייפחה. הוא הציע לה להזמין משטרה, אבל היא ענתה רק: 'די, אני לא רוצה כלום', וירדה".
גורבטוב, כמו תושבי אריאל נוספים, אומרת שהטרדות מיניות והצקות מצד הפלסטינים הן דבר שבשגרה. המצב לטענתם היה חמור במיוחד בקיץ, כאשר נערים פלסטינים הרבו לנסוע באוטובוסים. היא גם מתעקשת להפריך את הסברה שאין פרצות בגדר ומספרת על עשרות השב"חים שעולים בראש העין לאוטובוסים הנוסעים אל מרכז הארץ.
יפעת אריאלי, בעלת ועורכת אתר החדשות המקומי אשקובית לב השומרון היא ממובילות המאבק למען ההפרדה. בראיון טלפוני היא מסבירה את עמדתה: "המטרה היא לא לפגוע בערבים. זה באמת בא מתוך מקום של מצוקה של הרבה מאוד אנשים. אני התחלתי לפני ארבע שנים, לאו דווקא בקטע של ערבים מהשטחים, אלא בקטע של ערבים ישראלים מכפר קאסם, שהטרידו צעירות".
כעבור כמה משפטים אריאלי משנה דגשים: "אותי יותר מטרידים השב"חים. הבת שלי צריכה לנסוע ללשכת גיוס בחיפה. לא רוצה שהיא תשב שם. באו אלי בנות צעירות שעברו הטרדות ונגיעות וכל מני דברים, וקללות. מישהו סיפר לי שהצמידו לו סכין – זה היה ב-286… לא ייתכן שאנחנו נעשה סוג של הפרדה ראשונית בין דם לדם – אם אני גדלתי ברמת אביב והחלטתי לעבור לאריאל, למה הילדים שלי שווים פחות מאלה שחיים בתחומי הקו הירוק?" והיא מסכמת: "אנחנו רוצים הפרדה לא על בסיס גזעי חס וחלילה, על בסיס בטחוני".
מוסא, תושב הכפר ביתא שליד שכם, מתפרנס בישראל מריצוף. הוא מבקש לא להזדהות ומספר שהוא מרוויח לא רע, 500-400 שקלים ליום, כשיש עבודה. כ-80 שקל ביום הולכים על נסיעות ואוכל, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהיה פעם, בתקופת הטרנזיטים. אני שואלת אותו אם לאחרונה היו בעיות עם העלייה לאוטובוס. הוא אומר שלא: "לפעמים הנוסעים לא נותנים לנו לשבת לידם, אבל ככה אין בעיות". אנחנו מדברים בתחנת האוטובוס בצומת אריאל, מוקפים בפועלים ונהגים פלסטינים שמתפעלים מהעברית השוטפת של מוסא.
מוסא אומר שהבעיה הגדולה היא הלחץ שנוצר בבקרים במחסום אייל, ביציאה לישראל. "7,000 איש עוברים שם תוך שעתיים. כל אחד עובר שתי בדיקות. בהתחלה בודקים אותנו עם מגנומטר, ואחר כך מכניסים שמונה-שמונה לחדר ועושים בדיקה גופנית. זה לוקח שעה וחצי – שעתיים. אני צריך לקום כל יום בשלוש בבוקר כדי להגיע לעבודה". למוסא יש הצעה, שהוא מבקש להעביר דרכי לגורמים המוסמכים: זה היה מאוד מקל על הפעולים, אם האוטובוסים היו אוספים אותם בצומת חווארה או בצומת תפוח ומעבירים אותם במחסום בלי בדיקה.
באחת הנסיעות בקו יצא לי לשוחח במקביל עם מאיר, איש כבן 45 עם כיפה וזקן, ועם עיסאם, בן גילו, עם שיער קצוץ וללא זקן. שניהם יושבים בחלקו האחורי של האוטובוס, משני צדי המעבר.
"נוסעים בכיף", חייך עיסאם, "אם נוסעים עם הערבים (כך הוא מכנה את נהגי הטרנזיטים – ל"ר), משלמים פי שלוש. לפעמים יש בלאגן, אבל מסתדרים. אנחנו ערבים והם ישראלים. הם לא רוצים שנעלה לאותם אוטובוסים. לא קרה לי אישית. ראיתי שקרה למישהו, אבל לא דיברתי, כי אם אני מדבר והוא מדבר, זה עושה בלאגן יותר". "אני יכול להוות דוגמה לדו קיום", מוסיף מאיר, "אני נרדם על הכתף שלהם, הם על הכתף שלי. אני לא חושש לביטחון. לא לביטחון האישי שלי. אבל אני לא חושב שזו מציאות נורמלית".
לבכות לך בשני קולות
ב-13 בנובמבר 2013, ביום שבו נער פלסטיני רצח את החייל עדן אטיאס באוטובוס מנצרת עילית לתל אביב, ראש העיר החדש של אריאל אלי שבירו עדכן בדף הפייסבוק שלו כי נפגש עם שר הביטחון והעלה בפגישה את בעיית התחבורה הציבורית לאריאל. "השר קיבל את עמדתנו שפלסטינים שיוצאים ממעבר אייל יחזרו למעבר שממנו יצאו. השר הבטיח שבימים הקרובים ייצאו הנחיות מתאימות כולל פתרון תחבורתי ממעבר אייל, ואכיפה מוגברת כנגד שב"חים", לשון הסטטוס. עד למועד פרסום הכתבה לא הצלחנו לקבל ממשרד הביטחון אישור או הכחשה להכרזה של ראש העיר.
יום לפני המפגש בין שבירו לבין שר הביטחון קיימה ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לענייני יהודה ושומרון בראשות ח"כ מוטי יוגב דיון מיוחד בנושא השימוש של פלסטינים בתחבורה הציבורית. מדיווח בערוץ 7 עולה, כי נציג פיקוד המרכז אמר בדיון שהפתרון הוא תחבורתי: "אנחנו תומכים בהורדה של כמות התחנות מחוץ לישובים (יהודים – ל"ר)", ככל הנראה במטרה לא לאפשר לפלסטינים לרדת שם ולמנוע שימוש בקווים המעורבים. יוגב הבטיח לקיים "ישיבת סטטוס" בנושא בעוד חודשיים ודרש מכל הנוגעים בדבר להכין שיעורי בית. עד למועד פרסום הכתבה לא הצלחנו לקבל מדובר צה"ל תשובה לשאלה האם העמדה שנציג פיקוד המרכז השמיע בישיבה היא העמדה הרשמית של צה"ל.
אך נראה שהחזון שרון נחמן המנוח ניסח עוד בתחילת 2012, מתקרב בצעדי ענק למימושו, על שתי חלופותיו:
ראשית, הפרדה מוחלטת בין פלסטינים לישראלים באמצעות הטלת איסור גורף על מעבר של פלסטינים במחסומים שדרכם עוברים הישראלים. נכון לעכשיו כאמור שימוש זה אסור רק בדרך לישראל, ומותר בדרך חזרה לגדה, אבל למען ההפרדה אפשר לשנות סדרי עולם. שנית, הפיכת האוטובוסים ללא שימושיים עבור הפלסטינים, בדרכים כמו הפחתת תחנות על הכבישים הראשיים.
בינתיים – כבר כמה חודשים – האבסורד של דו-קיום בלב ההפרדה, המפגש הבלתי אפשרי בין הכובשים המפוחדים לנכבשים השמחים בחלקם, ממשיך להתרחש. בעיית הצפיפות עשויה להיפתר, אם חברת אפיקים תממש את הבטחתה ותוסיף אוטובוסים. אבל הפחד, האיבה ההדדית ופערי הכוחות הבלתי נתפשים בין אנשים החולקים ספסל באוטובוס, לא יחלפו. הבעיה כאן היא התמימות המעושה. תמימותם המעושה של המתנחלים, שאת חוסר הרצון שלהם לנסוע עם האויב אפשר להבין גם מבלי ליפול להאשמות האוטומטיות בגזענות, אבל חוסר הרצון הזה אינו משתלב עם הנכונות לחיות בשטחו של האויב ולצדו; תמימותה המעושה של התקשורת, שמתענגת על סיפורי רוזה פארקס ומתעלמת מסיפור המסגרת ששמו כיבוש; והתמימות המעושה של כולנו, שמעמידים פנים שכל זה לא קורה.
בפעם הראשונה שבה נסעתי בחזרה מצומת אריאל לגוש דן עלתה יחד אתי לאוטובוס אשה פלסטינית מבוגרת, בלבוש מסורתי. היא שאלה אם האוטובוס מגיע לתל אביב, אמרתי לה שכן. היא התיישבה מקדימה, אני במרכז האוטובוס. במחסום אורנית המאבטחים האזרחיים, עובדי המחסום, עלו לאוטובוס, הורידו את האשה והובילו אותה לבידוק הרגלי. האוטובוס נסע, הותיר אותה מאחור ולא העזתי לשאול את הנהג מה קרה. בפעם השנייה עלתה אתי אשה צעירה עם חג'אב. גם היא התיישבה מקדימה, הפעם התיישבתי לידה כדי לראות מה יקרה. המאבטחים עלו, בדקו את תעודת הזהות שלה (היא היתה כחולה) והמשיכו את דרכם אל תוך האוטובוס.
בנסיעתי השלישית התיישבה לידי אשה יהודייה דתייה, עם מטפחת על הראש וחמישה ילדים – בן צעיר וארבע בנות שהגדולה מהן נערה והקטנה פעוטה. הנערה ואחת מילדות הסנדוויץ' התיישבו קצת לפני אמן. לאחר כמה שניות היא הפצירה בהן להתקרב אליה. הגדולה שמעה בקולה, הצעירה לא זזה. "יש שם מישהו שנראה ערבי", הסבירה האם לבתה הבכורה בלחש, "אני לא רוצה שתשבו שם". הבת הבינה. כאשר הגענו למחסום והמאבטחים נכנסו האשה ביקשה מהם לבדוק את האיש החשוד. זה היה בחור צעיר עם שאריות של תספורת מוהוק על הראש. מראה ספק היפסטרי, אבל בטח לא פלסטיני. טעות בזיהוי. המאבטחים החליפו עם הבחור כמה מלים והרגיעו את האשה. כשהגענו למרכז הארץ, יצאתי מהדלת הקדמית ולפני שירדתי הספקתי לשמוע את אריק איינשטיין שר "לבכות לך" ברדיו. הנהג שר אתו, וגם אשה צעירה שישבה במושב הקדמי הצטרפה. האוטובוס נסע ברחובות גוש דן הסואנים ולא היו בו פלסטינים. כולם היו משלנו.
תגובה: חברת אפיקים
בשיחה טלפונית ארוכה שניהלתי עם שי מלכה, סמנכ"ל חברת אפיקים, הוא הכחיש בתוקף שלחברת אפיקים היתה אי פעם מדיניות של אי העלאת נוסעים פלסטינים לאוטובוס. הנה כמה ציטוטים מהשיחה, בקיצורים הכרחיים:
"את אומרת לי שטות, שאין לה אפילו… שטות מארץ השטותיות, או-קיי? ועכשיו התשובה שלי לוקחת אותנו למקום אחר… יש לך שאילתה שלא יכולה להיות נכונה, שהיא לא הגיונית ועכשיו אני צריך להתייחס אליה באופן רציני".
לפני שתתייחס באופן רציני לשאלה שלי, אני אגיד לך עוד דבר, המתנחלים אומרים את אותו הדבר. אני אגב לא מצאתי שום צו כזה, אבל לפי דבריהם, באפריל 2013 המצב החוקי בשטחים השתנה.
"זה כבר משהו אחר, את רואה? זו לא מדיניות נהגי חברת אפיקים, גם לא מדיניות של אפיקים עצמה. לחברת אפיקים… אין מדיניות. אין דבר כזה, זה פשוט לא יכול להיות. מי שקצת מכיר את התחום. מה שכן השתנה זה מדיניות אלוף הפיקוד… אלוף הפיקוד קבע בסוף מרץ שכל פלסטיני, שהוא בעל תעודה של שהייה במדינת ישראל… שאמור לחזור הביתה באותו יום… רשאי לנסוע בכל קו תחבורה ציבורית. רשאי לנסוע דרך ציר 5. רשאי לנסוע באוטובוסים, באוטובוסים בתחבורה ציבורית. עד אז אסור היה להם לנסוע באוטובוסים בתחבורה ציבורית".
תוכל לשלוח לי עותק של הצו הזה?
"לא, אין לי אותו. תפני לפיקוד מרכז".
מתישהו במאי או ביוני 2012 מנכ"ל חברת אפיקים כתב לשר התחבורה מכתב שבו נאמר בדיוק מה שאמרת לי בחלק הראשון של השיחה: שחברת אפיקים, אסור לה להוריד או לא להעלות כל נוסע משלם מהאוטובוס, או לא להעלות. והתלונן על כך שפלסטינים רבים נוסעים באוטובוס וזה גורם נזק תדמיתי לחברה וכו'.
"מה? אני לא מכיר, אני סמנכ"ל החברה. על איזה מכתב את מדברת? אני לא מכיר מכתב שזה פוגע לי בתדמית".
יש מכתב כזה. הוא נכתב ב-17 במאי 2012, לכבוד שר התחבורה ישראל כץ.
"את קצת מבלבלת… ההנחייה שאני אמרתי לך, מדיניות אלוף הפיקוד שהשתנתה, זה אפריל 2013. ב-2012 הוא דיבר על משהו אחר. הוא דיבר על שוהים בלתי חוקיים, שעולים לנו על האוטובוס".
הוא דיבר על פלסטינים באופן כללי.
"לא, הוא לא דיבר על פלסטינים באופן כללי. כי פלסטיני באופן כללי מעולם לא יכול להזיק לתדמית שלי. המנכ"ל הוא לא סתם מנכ"ל, הוא לא נולד אתמול. הוא היה ראש המינהל האזרחי במשך המון שנים".
אני מצטטת: "במהלך כל התקופה בה אנחנו מפעילים את קווי השירות, כאמור, ובעיקר בתקופה האחרונה, אנחנו מקבלים חדשות לבקרים תלונות קשות מתושבי השומרון ומראשי הישובים לפיהן אנו 'מתירים' לתושבי הרשות הפלסטינית לעלות לנסוע באוטובוסים שלנו במסגרת קווי השירות". בינתיים אין אף מלה על שוהים בלתי חוקיים.
"בואי נמשיך. תמשיכי. אולי זה כתוב בהמשך… איפשהו בפנים, תאמיני לי שיש".
הנה: "הבעיה הדחופה באזור גוש דן מחוץ לאיו"ש שם פלסטינים שרובם שוהים בלתי חוקיים עולים על אוטובוסים שלנו ועושים בו שימוש בלתי חוקי".
"נכון".
א' כתוב פה "רובם", לא כתוב פה "כולם"; ב' מאיפה לחברת אפיקים המידע על שוהים בלתי חוקיים או לא. וג' אם אני מבינה נכון, התקנה החדשה של אלוף פיקוד המרכז מתייחסת לכל הפלסטינים.
"מה פתאום? הדגשתי במפורש".
למי שיש לו היתרי שהייה? אתה אומר שפעם אסור היה להם לנסוע באוטובוסים ועכשיו מותר?
"למי שמותר ממילא להיכנס לארץ".
המכתב הזה גם מתייחס לאנשים שנכנסו לארץ – לטענת מנכ"ל אפיקים, חלקם לא באישור, אבל הוא לא יודע את זה, כן?
"לא, אנחנו כן יודעים".
איך?
"כי מעת לעת היו מבצעים במחסומים בדיקות כאלה ואחרות של גורמי בטחון, שהיו תופסים באוטובוסים שלנו שוהים בלתי חוקיים – נוסעים, שאין להם אישור שהייה… כתבנו למשרד התחבורה מכיוון ששוהה בלתי חוקי לא סתם הוא בלתי חוקי, הוא בלתי חוקי מכיוון שגורם ביטחוני חושב שלא כדאי שהוא ייכנס".
אחת השורות אומרת: ש"תושב הרשות שעולה תופס את מקומו של נוסע ישראלי בפוטנציה", אז זה בכלל לא קשור להיותו חוקי או לא חוקי, וכאמור, זו בכלל לא בעיה שלכם, כי את זה היו בודקים במחסומים. אתם גם אומרים באותו המכתב, שאתם בדקתם במקורות החוקיים וגיליתם שאין לכם שום אפשרות להוריד אותם מאוטובוסים.
"נכון. את יודעת למה כתבנו את המכתב הזה?"
נו?
"אני שואל, את מבינה למה כתבנו את המכתב?"
לפי מה שאני מבינה, כי היתה לכם בעיה תדמיתית קשה ורציתם לבקש ממשרד התחבורה עזרה.
"לא. מכיוון שקיבלנו פניות שאותו ציבור נוסף של נוסעים מייצר עומס בקווים ופנו אלינו אנשים שחוששים לבטחונם. ואנחנו בעצם פנינו למשרד התחבורה על-מנת שיתייחסו לעניין הזה בשני ההבטים".
לא ברור למה למרות שכתבתם במפורש שידוע לכם שאסור להוריד נוסעים מהאוטובוס, היו מקרים, כולל מקרים מתועדים, שבהם ניסיתם ולפעמים גם בפועל לא העליתם נוסעים לאוטובוס.
"אני לא מכיר מקרים כאלה. אין מדיניות לחברה לא להעלות נוסעים לאוטובוס, אני לא יכול לבחור את הנוסעים שלי. אם היה מקרה כזה שנהג מחליט במהלך ביצוע קו לא להעלות נוסע, אז אני אחראי לזה כחברה, אבל אני לא הנחיתי אותו לעשות את זה".
היו מקרים חוזרים ונשנים כאלה, כולל מקרים מתועדים. יש גם פלסטינים שסיפרו לי שפעם לא היו נותנים לעלות, עכשיו נותנים והם משתמשים באוטבוסים האלה כל הזמן. אני מנסה להבין למה השתנתה המדיניות.
"עוד פעם את אומרת מדיניות, אין מדיניות".
בסדר, אופן הפעולה שלכם השתנה.
"אופן הפעולה שלי לא השתנה לחלוטין. ההנחייה שלנו לנהגים – להעלות כל נוסע… יש, כנראה, מקרים בשוליים, של נהגים… אבל לחברה אין בשום פנים באופן, אבל בשום פנים ואופן מדיניות של לא להעלות נוסעים לאוטובוס".
הובאו לידיעתכם בעבר מקרים של נהגים שלא העלו פלסטינים לאוטובוס?
"אני כאן מספר חודשים בלבד, אבל אני מתאר לעצמי שהיו בטח מקרים כאלה, הם טופלו משמעתית. יש לנו לפחות נהג אחר שאני יודע שפוטר מהחברה על רקע זה שהוא לא רצה להעלות נוסעים ספציפיים. אנחנו לא הסכמנו שיהיה לנו אחד כזה בחברה שלא יעלה נוסע בין אם הוא ערבי או יהודי שלא נראה לו".
אתה יודע איזה נוסעים לא רצה להעלות הנהג שפוטר?
"כן".
נו?
"נוסעים פלסטינים".
תגובה: משטרת מחוז ש"י
על הטענה כי משטרת מחוז ש"י אינה מאפשרת עצירה של מוניות פלסטיניות בתחנת האוטובוס בצומת אריאל נמסר ממשטרת ש"י כי "לא מדובר במוניות פלסטינית באופן ספציפי אלה גם במוניות ישראליות. מדובר בסכנה לחיי אדם, בטחון הציבור ומנוגד לחוק התעבורה לעמוד שם. יש לציין כי אין מניעה להוריד נוסעים במקום אך העמידה אסורה".
תגובה: עירית אריאל
אלי שבירו, ראש עירית אריאל, בנוגע לסיכום שאליו הגיע עם שר הביטחון בעניין סגירת המחסומים המאוזרחים למעבר פלסטינים מישראל אל הגדה: "אני פועל במרץ על מנת לייצר ביטחון לתושבי ישראל ובכללם לתושבי אריאל. חזרה של פלסטינים שלא דרך מעבר מורשה מעודדת שב"חים להיכנס לתוך תחומי הקו הירוק ומהווה סיכון בטחוני, ולראיה לאחרונה ביצעו שני שב"חים פיגועי רצח, האחד באזורנו והשני בעפולה. אני סבור שמדינת ישראל חייבת לתת לפלסטינים פתרון תחבורתי הולם, כמו לכל התושבים. האם ארגון/מדינה י/תאפשר יציאה מתחומו/ה בצורה מבוקרת, וחזרה בצורה בלתי מבוקרת?"
תגובה: צה"ל ומשרד הביטחון
עד למועד פרסום הכתבה לא הצלחנו לקבל את תגובת צה"ל ומשרד הביטחון לשאלות שלנו בנוגע לקיומו או אי קיומו של צו שמתיר לפלסטינים להשתמש בתחבורה הציבורית. צה"ל ומשרד הביטחון אף לא השיבו לשאלות בנוגע לכוונה לשנות את המדיניות במחסומים.
