מאמרו של דני גוטוויין "קופיקס קפיטליזם" שיוצא נגד "הניאו ליברליזם באריזה עדכנית" הצטיין בתשוקה ובלהט אדיר אשר הופנה בעיקר להצגת ה"נאשם" גיא רולניק, כמי שמנסה לעטות מסווה אדום כדי להפיל בפח את האדומים האמיתיים, ולהוביל אותם בכחש אל עבר מחנה הקפיטליסטים המסוכנים.
הסכנה העיקרית שגוטוויין מייחס לרולניק היא בגישה – שרולניק אכן דוגל בה – שהפרדה בין ימין ושמאל כלכלי; הלאמה לעומת הפרטה, היא גישה מיושנת. שכן לדידו של גוטוויין הפרדה זו שרירה וקיימת גם בימינו.
לצערי גוטוויין אינו מציע נימוקים לתזה שדוגלת בכך שהפרדה זו נכונה גם היום, ומסתפק בתקיפת רולניק כמי שמסובב אנשים בכחש, ומביא לכך "הוכחות" רבות בעיקר באמצעות ציטוטים ה"מוכיחים" שרולניק הוא ביבי בתחפושת עדכנית, וכולנו הרי יודעים שביבי הוא קפיטליסט מהסוג הישן.
*
אני חייב להודות שאני נמצא עם רולניק באותו מחנה, אך אנסה לנמק זאת לגופו של עניין ולא בשלילת האדם שחושב אחרת ממני. לפני כן אני חייב עוד לציין שאין לי כל רקע כלכלי תיאורטי, מעולם לא למדתי כלכלה, אך מנסיוני בהשקעות במשך יותר מ-20 שנה, למדתי שהבנת המניע האנושי בדרך כלל חשובה יותר מידיעת התזות הכלכליות על בוריין.
טענתו העיקרית של גוטוויין (פרט ל"חשיפה" של "מניעיו הנסתרים" של רולניק) היא כזו: בישראל לא תיתכן עסקה של "קביעות תמורת פלקסקיוריטי" הנהוג בדנמרק (שוק עבודה גמיש שבו הממשלה והמעסיקים הפרטיים יכולים לפטר עובדים גרועים ולעשות שינויים מבניים כדי לשמור על יעילות). מהלך של ביטול הקביעות לא יועיל במאום לנעדרי הקביעות, להיפך: יש להניח כי ביטול הסדרי הקביעות יעוררו גלי הדף שיגרמו להרעה בהסדרי ההעסקה של כלל העובדים במשק.
לצערי לא מצאתי תימוכין לטענה חשובה זו במאמר, פרט לציון העובדה שבישראל רק רבע מהעובדים מאוגדים בעוד שבסקנדינביה מדובר ב-75 אחוזים מהעובדים, וכנראה ההנחה היא שזו גזירה משמים שנובעת מהתרבות הסוציאל-דמוקרטית בסקנדינביה לעומת התרבות הקפיטליסטית המקומית בישראל. מאחר וכך, כאשר רולניק מטיף למודל הסקנדינבי כל שהוא עושה זה לשתף פעולה עם נתניהו, לסובב בכחש את העובדים בישראל כחלילן מהמלין אל עבר ארצות הצפון, שם הזאב הרשע מחכה להם בתחפושת של בלונדינית סקנדינבית.
*
הגישה העקרונית שלי היא פשוטה. לטעמי האינטרס של המעסיק ושל השכיר מתאחדים ככל שהטווח ארוך יותר, בעוד שבטווח הקצר ישנה סתירה: בטווח הקצר, כל שקל שהולך לשכיר, יורד מכיסו של המעסיק; אך בטווח הארוך השקל בכיסו של השכיר עשוי להיחשב כהשקעה שתניב יותר משקל לכיסו של המעסיק.
יש לכך דוגמאות אינספור ברחבי העולם. דוגמה קטנה אפשר למצוא ברשת השיווק "טריידר ג'וס" בארצות הברית. רשת זו מתגמלת את עובדיה בשכר גבוה הרבה יותר בהשוואה ל"וול מארט" לדוגמה, ומעניקה תנאים נלווים מצוינים. בתמורה, עובדי "טריידר ג'וס" הם פרודוקטיביים הרבה יותר, יש פחות גנבות ברשת, ובקיצור ההשקעה בעובדים השתלמה.
*
הבעיה במודל הנוכחי של ההסתדרות אל מול ועד העובדים, כמו זה שקיים לעובדי "טריידר ג'וס" היא פשוטה: ראש ההסתדרות, בהגדרה, הוא פוליטיקאי, שכן הוא צריך להיבחר לראשות ההסתדרות כתוצאה מבחירות ומקואליציה של כוחות. הפוליטיקה בדומה לטווח הקצר אצל המעסיק היא משחק סכום אפס – כוחו של האחד הוא חולשתו של האחר.
מאחר שכך, ראש ההסתדרות צריך להועיל למי שיבחר בו. הוא לא מרוויח כתוצאה משיפור שכרם של מי שלא משפיעים על בחירתו לתפקיד, והוא גם לא ירוויח דבר מחברות אשר יגדילו את הונן. האינטרס הפוליטי של ראש ההסתדרות אפוא הוא ליצור קואליציה עם הגופים המשפיעים על בחירתו, קרי הוועדים הגדולים של החברות הממשלתיות בישראל. מי שמכיר את אופן ההתנהגות האנושית יודע שהאינטרס הוא שמכריע את הכף, ולכן הסיכוי שההסתדרות תועיל לשכירים שאינם משפיעים על הבחירות, או להצמחת החברות ולחיזוקן כדי שאלו בתורן יוכלו לשלם יותר לכל השכירים – הוא סיכוי קלוש ביותר.
*
כמובן שלא צריכים להסתפק במודל תיאורטי. כל מי שעיניו בראשו רואה למי ההסתדרות דואגת. דוגמה נהדרת קיבלנו בעת שביתת העובדים הסוציאליים. האם ההסתדרות דאגה להם כפי שהיא דואגת לעובדי הנמלים? זה לא נבע מרשעות, זה נבע מאינטרס פשוט.
מכאן אני מסכים לחלוטין עם רולניק. גם אני גורס שהמודל הנוכחי הקיים בישראל פשט את הרגל. כשאני מחפש מודל שישמור על האינטרס של המועסקים, הקו המנחה שלי הוא למצוא מכנה משותף רחב ככל הניתן בין המעסיקים לבין השכירים. כפי שטענתי קודם לכן, ככל שנעודד את המעסיקים לראות את הטווח הרחוק, הסיכוי שהם ישקיעו בעובדים שלהם – יגדל.
דוגמאות לכך אפשר למצוא במקומות שאולי יפתיעו את חלקכם: בליגות הספורט המקצועניות בארצות הברית, וגם בבנקים כמו "גולדמן סאקס", סך השכר לעובדים מוגדר לפי אחוז מסוים של ההכנסות באותה שנה. אני מאוד אוהב את המודל הזה.
אם נספק הטבות מס רווחי הון והטבות על מיסוי הדיבידנדים לחברות אשר ידאגו שהשכר לכל העובדים שלהן יהיה מורכב מהמשכורות בתוספת ההשלמה עד לאחוז מסוים מרווחי החברה, מיד נביא לאיחוד האינטרסים בין הצדדים. כדי שהראייה לטווח הרחוק שעליה אני מדבר ישלוט, צריך למנוע השתלטות על חברות באמצעות רכישות ממונפות, שכן המינוף מכריע לכיוון האינטרס לטווח הקצר.
הצעד הנוסף הוא שכל עובדי החברה יהיו באותו צד של המתרס, מהמנכ"ל ועד לעובדי הניקיון: ברגע שהטבות המס יוקצו רק לחברות שבהן יש מדיניות שכר אחידה – לא שכר אחיד לכולם – אלא לדוגמה, במידה שהחברה החליטה שנכון לתמרץ את המנכ"ל באמצעות אופציות, אז באותו הרגע החברה החליטה שנכון לתמרץ גם את עובדי הנקיון באמצעות אופציות, וכך גם בבונוסים לפי מספר משכורות וכו'.
צעד נוסף שאני מציע הוא לקבוע שבכל חברה שיש בה מעל מספר מסוים של עובדים, החברה תחויב לאגד את עובדיה בוועד, אך לא בוועד שיקבל שירותים מההסתדרות, אלא ועד שיקבל שירותים ממומחי תגמול עצמאיים אשר יעזרו לו לגבש מדיניות תגמול אשר תועיל גם לחברה וגם לעובדיה. כך זה עובד באיגודי השחקנים של הליגות המקצועניות בארצות הברית, לדוגמה, וההצלחה הכלכלית של אותן ליגות יכולה ללמד אותנו שבעלי ההון לא ממש סובלים משיתוף השכירים ברווחי העתק של הקבוצות.
*
אלו כמובן הצעות על קצה המזלג. נדמה לי שאפשר לקבוע שהמודל הנוכחי לא ממש עובד בישראל. והטענה שכל שינוי רק יפגע במעמד העובדים היא קביעה שלא תאפשר לשפר את מצבם. ואני סבור שעדיף לנסות ולהיכשל, מאשר לשמור על מצב קיים מתוך תקווה לשינוי פוליטי שיבוא ביום מהימים.