"יצאתי איתו שנה לפני שהתחתנו. אדם עם ביטחון, מנהיג, אדם כריזמטי. הרגשתי תמיד בטוחה לידו, שאף אחד לא יכול לפגוע בי", עד לפני חמש שנים לאדוה כספי היתה זוגיות מאושרת. כמה חודשים אחרי החתונה נולד לה ובעלה בן בלידה מוקדמת, ואחרי חודשיים וחצי בפגייה הם יצאו סוף סוף הביתה בשתי מכוניות נפרדות. בדרך חזרה בעלה עבר תאונת דרכים ונחבל בראשו. התאונה הזו עוררה טראומה מורדמת מלפני 30 שנה, מתקופת שירותו הצבאי, שאדוה כלל לא הייתה מודעת אליה.
"באותו הרגע החיים שלי הפכו לגיהינום, חייתי בשדה קרב", היא מספרת. "פתאום התחילו לו התקפים, צרחות, קללות". לדבריה, הסבל של בעלה הפך כה בלתי נסבל שאת המזור היחיד לכאבו הוא מצא באלכוהול ובסמים. "הוא היה נעלם לימים בלי להגיד והייתי נשארת המון לבד. כשהוא היה חוזר הוא הדיף ריח רע, היה נופל על המיטה מסריח ומפורק. הפחד היה מאיך הוא יקום ומתי תהיה ההתפרצות הבאה". לדבריה הוא מעולם לא פגע בהם פיזית ואת התסכול היה מוציא בעיקר במילים ועל החפצים בבית.
כל פעם כשהוא היה חוזר אדוה היתה צריכה לטפל בו, להאכיל ולנקות אותו. "היו שבועות שהיה שוכב במיטה מסריח לא מתקלח ולא אוכל כי לא הצליח לקום". לדבריה, כל טריקת דלת או צעקה של ילד בבית או ריח מסוים שעלה יכול היה להיות טריגר להתפרצות. "הוא יכל להתפוצץ ברגע ולפרק את הבית".
מבעד לטירוף אדוה ראתה את בעלה האהוב סובל ומידרדר ותחת מלחמות וריבים קשים שנמשכו שנה, היא הצליחה לבסוף לשכנע אותו לגשת לאגף השיקום ולדרוש הכרה במצבו. "הוא הבין סוף סוף שזה משהו אמיתי והוא לא צריך להתכחש ואפשר לפתוח ולדבר". עד היום היא לא יודעת באמת מה הוא עשה בצבא ומה עבר אך את ההכרה על נכות נפשית PTSD של 50 אחוז הוא קיבל ממשרד הביטחון מהר מאוד. "זה נשאר בינו לבין משרד הביטחון. אבל הם ראו מהר עם מי יש להם עסק. זה לא סתם לוחם, זה מהמיוחדים של צה"ל".
״הכאב הכי גדול היה להרגיש לבד בעולם. הוא לא אהב אותי כי הוא לא אהב את עצמו. הזוגיות שלי נגמרה ברגע"
לאחר שקיבל את ההכרה, לדבריה המצב רק החמיר. "אין מעטפת אמיתית להלומי הקרב. הוא היה לבד, הרגיש אבוד, אף אחד לא הבין אותו גם לא המטפלים". בעקבות ההתפרצות הוא הפסיק לעבוד, המשפחה נכנסה לחובות והם נאלצו לחיות מהיד לפה. "אך הכאב הכי גדול", היא מספרת, "היה להרגיש לבד בעולם. הוא לא אהב אותי כי הוא לא אהב את עצמו. לא היה מי שייגע בי, יחבק או יעטוף אותי, הזוגיות שלי נגמרה ברגע".
אחד הרגעים הקשים ביותר היה כשבנם היה רק בן שנה והיא הייתה בהריון בסיכון ועם צירים. היא ביקשה שיצא לקנות לילד תחליף חלב במקום זה שכמעט ונגמר. הוא לא חזר יומיים. סגר את הטלפון. "בכיתי באותו הלילה כמו שלא בכיתי בחיים. הפחד שהתינוק יקום ולא יהיה לו מה לאכול גמר אותי". היא לא שיתפה אז אף אחד במה שבעלה עובר ולא היה לה למי לפנות. "בבוקר הקפצתי את אמא שלי בדחיפות והמצאתי תירוצים".
לפני שלוש שניםהוא חטף התקף רציני וביקש ממנה להזמין לו אמבולנס. "הוא הוציא קצף מהפה, היה כולו חיוור, שבר דברים בבית הוציא טלויזיות מהקיר. מזל שהילדים היו בגן". היא הדריכה את הפרמדיקים להתנהל בעדינות כי מדובר בהלום קרב קשה. הם לקחו אותו לבית החולים לקבל זריקת הרגעה והחזירו אותו אחרי כמה שעות.
ברבנות אמרו שהיא ניצלה
בשנה האחרונה הוא התחיל לנסוע ולחזור מתאילנד. "יש כאלה שבוחרים להתאבד. הוא בוחר לברוח מהארץ ולנסוע למקום שיעשה לו טוב ולשלם את המחיר הכי קשה של לעזוב את המשפחה שלו". הנסיעות מקשות על הילדים ויוצרות אצלם שבר עמוק באמון. למרות זאת, לאדוה חשוב לשמור על החיבור שלהם עם אביהם, אפילו אם היא נאלצת לייפות את המציאות עבורם. "הם כל הזמן שואלים איפה אבא ומתי הוא יחזור ורוצים לדבר איתו. אני אומרת להם שאבא משקם את עצמו ושיש להם שני בתים אחד פה ואחד בתאילנד וכשאבא יהיה זמין הוא יתקשר. הפחד שלי שהם ירגישו אשמים במצב אז אני חייבת להסביר ולתווך להם הכל".
לפני חצי שנה הם התגרשו, לבקשתו. "בהתחלה לא רציתי להתגרש על אף שהוא ביקש", היא מספרת. "רציתי לשקם אותו ואת המשפחה, האמנתי שזה אפשרי. נלחמתי ונלחמתי אבל לא הייתה לי ברירה הוא דחק אותי לפינה. באיזשהו שלב הבנתי שאני אסבול כל חיי איתו וכשהוא ביקש להתגרש זו היתה דלת הבריחה החוצה. עם כל הכאב והצער נאלצתי לקחת אותה אחרת יגמרו לי החיים".
ברבנות אמרו לה שהיא ניצלה. אך למרות שהוא נתן לה גט הוא לא חתם על הסכם גירושין שמעניק לה זכויות וייפוי כוח על הילדים מול משרד הביטחון. "זה אומר שאת גרושה ללא זכויות והכל צריך לעבור דרכו". האתגר הכי גדול לטענתה הוא הגירושים ממשרד הביטחון שכן כל הטיפולים המשלימים לילדיה צריכים את אישורו של בעלה לשעבר. "ואם הוא לא עונה או במצב נפשי מעורער או נעלם אז איך אני ארשום את הילדים לבית ספר? איך אני אקח אותם לפרוצדורה רפואית? אין הסדרי ראייה, המזונות עדיין לא הוסדרו, כלום".
ניהול חיי המשפחה ושיקום הילדים הפכו למשימה בלתי אפשרית בעקבות המצב של אביהם. בפעם הראשונה שהיה בארץ אדוה נאלצה להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ כדי לשכנע אותו לחתום על הסכם הגירושין אך עדיין חסרה חתימה של בית המשפט. "עד שלא תהיה חתימת ייפוי כוח המעגל הזה לא ייסגר". היא מקווה שבמרץ הקרוב הוא יעמוד בהתחייבותו להגיע לבית המשפט על מנת לסיים את הפרק הזה ולאפשר לה להשתחרר מנטל ההתנהלות הבירוקרטית והכלכלית מולו.
עובדת בחינוך ומנקה בתי כנסת
ילדיה, שראו וחוו הכל בבית, עוברים קשיים נפשיים רציניים וזקוקים לתמיכה ועזרה בכדי להשתקם. "גם הם פוסט טראומטיים. הם פיתחו חרדת נטישה קשה ואין שום יציבות. יש להם התפרצויות זעם, כעסים ותסכול שהם לא יודעים לבטא במילים".
״איך אני אשתקם כשאין לי חמצן? אני לא יכולה לעמוד על הרגליים עדיין. מהגיהנום הזה יצאתי יותר דפוקה ממנו"
לדבריה בעלה לשעבר משלם רק את דמי השכירות על הבית, אך הוצאות השיקום של ילדיה הולכות ותופחות. היא עובדת בחינוך מיוחד ומנקה בתי כנסת להשלמת הכנסה ונעזרת במה שרק אפשר כדי לתמוך בילדים. "למדתי לא להתבייש לבקש ולדרוש, אני מנצלת כל דלת ופתח שנותנים לי כדי לשקם את ילדיי. אני רק רוצה שיטפלו בילדים שלי, שהם לא יהיו תחת הכותרת של פוסט טראומה, ושיחיו חיים נורמליים".
דרך משרד החינוך אדווה הצליחה להשיג להם סייעת צמודה וגננת שילוב, דרך רפורמת נפש אחת היא מקבלת טיפולים פסיכולוגיים עבורם מגיל 7 עד גיל 30 ודרך עמותות היא השיגה טיפולים משלימים. "אני משקמת אותם מ-א' עד ת' כי הם לא בחרו את זה, הם פשוט נולדו לזה".
"איך אני אשתקם כשאין לי חמצן? אני לא יכולה לעמוד על הרגליים עדיין. מהגיהנום הזה יצאתי יותר דפוקה ממנו". מרגע שהתגרשו נשללה ממנה הזכאות לסיוע לנשות הלומי קרב. "עכשיו שללו ממני ומכל הגרושות את הזכאות לשפר את חיינו ולטפל בעצמנו. אני האחרונה בשרשרת המזון על אף שאת ההשלכות של הפוסט טראומה שלו אני והילדים עדיין משלמים".
אדוה היא גרושתו הרביעית והיא מספרת שהיא בקשר עם כל גרושותיו וילדיהם. "חשוב לשמור את האחים קרובים, לפחות את זה יהיה להם, איזושהי משפחה גרעינית". בנו הבכור משרת בצבא ומעביר את סופי השבוע בבית של אדוה עם אחיו למחצה. "הוא משפחה שלנו. תמיד יש לו פה בית".
"לזרוק עליו קצת כסף וכמה טיפולים פסיכולוגיים הם לא שיקום. הם לא יודעים מה לעשות איתו, הוא שקוף. ואם הוא שקוף אז אותנו בכלל לא סופרים"
על אף שגרושותיו האחרות לא חוו את התפרצות הפוסט טראומה על בשרן, הן מצליחות להזדהות אחת עם השניה ומעידות כי היו סממנים מוקדמים שרק בדיעבד הן מבינות. "היה משהו בעצבים, בהתפרצויות הפתאומיות שלא היה תקין ולא הבנו מה זה, אבל כולן הרגישו את זה".
על ההתנהלות של משרד הביטחון יש לאדוה המון ביקורת. לטענתה המשרד אינו מבין את הלומי הקרב וצרכיהם וחוטא בתפקידו לשקם אותם. "לזרוק עליו קצת כסף וכמה טיפולים פסיכולוגיים הם לא שיקום. הם לא יודעים מה לעשות איתו, הוא שקוף. ואם הוא שקוף אז אותנו בכלל לא סופרים".
"הפכו איש טוב לב למכונת הרג מפלצתית בלי לקחת אחריות אמיתית עליו. לפני 30 שנה הוא חזר מאירועים קשים ישר הביתה, הדחיק והמשיך את חייו, עם כל מה שנובע מזה. לא סתם הוא לא החזיק בשום זוגיות, הוא לא מסוגל".
אדוה משמיעה את קולה וזעקתה היכן שהיא רק יכולה. היא משתתפת בדיונים בכנסת על נכי צה"ל והלומי הקרב ונלחמת על זכויותיה. לדבריה זהו לא מאבק רק שלה, אלא עבור כל קהילת הגרושות של הלומי הקרב. היא מקווה שיום אחד משרד הביטחון ישכיל לראות בהן כמי שנושאות וימשיכו לשאת לנצח את הנטל של הפוסט טראומה של בני זוגן לשעבר וייתן להן את הזכויות והכלים להשתקם בעצמן.
"אני פשוט חייבת לשרוד ולהרים את הבית שלי על הרגליים", היא אומרת. "אם אני ארגיש קורבן, אני והילדים נקרוס. אנחנו הגיבורות של הסיפור הזה. אנחנו השיקום של הבית, ואני מאמינה שמה שאני מקבלת מהשם אני יכולה להתמודד איתו, זה הכוח שלי. זה והילדים".