לפני כחודש נווט הקרב, אסף דגן, התאבד לאחר שאמו התריעה שוב ושוב על מצבו הנפשי הרעוע. על פי עדות של קצין לשעבר שפרסם ״הארץ״, במשך שנים רבות נקטו בכירי החיל גישה מקטינה ומזלזלת כלפי הטענה כי אנשי צוות אוויר עלולים לסבול מבעיות נפשיות בעקבות דברים שעשו במהלך שירותם. ״הקצינים הבכירים, שהתאפיינו במאצ'ואיזם, תמיד אמרו שטייסים ונווטים הם אנשים חזקים, האליטה של האליטה, שסיימו את הקורס הכי מובחר בצה"ל, ולכן אין סיכוי שיש להם בעיות מנטליות״, הוא הסביר. ״המצב הקיים, שבו לא מחייבים אנשים שאחראים להרג מסיבי לעבור בדיקות נפשיות או לשוחח עם קב״ן, הוא אבסורד״.
בשבועות האחרונים שוחח ״המקום הכי חם״ עם עשרות מפעילי כטמ״ם (כלי טיס מאויש מרחוק). בשבועות האחרונים שוחח ״המקום הכי חם״ עם עשרות מפעילי כטמ״ם (כלי טיס מאויש מרחוק). בימי הלחימה בעזה כלי הטיס שהם מפעילים ליוו בצמוד את הכוחות על הקרקע, ונדרשים לקבל החלטה – האם מדובר במחבלים והאם לחסל או לא. מחיר כל החלטה שגויה הוא מוות של חפים מפשע או סיכון של הכוח.
בחיל-האוויר שמספרים על התמודדות עם סיטואציות קיצוניות בלחימה – בלי כל מענה נפשי, תמיכה פסיכולוגית או עיבוד סדור מצידו של החיל. הם יושבים שעות על גבי שעות מול מסכים, מבצעים משימות צילום, איסוף, מודיעין ותקיפה, יוצאים מהחדר – וממשיכים בחייהם כרגיל. בלי עיבוד, בלי שיחה, בלי הזדמנות לעכל את המראות.
רובם המוחלט של המרואיינים נמצאים בשירות מילואים פעיל, אך סדירים רבים ומפעילים שביקשו להפסיק טיסות העידו על מראות קשים שנשארים איתם, ורק איתם, בלי תמיכה רגשית ממוסדת. בזמן שחלק מהמרואיינים סיפרו על ״גל של מפסיקי טיסות״, ניכר כי קשר השתיקה שנוצר סביב ניסיון לעבד את חוויות הלחימה חזק מרוב הניסיונות לספר.
״אני חושב שאני קצת ישראלי״, אומר בתחילת השיחה שלנו רועי (השמות בכתבה בדויים, השמות המלאים שמורים במערכת), מפעיל כטמ״ם באחת הטייסות בחיל-האוויר. ״מה זה אומר להיות ישראלי? כל שבוע יש סקנדל ואת מזועזעת ממשהו אחר, זה חלק מהמיינדסט הישראלי. היו לי פיריטים (טיסות – א״פ) של 4 שעות שיצאתי מהקרון ואמרתי לעצמי ׳מה חוויתי עכשיו?׳. ישנתי על זה יום יומיים, והחיים המשיכו. זו טראומה או פוסט טראומה ישראלית, אנחנו ממשיכים מאירועים קשים מאוד בלי לעבד אותם או אחרי זמן עיבוד מינימלי, פשוט כי יש אירוע אחר בפינה״.
בבוקר ה-7 באוקטובר הגיע רועי מיוזמתו לטייסת ומאז הוא לא עזב אותה לרגע. בזמן שרוב רובם של הכוחות הקרקעיים נכנסים ויוצאים מאזורי הלחימה בסבבים, לוחמי המילואים של הטייסות המבצעיות בחיל-האוויר נמצאים בכוננות כבר למעלה משנה ברציפות והמחירים ניכרים בנפשם.
״בסוף לוחמים מסכנים את החיים שלהם ועושים עבודה על הקרקע, אבל אני קצת מקנא בזה שלהם יש סבבים, התרעננות, עיבוד. לנו אין כלום״, הוא אומר. ״אנחנו בצו 8 מה-7 באוקטובר ולא יודעים עד מתי. אם חווית אירוע משמעותי הוא נשאר איתך ואתה חושב על זה כמה ימים, ואז אתה ממשיך הלאה, לא ממש עושים עם זה משהו״.
מה זה ״אירוע משמעותי״?
״הייתה טיסה שהיינו צריכים להגן על כוחות קרקעיים, וראיתי בעיניים שלי RPG שנורה עליהם. כשאני בזמן משימה אני קצת מנתק את הרגשות שלי. אני לא חושב שיש לי דברים קשים שאני מרגיש פנימה, כי אני רק רוצה שהמשימה תבוצע בצורה הטובה ביותר, אבל באותה סיטואציה שמעתי את הכל בקשר, ראיתי את הכל על המסך. זה היה בתחילת המלחמה, והיו שם כמה דקות שהרגשתי נורא שהרגשתי בחיים, פשוט כי לא ידעתי מה קורה איתם. יצאתי מהקרון, החלפתי מילה עם מישהו, ושם זה נגמר״.
אבל משהו סדור מהטייסת? הזדמנות לפתוח את הדברים?
״בטייסת שלי נעשה מעט מאוד, וזהו. מעט מאוד. חד משמעית אפשר לעשות יותר, אבל המפקדים עסוקים כל כך ביומיום שזה לא בראש שלהם. קצת לוקחים את זה כמובן מאליו שאנחנו ממשיכים את החיים כחיילים לכל דבר ועניין ואין שום עיבוד. הלוחמים בקרקע נכנסים לסבב ויוצאים לעיבוד, אבל אנחנו בסבב רצוף מה-7 באוקטובר, וה׳עיבוד׳ זה משהו לא מדובר. חיל-האוויר זו סביבה מצ׳ואיסטית ולפעמים רעילה. חד משמעית בחיל האוויר מוסד מצ׳ואיזם רעיל. לא מדברים על זה, אבל זה קיים ונוכח בכל מסדרונות החיל, במיוחד אם יש לך כנפי טיסה״.
הדחקה זה א׳-ב׳
בניגוד לעיבוד שעוברים חיילי רגלים, הכולל שיחות מחלקתיות עם קב״ן, כך על פי עדויותיהם של מפעילי כטמ״ם, אותו ״עיבוד״ מינורי שעוברים כוחות הקרקע, כלל לא מתקיים בטייסות החיל, ולא התקיים פעם אחת לאורך שנת הלחימה האחרונה. ״זה נורא משונה… בסוף אנחנו לא בסכנה ממשית״, אומר ערן כשנשאל על חווית עיבוד הלחימה בטייסת. הוא ממפעילי הכטמ״ם הוותיקים בחיל-האוויר, עבר כמעט בין כל הטייסות, לקח חלק באירועים צבאיים משמעותיים, ועשה תפקידי הדרכה ופיקוד בבית-הספר לכטמ״ם. אנחנו מדברים בין יום מילואים אחד למשנהו, כשהוא בדרך להלוויה של בן של חבר קרוב שנפל במהלך הלחימה בלבנון.
״אתה רואה דמות בתמונה ואתה צריך להחליט אם זה אויב או לא.אתה שופט בין חיים למוות אם תחליט שהאדם במצלמה צריך למות הוא ימות. תמיד יהיה לך במאחורה של הראש ׳אולי טעיתי׳״
״העיבוד של סכנת החיים באמת לא קיים, וזה בסדר, אבל העיבוד שכן צריך להיות זה עיבוד של לקיחת חיים״, הוא אומר. ״אתה רואה דמות בתמונה, ואתה צריך להחליט אם הדבר הזה זה אויב בר מוות או מישהו שאתה לא רוצה שיקרה לו כלום. אם זה איום אני חייב לראות שאני לא פוגע סתם ככה באנשים שלא צריכים למות, ובמידה מסוימת אתה שופט בין חיים למוות: אם תחליט שהאדם במצלמה צריך למות הוא ימות, ואם לא הוא יחיה. זה מקום מורכב להיות בו״.
לכן תמוהה בעיניי שמפעילים ששוחחתי איתם לא עברו עיבוד רגשי
״אנחנו לומדים איך להפריד ולהבדיל ואיך לקבל את ההחלטות, ואני חושבת שאנשים מאוד מחויבים לקחת החלטות נכונות. אנשים פיתחו את המיומנות לשפוט ולקחת החלטה על בסיס נתונים שאתה אוסף כדי להחליט. ברוב המקרים אנחנו יחסית שלמים, ואם לא, נשפוט לכף זכות. אם אנחנו חושבים שמישהו חף מפשע ברוב המכריע של המקרים הוא לא ימצא כשמישהו שצריך להרוג. מצד שני אם זה איום אתה מאוד החלטי ואז אתה הולך על זה. ועדיין, תמיד יהיה לך באיזה מקום במאחורה של הראש ׳אולי טעיתי׳״.
מה עושים עם ה״אולי״ הזה?
״אנחנו כמעט תמיד עושים את זה ממקום של הגנה על כוחותנו, אז התהליך טיפה יותר פשוט והעיבוד יותר קל. אתה גם עוסק בהגנה, וגם אתה לא בסכנה. מצד שני אני יכול להגיד שכשאנחנו בתוך המשימה אנחנו ממש בתוך המטוס ברמה מאוד עמוקה. גם ברמת ההזדהות וגם ברמת המחויבות והרגשות שמופעלים במשימה, ויש דברים שהולכים איתך הביתה וממשיכים איתך לכל החיים. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הדבר הזה: האם זה עול או שאנחנו מזקקים תובנות וממשיכים הלאה. אני עצמי משתדל לזקק תובנות ולהמשיך הלאה, אבל הרבה מאוד אנשים מרגישים שזה מה שמאפשר להם לא לקרוס. הדחקה זה א׳ ב׳״.
תקיפה זו תקיפה
מפעילי הכטמ״ם מגיעים לקורס אחרי שהודחו מקורס טיס. הם עוברים הכשרה של כתשעה חודשים בשגרה ו-7 חודשים בחירום. כשהם מגיעים לטייסות הם נכנסים לתקופת הכשרה בטייסת, במהלכה הם עושים קורס מפקד משימה, קורס מטיס תקיפה, ולבסוף קורס מפקד תקיפה – לרוב בקרב המילואימניקים.
על פי הנוהל בחיל האוויר, מפעילי הכטמ״ם נכנסים ל״פיריטים״ (טיסות) של 4 שעות. במהלך אותן 4 שעות הם יושבים בין 2 ל-3 מפעילים בחדר קטן, עמוס מסכים, ורואים את שדה הקרב לפרטי פרטים. מצלמות הכלים אותם הם מטיסים מתעדות בבירור את הנעשה על הקרקע בצורה גרפית כמו שזה נשמע: בני אדם מתרוצצים על האדמה, תקריות דו״צ ממקור ראשון, וטעויות קריטיות שממשיכות שנים קדימה. חלק מהמפעילים שהתראיינו לכתבה סיפרו כי במהלך הקורס הם כלל לא הבינו את אופי תפקידם, שעתיד להיות מורכב הרבה יותר משחשבו: הרבה משימות צילום בשגרה, ולצידן לא מעט תקיפות ויזואליות וברורות להחריד.
״לא ממש דיברו איתנו על ההיבט הנפשי או הפסיכולוגי בתפקיד כשהיינו בקורס מפעיל״, מספר רוני, שהפסיק טיסות לפני כשלוש שנים. ״בשלב מסוים ניגשתי למפקד הקורס ושאלתי אותו ׳תגיד, למה שאני אעשה את מה שאני עושים פה?׳. בסוף אנחנו מתעסקים בחיים של אנשים ובהרג של בני אדם. הוא אמר לי ׳כי יש לך סיבה טובה׳. מבחינתי סיבה טובה זה לא מספיק. גם לנאצים הייתה ׳סיבה טובה׳ בעיניהם, אבל לא קיבלתי תשובות מעבר״.
״זיהינו שלושה אנשים שהתקרבו לכוחותנו. תקפתי אותם. בדיעבד גיליתי שאלו היו שלושה נערים בני 13-14. מפקד הטייסת התקשר אליי ושאל איך אני מרגיש, אבל זו הייתה הפעם היחידה שמישהו שאל אותי אם אני בסדר אחרי תקיפה. זה היה ב-2016״
לצד הגרפיות שעולה מהתקיפות, רוב רובם של המפעילים דווקא תיארו מורכבות מוסרית שעולה מהתפקיד ומביצועו הממושך: אנשים ש״נהרגים בטעות״, תקריות לא מתוכננות וזיהוי שגוי מהאוויר. ״הייתה לי תקיפה בתקופה של הצעדות בעזה, שאנשים מהרצועה היו מתקרבים לגדרות. בשלב מסוים זיהינו שלושה אנשים שהתקרבו לכוחותנו. אני הייתי המפעיל ותקפתי אותם. בדיעבד גיליתי שאלו היו שלושה נערים בני 13-14. פתאום כל החדשות והתקשורת דיווחו שהרגנו שלושה נערים״, מספר בן, שהפסיק טיסות לפני כשלוש שנים. ״מפקד הטייסת התקשר אליי ושאל איך אני מרגיש, אבל זו הייתה הפעם היחידה שמישהו שאל אותי אם אני בסדר אחרי תקיפה. זה היה ב-2016״.
מערך הכטמ״ם בחיל האוויר תמיד היה מיועד גם לביצוע תקיפות, אך בשנים האחרונות, לדבריו של בן, כמות התקיפות עלתה משמעותית. ״אנחנו לא מדברים אחרי תקיפות, פשוט כי זה צה״ל וזה חלק מהעבודה. היו מפעילים שהפסיקו טיסות בגלל דברים כאלה״, הוא אומר. ״התקיפות ממש נכנסו חזק בשנים האחרונות, והיו מילואימניקים ותיקים שהתחילו כשזה רק היה משימות צילום, וכשפתאום היו מלא תקיפות הם הפסיקו לטוס. תקיפה זו תקיפה, וגם עכשיו, 3 שנים אחרי שהפסקתי טיסות, לא ראיתי איזה פסיכולוג ששלחו מטעם צה״ל אי פעם בטייסת״.
אירוע רע מאוד
מאז תחילת התמרונים הקרקעיים בעזה ובלבנון, מפעילי הכטמ״ם לוקחים חלק משמעותי בכל הנעשה על הקרקע, בעיקר מבחינת ליווי הכוחות ותקיפה של כוחות שמהווים איומים ממשיים. לדבריו של ערן, רבים מהמפעילים במילואים ובסדיר בטייסות מכירים באופן אישי או דרך מעגל שני את אותם לוחמים עליהם הם מגנים – מה שמעורר סוגיות נוספות במהלך הלחימה.
״אני מסתכל על זה בפרספקטיבה של אבא שיש לו ילד שנלחם למטה. זה טוב או לא? אין תשובות לדבר הזה. כל סיטואציה זה מקרה בוחן בפני עצמו: אין טובים ורעים, יש מורכבות. הכלים שאנחנו נותנים לאנשים שלנו, הניסיון שהם צוברים והדרך שבה אנחנו מתחקרים את הדברים האלה עוזרים להם לקבל החלטות נכונות. המשימה שלנו היא לשמור על האחים שלנו, על החברים ועל הבנים שמסתבבים על הקרקע, ובמדיה רבה הדילמות יותר פשוטות כי המשימה מאוד ברורה וחד משמעית״.
נשמע כמו משבש שיקול דעת משמעותי
״יש כאלה שיגידו שמעורבות רגשית פוגעת בהחלטות, אבל אני חושב שאם אתה מקצוען זה משפר. יש לי חברים שמשרתים כקציני סיוע אוויריים בחטיבות מסוימות, ואני מכיר מישהו שעושה את זה בחטיבה של הבן שלו. דיברנו המון על איך זה משפיע על תהליכי קבלת ההחלטות שלו, ואומר שזה עושה אותו דרוך וטוב יותר. בעיניי כל זמן שיש לנו כוחות על הקרקע ואנחנו שומרים עליהם אנחנו צלולים. בהיבט הזה החיים שלנו קלים. ברור שיש טעויות, בוודאי שבתקופה בעצימות הזו ובכמות שעות הטיסה שלנו. תמיד יש דילמות וטעויות בזיהוי כי אנחנו המון באוויר, אבל זה אחוז נמוך שאני מניח שהולך וקטן. מספר החיילים ההרוגים מאש כוחותנו הוא מספר טוב ביחס לצבאות אחרים. אולי לא ׳טוב׳, אלא ׳בסדר יחסית׳״.
אחת מטייסות הכטמ״ם הייתה מעורבת בירי אל עבר כוחותנו. ״המפעילים לקחו את זה ממש קשה. חלקם בכו תוך כדי התחקיר. זה היה אירוע רע מאוד, וזה מה שאמרו להם, אבל בעיקר ניסו לדבר על הדברים באופן מקצועי״
על פי נתוני אתר צה״ל, כ-15 אחוז מהחיילים שנהרגו בלחימה ברצועת עזה מאז תחילת התמרון נהרגו מאש כוחותנו. את הנתונים על המספרים בלבנון סרב צה״ל להעביר. בין לא מעט תקריות דו״צ שנרשמו בלחימה, כעת חושף ״המקום הכי חם״ תקרית דו״צ נוספת שהתקיימה בין כוחות צנחנים לכטממ״ים של טייסת 161, שמפעילה את כלי הטיס ״זיק״. מדובר בתקרית שאירעה בשבועות הראשונים ללחימה ברצועה, במשימת ליווי כוחות שהטייסת לקחה בה חלק. אחד המפעילים סרק מחוץ לגבולות הגזרה שסומנו בתחילת המשימה – והוא יצא לתקיפה על הכוחות.
״הם נפצעו בוודאות, אבל אני לא יודע אם הם נהרגו. אני כן יודע שהמפעילים לקחו את זה ממש קשה״, מספר בן. ״הם עדיין משרתים, לא הדיחו אותם, אבל אני ממש זוכר שחלקם בכו תוך כדי התחקיר. הם הציגו על המפה את האירוע, מה הם חשבו שקרה ומה קרה בפועל. שמעו את השיח בקשר, את הדיבור שלהם עם הכוח, ואז רואים את התקיפה. זה היה אירוע רע מאוד. זה באמת אירוע רע מאוד, אבל הכישלון לא היה רק של הצוות״.
ומישהו ניסה לדבר איתם? הם קיבלו מענה פסיכולוגי כלשהו?
״אמרו להם שזה אירוע רע מאוד, אבל בעיקר ניסו לדבר על הדברים באופן מקצועי. אני לא יודע מה איתם היום״.