"זה מסע של קבלה והישרדות", אומר לי ד"ר ק', "ובסופו, החולה צריך לחזור לאינדיבידואל ולהחליט. או להיות לבד או להיות בתוך זוגיות שיש בה קבלה ורק אז זה יכול לעבוד". זה אחד מימי המסע האלה אצלי. ובגלל זה אנחנו בכלל מתחילים את השיחה בדיבור על מה שתמיד מפחדים לדבר עליו. על המחלה הנוראית הזאת – הזוגיות. לקיתי בה לא מזמן, והפעם זה נראה רציני. וזה מוציא אותי מדעתי. כי זה סוג כזה של ביטחון חסר שיווי משקל. כמו בכל מחלה, את יודעת מה יש לך, אבל לא תמיד יודעת מה לעשות עם זה ואיך תחזיקי מעמד. כבר חשבתי שיש לי ביד את כל הכדורים הנכונים, שאני מבוטחת לגמרי, כי שילמתי על הפוליסה הנפשית שלי מחיר כבד, ולא חשבתי שאי פעם ארצה לפתוח אותה גם לצד ג'.
ולמה ככה? כי לא היו לי הכוחות או חשק לשאלות ה"מה יקרה אם?" הרגילות שעולות בכל מבחן מערכת יחסים "מה יקרה אם אני לא אוהב אותה באמת? מה יקרה אם היא לא אוהבת אותי? מה יקרה אם זה לא 'זה'? מה אם זה כן 'זה'?" ובוודאי שלא היה לי כוח לשאלות הבונוס שיגיעו כשניגע בנושא הזה של המחלה והשלכותיה. ויותר מזה, פחדתי מהתשובות. באמת. הרגשתי שנלחמתי בכל כך הרבה חזיתות במקביל, שמשהו היה חייב ללכת, או פשוט לא להגיע מלכתחילה. וכיאה לקלישאה מעליבה, ברגע שוויתרתי הוא הגיע לבד. ואני, מבלי משים, לא רק שהכנסתי אותו בדלת אלא גם ביקשתי שיישאר והוא נשאר. אז אין לי את מי להאשים במחדל הזה. רק את עצמי.
לזכותי אומר שיש נסיבות מקלות. כי זה התחיל מזה שהיינו סתם חברים טובים, הוא ואני. חברים טובים שמספרים אחד לשני הכול. וסיפרתי לו את כל הסיפור הארור של המאניה-דיפרסיה, את הכל. כולל משחקי סימולציה, מצגות וזמן לשאלות מהקהל. וזה מה שהניח את דעתי המפוזרת כשפסעתי אל תוך המלכודת הזוגית. העובדה שלא צריך לספר לו, כי הוא יודע הכל. אין צורך באיזו שיחה דרמטית ולא נעימה שאיש אינו יודע אם בסופה לא יגיע משפט כמו "גדול עלי, אני מצטער".
הוא יודע עם מי יש לו עסק ויודע למה הוא נכנס. והוא אוהב את זה. כי הוא חבר טוב. אבל חבר שהוא בן זוג זה כבר עסק אחר. אחר לגמרי. אם לפני כן, סיפורי המאניה שלי, שיעשעו אותו וגרמו לו לירוק את הבירה מרוב צחוק הישר לתוך הקולה שלי (כי לי אסור בירה) וסיפורי הדיפרסיה גרמו לו לעניין ופה ושם להזדהות, הרי שכיום, כל הסיפורים שהוא זוכר גורמים לו לחרדה איומה. ושאלות "מה יקרה אם" חדשות עולות. והוא פתאום מבין שאלו שאלות שתמיד יהיה צריך לשאול אותן. ורוב הסיכויים, שלעולם לא נדע את התשובה אלא בזמן אמת.
נכון, אני מאוזנת לחלוטין כרגע, וזה לא שהוא נכנס לאיזה מצב נוראי, או לא מתפקד. אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה. הרי צריך רק התקף היפומאני אחד, שבו ד"ר ווילו תיתן למיסטר בי-פולאר לצאת, בשביל שמישהו שחשב שהוא מכיר אותי, יחשוב שוב אם אני באמת האחת שלו, או אם אני בעצם שניים. ואני מרגישה את המבט הזה לפעמים. שתוהה מתי זה יקרה. מתי תהיה השנייה שבה אתהפך עליו. מתי יהיה הרגע שבו אצא מאיזון ומשלוות הנפש שאני והפסיכיאטר שלי כה גאים בה.
אז יש לפעמים תחושה שהוא מחכה לזה. שבא לו כבר לראות איזו התפרצות. להיות עד לאיזו אפיזודה. הרי אנחנו כבר שעתיים וחצי ביחד, ובשעה השלישית הריגוש לפעמים פג, אז ייתכן שאפיזודה מאנית זה קלף חזק להחייאת התשוקה? ואז הוא מתחיל להתעסק בזה הרבה יותר ממני, ולדבר על זה, והכי חשוב: לנסות לתקן את זה. זה מוכר להרבה חולי נפש, כשבאים אנשים מבחוץ ומסבירים לנו שיש דרכים אחרות לטפל במחלה שעד לפני רגע הם לא ידעו על קיומה. אבל מה לעשות, שאני חיה עם עצמי כבר שנים ויודעת שהפצע תמיד שם, אבל בזכות הטיפול שבחרתי הוא לא מדמם.
והמכה הזאת, כרגע, רחוקה מלכאוב, וטוב שכך. אבל בנות זוג דו-קוטביות הן לא חלק משגרת חייו (עד עכשיו לבו נטה אחרי בנות עם מלנכוליה רנדומאלית) ועכשיו הוא חייב, אבל חייב, למצוא לי פתרונות, שלא ממש ביקשתי. איתרע מזלי, ונפלתי על בן זוג שבא משושלת רופאים מכובדת שבטעות התפלק לה אמן. ואם זה לא מספיק, כחלק ממרד הנעורים, שבאירופה, מתברר, חל בגיל 31, הוא הכריז שהיד שמנענעת את העריסה טועה כשהיא גם רושמת אנטיביוטיקה, והלך ללמוד איזו שיטת ריפוי מודרנית שאת שמה אין לי מושג איך מבטאים. ועכשיו הוא צריך להוכיח לכולם שהשיטות פועלות ואין דרך יותר טובה לשכנע את היקום בזה שאתה הילר מאשר לנסות לפרוק את זוגתך מהנשק הכימי שהיא נוטלת.
זה התחיל במסע שכנועים שלרגע גרם לי לחשוד שהוא סיינטולוג שהכת שלחה כדי להפיל אותי ברשתה. הוא דיבר על הכדורים שהורסים את המערכת החיסונית ועל איך אפשר בעזרת היותך אדם חזק ל"התגבר" על הצורך בטיפול כימי. והוא כמובן, יודע יותר טוב ממני. אני מסבירה לו, שאני לא נגד, שאני חזקה מספיק גם כדי לדעת מה עובד בשבילי ושהלכתי בדרך כל אלטרנטיבה טיפולית עד שהגעתי למצבי, אבל לא לכולם זה מתאים, ואני מרגישה בסדר גמור עם מה שיש לי עכשיו.
אז הוא מנסה כיוון אחר: "אל תפסיקי את הכדורים. אבל תנסי להוסיף גם דרכים אלטרנטיביות" ואנחנו מתפשרים. וכך יוצא שכל יום, מתבצע ניסוי אלטרנטיבי חדש. כבר שתיתי סוג מסוים של חול רפואי, ולעסתי איזה צמח, וחלטנו יחדיו תה מכל סוג אפשרי, וקיבלתי מיני מסאג'ים שאמורים "להזיז את העצמות למקום חיובי" והוא גם נתן לי הרצאה על נקודות אנרגיה חלשות בגוף, שגרמה לי לאבד גם את נקודות האנרגיה החזקות. ניסיתי לא להקיא את החול, וניסיתי להאמין שיש צמחים שיחלטו אותי לכדי אדם מאוזן ללא התערבות כימית. אבל זה לא קורה. הוא מתוסכל מזה כי הוא חושב שאני מתנגדת ואני מתוסכלת מזה שנדמה לי שהוא לא מקבל את ההחלטות שלי ושהוא חושב שזה משהו שאני יכולה להפסיק במגע קסם. ואני יודעת שזו עבודה לא פשוטה.
כבר הבנתי שזוגיות זה הדבר שקורה כשאתה במריבה נוראית, אבל עדיין מציע ליריב שלך קפה כי בדיוק שמת מים, ובאמת שלא איכפת לי להכין לו 40 כוסות קפה. גם לא איכפת לי לא להאמין בתה ולבלוע שקים של חול, אבל להעמיד פנים שאני עדיין מנסה. מה שאיכפת לי זה שהמלחמה האמיתית שלי היא במחלה. ושהפחד האיום והנורא הזה ינצח אותי, ואז אותו, ואז את שנינו, זה מה שגורם לי לחדש את המרשמים שלי ולטפל בעצמי בצורה שאיזנה אותי תמיד ולקח זמן עד שהגעתי אליה. ולכן אני מחדשת את המרשמים, וממשיכה בשלי, ומקווה שיום אחד תנוח דעתו כמו שמשתדלת לנוח דעתי, והוא יוכל לשוב ולצחוק עד שהוא יירק את הבירה שיש לו בפה אל תוך הקולה שלי. וכרגע, אנחנו בחודשים הראשונים, וסיפור האהבה הזה שווה לגמרי. כי יש פה פרחים וכינורות דביקים שמנגנים ואין לאיש פחד שהם יפסיקו לנגן. ייתכן שזה בגלל שאנחנו באמת מאמינים אחד בשני. ואוהבים. וייתכן שזה בגלל העובדה, שהוא במקצועו, כנר.