במכתב שכוון לדעת הקהל הישראלית יותר מאשר לנמעניו הרשמיים, הודיעה קבוצת אנשי מילואים של יחידה 8200 כי הם "מסרבים לקחת חלק בפעולות נגד הפלסטינים ומסרבים להמשיך להיות כלי להעמקת השלטון הצבאי בשטחים הכבושים". את מכתבם חותמים הסרבנים בפנייה ל"חיילי חיל המודיעין, בהווה ובעתיד, ולכלל אזרחי ישראל, להשמיע את קולם נגד העוולות האלו ולפעול על מנת להביא להן קץ".
"לפעול", כפי שעולה מן המכתב פירושו לסרב. התרחבותה של הסרבנות אמורה לערער את יסודות המשטר הישראלי, להקשות על המשך "השלטון הצבאי בשטחים הכבושים", ולקדם בדרך זו את השינוי שהפוליטיקה הדמוקרטית כשלה לחולל. בעוד שמהות הסירוב המתבקש מחיילי המודיעין ברורה, הרי שהמעשה שנדרשים "כלל אזרחי ישראל" לעשות נותר עמום. מן הקריאה לישראלים "להשמיע את קולם" נראה שהסרבנים אינם רואים בהתנגדות רבת השנים של כמה ממפלגות השמאל לכיבוש חלק מ"השמעת הקול" הנדרשת, ולפיכך הם מציעים את הסרבנות האזרחית כתחליף לפוליטיקה המפלגתית.
העמדת הסרבנות כתחליף למפלגות השמאל עשויה להצביע על האופק שאליו חותרים סרבני 8200: הם אינם קוראים לנסיגה ולסיום הכיבוש, אלא לסיום עוולות הכיבוש ולביטול הדיכוי שבו נתונים הפלסטינים. משמע, מטרתם אינה מהלך מדיני אלא שינוי המשטר. הגיונו של כיוון פעולה זה נחשף בבהירות במאמרו של נועם שיזף באתר "שיחה מקומית" – יומיים לפני שהסרבנים נתנו פומבי למכתבם – בו הוא קרא להחליף את המאמצים לקידום התהליך המדיני במאבק לזכויות האזרח של הפלסטינים.
שיזף ציין כי חלק מדבריו אכן "נשמעים כמו סיפוח בדלת האחורית", אך טען כי הסיפוח כבר התבצע מזמן, וכעת "אנחנו רק מונעים מן האוכלוסיה את זכויות האדם והאזרח הבסיסיות הנובעות ממנו", וזוהי, לפיכך, זירת הפעולה המתבקשת.
שיזף הדגיש עוד כי המתנחלים אינם בהכרח אויב של המאבק למען זכויות האזרח של הפלסטינים וכי אפשר "אפילו לשתף פעולה עמם" במסגרתו. ביטוי נרחב לתפישה זו הוא נתן ב-2010 בכתבה שפירסם ב"הארץ" על "החזון המפתיע של הימין הישראלי לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני", ובה דיווח כי "פריצת הדרך הרעיונית החדשה בתחום המדיני באה דווקא מאגף ימין", שדוברים בולטים שלו "מדברים בקול על אפשרות נועזת ליציאה מהמבוי הסתום: מתן אזרחות ישראלית וזכויות שוות לכל הפלסטינים בגדה המערבית תמורת ויתור על מדינה פלסטינית".
אנשי ימין מובהקים כמו משה ארנס, ראובן ריבלין, אורי אליצור, ציפי חוטובלי ואפילו חנן פורת, דיווח שיזף, אינם נרתעים מן הרעיונות של מדינה דו-לאומית או מדינת כל אזרחיה ו"מבקשים שלא תנסו להבהיל אותם בססמאות".
כהוכחה לאפשרות של שיתוף הפעולה בין הימין לשמאל בקידום פתרון "המדינה האחת" הביא שיזף את דבריו של הפרופ' יהודה שנהב – העורך לשעבר של כתב העת "תיאוריה וביקורת" ומחבר הספר "במלכודת הקו הירוק" – המאמין ש"תפישת המציאות" של דוברים מהימין הנ"ל "מדויקת וישרה הרבה יותר מזו של השמאל של שתי המדינות". שנהב דחה את רעיון "שתי המדינות" וגם את רעיון "מדינת כל אזרחיה" וטען כי "המודל היציב היחיד האפשרי הוא זה שיכיר בייחודן של קהילות שונות – גם בקרב הפלסטינים והיהודים – במרחב האחד שבין הירדן לים".
עולה, שבמונחי הדיון הפוליטי העכשווי העמדה המשתמעת ממכתבם של סרבני 8200 היא שלילת פתרון שתי המדינות המזוהה עם השמאל והצעת גרסה משלהם לפתרון המדינה האחת – המועדף על הימין. נראה, שאת מהלכם של הסרבנים יש לקרוא לאור סקרים שערכו לאחרונה גורמים המזוהים עם השמאל – כמו זה של מכון "מולד" או זה שערך עיתון "הארץ" – המלמדים בצורות שונות כי רוב הישראלים תומכים בפתרון שתי המדינות. מכאן, שבניגוד לזיהוי השמאלי של הסרבנים, ההיגיון הפוליטי של חוסר האמון שהם מפגינים במאבק המפלגתי-פרלמנטרי הוא דווקא ימני, ומכוון להטיית השמאל מפתרון שתי מדינות לפתרון המדינה האחת.
*
אפשר לטעון כי יהיה זה מוגזם להטיל על מכתב בן כ-300 מלים – הגם שניכר כי נוסח בקפידה – את התהיות, הפרשנויות והמשמעויות שהוצעו לעיל, וכי יש להבינו כפשוטו. ואולם, גם במקרה זה מתעוררת השאלה האם הסרבנות בנוסח 8200 תורמת לסיום הכיבוש ולביטול משטר הכיבוש או שמא – כביטוי לדיאלקטיקה של סיפוח בדלת האחורית ולטשטוש הגבול בין השמאל לימין וחצייתו– להעמקתם.
מכתבם של סרבני 8200 נקרא כגרסה עדכנית של "מכתב הטייסים" בו הודיעה ב-2003 קבוצה של טייסי חיל האוויר כי הם "מסרבים לקחת חלק בתקיפות חיל האוויר במרכזי אוכלוסייה אזרחית… מסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע", פעולות שהן "תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה". ואולם, לא "מכתב הטייסים" ולא גילויים אחרים של סרבנות בעשור האחרון – שאל האחרון שבהם התייחסתי במאמרי סרבנים בשירות הכיבוש– לא קידמו את מטרותיהם.
להיפך בתקופה זו גדלה רעילותו של הכיבוש והשפעתו על החברה הישראלית נהפכה לממאירה יותר. אי-יעילותה המוכחת של הסרבנות בקידום מטרותיהם המוצהרות של מחולליה, מעוררת אפוא את השאלה מדוע הם מוסיפים לדבוק בה.
סרבני 8200 נענו, למעשה, לקריאת הסירוב של גדעון לוי במאמרו "הרעים לטייס", שפורסם בקיץ 2014 בראשית "צוק איתן". במאמר קבע לוי כי הטייסים המשתתפים במבצע "עושים עכשיו את המעשים הכי רעים, הכי אכזריים והכי מתועבים", הוא תולה זאת בכך שהם "מצייתים לפקודות" וקובל על כך שאיש מהם לא עשה "מעשה אמיץ", כמו זה שעשו חבריהם ב-2003 ונקט בדרך הסרבנות.
בהתאם קיבל לוי בברכה את סרבני 8200 שאותם הגדירם כ"הטובים לסרבנות", תוך רמיזה ברורה לטייסים. ההד הציבורי הנרחב שעורר "הרעים לטייס" נעוץ בפרובוקציה "השמאלנית" שהוא חולל, אך חשיבותו נעוצה דווקא בכך שהוא חושף את היגיון העומק הימני של הסרבנות.
*
הנחות המוצא של "הרעים לטייס" הן תצ'אריסטיות במהותן. נראה, כי גדעון לוי אימץ את פרשנותה של תאצ'ר כי "אין דבר כזה חברה, יש רק יחידים ומשפחות"; ובהתאם הוא דן רק ביחידים (הטייסים) ובמשפחות ("באים מהבתים הכי טובים"); ומתעלם לחלוטין מן החברה (הממשלה, המפלגות והמערכת הפוליטית). בעוד ששינוי דפוס הלחימה בעזה או הפסקתה הוא נושא להחלטה מדינית-ממשלתית. לוי לא קרא לשינוי המדיניות, אלא רק להפרתה. הוא החליף את המאבק לשינוי המדיניות בסרבנות כפולחן: היטהרות של יחידים, שכפי שמלמדת סרבנות הטייסים אינה תורמת לשינוי החברה אלא מותירה אותה להתבוסס בחטאיה, לשיטתו.
את המאמר שבו מונה לוי את שבחי "הטובים לסרבנות" הוא הכתיר בכותרת "מרד בשטאזי". מקורה של ההשוואה בין ישראל למזרח גרמניה הוא בדבריו של אחד הסרבנים והיא חוזרת וחושפת את ההיגיון המנחה את סרבנות 8200: כשם שהמשטר המזרח-גרמני קרס וגרמניה המערבית והמזרחית אוחדו למדינה אחת, כך גם קריסתו של משטר הכיבוש תסמן את הדרך לפתרון המדינה האחת.
ההשראה המזרח-גרמנית עשויה להצביע על מקור תרבותי-חברתי נוסף המזין את סרבנות 8200. מכתב הסרבנים התפרסם בעיצומו של געגוע ששוטף את מעמדות הבינים הישראליים לגולה ובעיקר לברלין – כמושג ולא רק כמקום – גל שמצא ביטוי ער בפולמוס, בהגות ובבידור. על משמעויותיו של הגעגוע לגולה עמד הפסיכיאטר וההיסטוריון ערן רולניק במאמרו "תשובה ציונית הולמת". לדבריו, לנוכח חדלונו של השמאל הישראלי ולאור העובדה ש"קולה של החברה האזרחית וההומניסטית בישראל הולך ונחלש", הרי ש"הכוחות הליברליים וההומניסטיים החרדים לעתידה של הציונות אינם יכולים להרשות לעצמם להדיר את הישראלים המבקשים לחיות מחוץ לגבולותיה הטריטוריאליים של המדינה". כך, "המהגרים מהארץ ממלאים תפקיד היסטורי חשוב בהצלתה של המדינה הדמוקרטית מפני הכוחות ההרסניים שנובעים מתוכה". יתר על כן, "ישראל השפויה זקוקה לפזורה ישראלית ציונית, רב-תרבותית ורחבת אופקים שתנבט ותשגשג בתנאים טובים יותר מאלה שהמרחב הישראלי מאפשר בעת הזו".
*
היורדים בהם דן ערן רולניק משכפלים את היגיון הפעולה של הסרבנים שאליהם מכוון גדעון לוי. אלו גם אלו נראים כחיקוי של דמויות הלקוחות מספריה של איין ראנד: של גיבור "כמעיין המתגבר", הבז לחברה ולמוסדותיה, או של גיבורי "מרד הנפילים" הפורשים מן החברה המנוונת את עצמה לדעת תחת עול הקולקטיוויזם, רק כדי לשוב ולהצילה מעצמה. ראנד, שהיא מן ההוגות המרכזיות של הימין הכלכלי והחברתי האמריקאי, כתבה את "מרד הנפילים" כדי לקדם את "הקפיטלים האנוכי" שלו הטיפה, והשתקפות הנחותיו בסרבנות 8200 מצביעה על ההשראה הימנית המנחה אותה.
עולה אפוא שבעוד שהרטוריקה של סרבנות 8200 היא שמאלית, הרי שהנחותיה הן דווקא ימניות: מן ההתכתבות עם רעיון המדינה האחת בנוסח המתנחלים, דרך אימוץ תפישת ה"אין-חברה" התצ'אריסטית ועד ל"מרד הנפילים" של ראנד.
*
ואולם, למרות הנחותיה הימניות, סרבנות מזוהה דווקא עם השמאל; עם השמאל בכלל, ולא רק עם "השמאל הקיצוני" או "ההזוי", כפי שחוזרים ומדגישים דוברי "השמאל המתון" או "הממסדי". זיהוי זה עומד למשל ביסוד מאמרו של אלכס יעקבסון "שמאל זה 'הרעים לטייס'?", הקובע כי "בעיני הציבורי הישראלי המותג 'שמאל' מזוהה היום במידה רבה עם 'הרעים לטייס' ועם עמדות דומות – כל הדרך אל זכות השיבה ו'מדינה אחת'". כל זאת משום שהם "מדברים בשם ערכי היסוד שהשמאל כולו מחויב להם".
כאמור, בניגוד לדבריו של יעקבסון הנחותיהם הימניות של הסרבנים מלמדות כי בסוגיות מהותית הם מחזיקים בערכים הסותרים לחלוטין את אלו שאתם מזוהה השמאל. יתר על כן, סדר היום שהם מציגים מנוגד לזה של השמאל הממסדי בתחום המדיני ובתחום דרכי המאבק הפוליטי, ומעל הכל בשאלת היחס למדינה: הסרבנים רואים במדינה, מנגנוניה וסוכנויותיה את מקור הבעיה, ואילו השמאל – ובייחוד השמאל הסוציאל-דמוקרטי – רואה במדינה, כבסיס למדינת רווחה, את הפתרון.
ואולם, למרות הניגוד העקרוני והמעשי הרי שהזיהוי הרווח בין הסרבנות לשמאל חושף את כשליו של השמאל הישראלי, ואפשר שחידודם של כשלים אלו הוא תרומתה המרכזית של הסרבנות.
קו האופק בין הימין לשמאל עליו מצויה הסרבנות, מבטא את הסתגלותו של השמאל הישראלי להגמוניה של הימין על שלושת גילוייה העיקריים: ההפרטה, הכיבוש והמיגזור. ככל שהוא משתלב בסדר שמעצב הימין, כן מתייתר השמאל ונדחק לעמדת שוּליוּת פוליטית גוברת – כפי שמלמדות תוצאות הבחירות של העשור האחרון, וגם סקרי הבחירות של החודש האחרון. השוליות שהופכת בהדרגה לאתוס המרכזי של השמאל ומעצבת את דרכו: ככל שהיא מביאה לאכזבה מיכולתו לבנות כוח ולקדם סדר יום מנוגד לזה של הימין, כן היא מעצימה את הייאוש מן המעשה המפלגתי, המוביל לנסיגה ממנו ולהפרטת הפוליטיקה. הסרבנות היא אחת מצורותיה של הפרטת הפוליטיקה, המציעה חלופה למפלגות השמאל ולדרכן המדינית והחברתית.
עולה אפוא שהצורה היעילה ביותר של המאבק בסרבנות היא לא גינויה אלא שינוי דרכו של השמאל, אך זה כבר עניין לדיון נפרד.
סרבנות 2014, עוד דוגמה של הפרטה- גוטוויין על מכתב התיכוניסטים הסרבנים