חשבתם שהביטוח הלאומי הוא מוסד שלוקה בביורוקרטיה שערורייתית, שנועדה לשדוד מאתנו בעת צרה את מה ששילמנו עבורו כל חיינו באמצעות שלל ועדות רפואיות דרקוניות, קצבאות עלובות וסבך חוקים ותקנות שאין כמעט דרך לצלוח כדי לקבלן, במקום להוות מוסד של ערבות הדדית-חברתית?
חשבתם שאחוזים אדירים מהגז הטבעי, שהתגלה במדינה ושייך לכולנו, הציבור בישראל – נשדד מאתנו ונמכר בנזיד עדשים ליצחק תשובה ולחבר מרעיו בחברות הגז הזרות והלוביסטים שלהן? חשבתם שהקרטלים הזרים לוטשים עין לאוצר הטבע הזה שהתגלה אצלנו, בידיעה ברורה שלאיש בהנהגה לא באמת איכפת מרווחתם ומעתידם של אזרחיה?
חשבתם ש"מרכז הארגונים של ניצולי השואה" נחקר בעבר על ידי רשם העמותות שמינה חשב מלווה לעמותה, כדי לבדוק כיצד נוצלו כספים שהועברו אליה? זכרתם כי מתחקיר שפרסם "הארץ" בעבר עלו חשדות לאי סדרים ולמינהל בלתי תקין בעמותה ובעמותות הקשורות אליה, וכי העמותה קיבלה, לכאורה, במשך שנים, בניגוד לחוק, כספים ייחודיים בהיקף מיליוני שקלים ממשרד האוצר? כי שימשה, לכאורה, כעמותת צינור שדרכה עברו כספים לעמותות אחרות? כי משכורתו החודשית של אחד מבעלי התפקידים, לכאורה, שהשתייך למספר עמותות במקביל, עמדה על כ-38 אלף שקלים? חשבתם שחרף כל הכספים הללו שעוברים מיד ליד, כשהעמותה הזאת אמורה לרכז את אירגוני ניצולי השואה בישראל ולפעול להשגת תשלומים או רכוש מאירופה בשמם – רבים מניצולי השואה חיים עדיין בעוני מחפיר ובמצוקה נוראה?
חשבתם שחברת החשמל הוא מוסד עם ועד חסר גבולות, שהוביל לגרעונות עתק של עשרות מיליארדים? להפסדים של מאות מיליונים? לריקון מיליארדים מקופת המוסד לשידרוג שערורייתי של תנאי העובדים? להטבות במיליארדים לעובדי וגמלאי חברת החשמל? להזרמת מיליארדי שקלים לתשלומי פנסיה והבראה נדיבים ולמשכורת 14 – לחשבון נאמנות שנפתח ללא ידיעת הדירקטוריון?
חשבתם שקק"ל הוא גוף עם תקציב של מאות מליוני שקלים מהמדינה, עם רזרבה תקציבית של שני מליארד שקל ולא מעט נדל"ן, שמקושש תרומות, ובד בבד אוחז במנגנון המנופח המכלה כ-450 מליון שקל מתקציבו על הוצאות אירגון ומנהלה, משכורות שמנות, רכבים, הסדרים והטבות שכר? קראתם תחקירים עיתונאיים לפיהם הפוליטיקאים מוצאים בו כר נאה לפעילות מתחת לרדאר של המדינה, לחלוקת תקציבים ומשרות ללא פיקוח משרד האוצר או מבקר המדינה?
חשבתם שמפעלי כימיקלים לישראל מזהמים את הסביבה? שכיל כורה 7 מיליון טון סלעים ומשלמת למדינה תמלוגים אפסיים של 73 סנט לטון סלע גולמי ששווה 185 דולר? מה שמצטבר לגריפת תמלוגי עתק על חשבוננו? חשבתם שחבורת טייקונים השתלטה על משאבי הטבע ומחצבי המדינה, ואלו שעומדים בראש כימיקלים לישראל משלמים על המשאב רק 2 אחוזים מהרווח התפעולי שלהם, ובקושי משלמים מס הכנסה על הרווח הענק הבלתי נתפש הזה? חשבתם שמייבשים לנו את ים המלח? שחברת הכרייה מונתה ללא מיכרז ומשלמת לנו הרבה פחות תמלוגים ממה שניתן היה לגבות בעקבות מכרז ראוי? חשבתם שאוצרות המדינה שלנו מופקרים על ידי המדינה ומוסגרים לידי משפחת עופר, בחצי חינם?
חשבתם פעם את כל הדברים הללו? ובכן, תחשבו שוב. למי שצופה בחדשות ערוץ 2, מחכות, ממש בצמוד למהדורה המרכזית, בשיא הפריים טיים, כמה דקות בגן עדן. שחיתות? גרעונות? שוד פנסיות ואוצרות טבע על ידי ברוני ההון-שלטון? הפרטה משתוללת? זיהום סביבה? עליבות קפקאית המשמשת להתעמרות בחסרי יכולת, ומאיימת להפוך את רובנו לכאלה? תשכחו מזה. בדקה לשמונה בערב מדינת ישראל היא הטובה שבכל העולמות. היא בעלת הארגונים והחברות הפילנתרופים מכל, הנופים השוויציים עוצרי הנשימה ביותר, ומערכת השירותים החברתיים ששמה את הולנד בכיס הקטן.
במשבצת האטרקטיבית הזאת של "דקה לשמונה", עם אחוזי צפייה מוגברים בשל הסמיכות למהדורת החדשות המרכזית, בדקות שבהן אמורות הזכייניות לגבות 25 אחוזים יותרמדקת פרסום רגילה, מככבת ערימת סרטוני טראש תדמיתיים מופרכת במיוחד. לקורא העיתונים הממוצע, שניזון מ"ישראל היום" ומרוני דניאל בערוץ 2, משלימות הדקות הללו את תמונת העולם המרהיבה והמפונטזת של מדינת ישראל הצעירה והאידיאליסטית, היוזמת, רבת העוצמה, פורצת הדרך בתחומי המדע ומלאת החמלה בתחומי החברה והרווחה. ממש אותה מדינת ישראל שכל אחד מאתנו מכיר מהבית.
בדקות הללו נפרשים נופי המדינה רחבי הידיים, שמים תכולים, ילדים רצים בשדות, טחנות רוח, אסדות גז טבעי נושאות דגלי לאום ענקיים במימי האוקיינוס הים-תיכוני שלנו, ואנשים מעוררי אמפתיה מכל שדרות החברה, שמספרים, בסדרה של עדויות מרחיבות לב – על תפקידם החשוב והמספק בחברת חשמל ("אתכם בכל רגע"), בכימיקלים לישראל ("עוד דבר טוב שהתחיל בכיל"), בקק"ל ("שנים של יצירה ירוקה"), עמידר ("לא סתם קוראים לנו חברת הבית של ישראל") או במשרד החינוך. על עברם כניצולי שואה שזכו כאן לתקומה או על מוגבלותם שזכתה למענה במסדרונות הביטוח הלאומי. אותו ביטוח לאומי "שעומד לצדך ברגעים החשובים של החיים".
בקריינות נעימה ומעוררת אמון, באינטונציה של גננת, על רקע נעימות פסנתר קליידרמניות, קסילופון או גיטרה – שעולות ומתגברות ברגעים המעצימים שבהם תורמים המוסדות והחברות הללו לרווחת החיים של כולנו – עוברים מסרים פשוטים וקליטים. הוויזואליה – סרטוני אנימציה לגיל הרך וקולקציית דמויות של תמונות סטוק. העברית – בסיסית ומותאמת לכל הגילאים, מילדי גן שקצבאות הוריהם קוצצו, ועד קשישים הנזקקים לביטוח לאומי. מצעירים שסורטנו מענני תרעלה של מפעלי כימיקלים, ועד למבוגרים שקרנות הפנסיה שלהם הושקעו בעל כורחם בגרעונות עתק ובחובות של טייקונים.
בכימיקלים לישראל, מתברר, לא מזהמים, חלילה. נהפוך הוא. "כיל נאבקים בזיהום האוויר". מתברר שמכוניות מזהמות את האוויר ב-333 מיליון טון פחמן דו חמצני וגזים אחרים. כן, מספר מדויק שכזה. עד כדי כך שילד קטן נשען על אדן חלון סגור ומביט בתוגה בשמים תכולים הנושאים בחובם את כל הגזים הרעילים האלה. אבל כיל לא אחראית לאף אחד מהם, ואיש לא חלה מעולם בסרטן בגללם. להיפך. הם מפתחים סגסוגות לייצור "מכונית קלה = פחות דלק", וגורמים לישראל לשחרר פחות גזים רעילים לאטמוספירה.
גם אם אתה סובל מנכות כמו "אדיר, בוגר תואר שני עם לקות ראייה", שתוהה "מה יקרה כשהוא לא יראה בכלל", מישהו אולי יוכל להקריא לך את הכתובית ברקע התשדיר: "קרנות הביטוח הלאומי פועלות לשילוב סטודנטים בעלי צרכים מיוחדים במוסדות להשכלה גבוהה". אדיר מספר לנו איך מרכז על"ה "מספק שירותים טכניים. אתה מאפשר לסטודנט העיוור גם להתערות בחברה וגם, מצד שני, לקבל את השירותים שהוא זקוק להם", כל זאת על רקע הכתובית הפסטורלית "לחלום מעבר לאופק". לחלום? למה לא בעצם. לחלום זה חינם. "אני היום רוצה להגיע למינימום סמנכ"לות, מקסימום מנכ"לות. גם אדם עיוור יכול להגיע לכל מיני מקומות כאלה", מבהיר אדיר, "בטח, מה השאלה".
שאלה? חלילה. עם ביטוח לאומי של מדינת ישראל השמים הם הגבול. או לפי התשדיר: "קרנות הביטוח הלאומי שותפות בייזום ובפיתוח אלפי פרויקטים בכל תחומי החיים". אם אפשר לקרוא לזה חיים, כשאתה זקוק לביטוח הלאומי.
קק"ל הם לא סתם גוף מפוקפק, מנופח ונפוטיסטי לכאורה. קק"ל נוטעת עצים לטובת משק הדבש. או משקמת את נחל נעמן. או באחר: מסייעת להדברת צרעות האקליפטוס. כן, מתברר שיש כזה דבר, ואנה היינו באים בלי קק"ל שתאבחן ותמגר אותן. קק"ל גם מפתחת את המרחב הביוספרי בישראל, מכשירה את יערני העתיד ופועלת למען עתיד תנועות הנוער בישראל.
ולא סתם מרחב ביוספרי מפתחים לנו בגן עדן הזה של טרום המהדורה. על תמונות של מחנה ריכוז בשחור לבן ומוזיקה עצובה, שהופכים למעגלי הורה עם מוזיקת התאוששות ותקומה, מביאים לנו את אורי חנוך, ניצול שואה ויוצא גטו קובנה ומחנה דכאו. הוא מספר על "השקיקה של הנאצים להרוג ילדים" ועל ביצוע אקציית הילדים שנרצחו בה 1,500 ילדים. על איך שדני אחיו ברח ואורי עצמו התנדב לפלמ"ח ואז שירת כקצין בצה"ל. "לא הרגשתי חסר אונים", הוא מעדכן, כי "מרכז הארגונים כגוף מאגד – דואג לזכויות הניצולים ועושה עבודת קודש".
חברת עמידר, אחד הגופים המושחתים, לכאורה, וחדלי האישים ביותר במדינה, בונה כאילו אין מחר בדקות הללו שלפני המהדורה, מסייעת לנזקקים בשכר דירה ומחזקת מבנים על ימין ועל שמאל. ו"בכל האתגרים העצומים" הללו היא "עומדת בעתות שלום ומלחמה" כאחד. פרצופים מאושרים של משתכנים לדוגמה אולי התקשו למצוא ולצלם שם לסרטון, אז צילמו ארבעה עובדי עמידר, או שחקנים שנכנסו לדמות, בחולצות כפתורים מגוהצות, כרסים וקסדות, פוסעים נמרצות על שביל באחד הפרויקטים הנפלאים לשיכון זכאי הדיור הציבורי בישראל. אחד מאותם מאות-אלפי בניינים דמיוניים שבנתה ותחזקה עמידר למענם.
כמה דקות לפני המהדורה כולנו מצעד יום עצמאות אחד גדול ומרטיט, וכולנו לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה. לרגעים נדמה שדן כנר מציג לנו בלופ אינסופי, על בסיס יומי, את יחידת הדגלנים של צה"ל, שתעלה ותבוא אל הבמה בטקס הדלקת המשואות. בדקה לשמונה כולנו עליסה, ומדינת ישראל היא ארץ הפלאות. רק בלי כל התחכום הלוגי של לואיס קרול. למעשה, כשחושבים על זה, בסופן נשאר רק החיוך הערמומי של חתול הצ'שייר, תלוי ועומד באוויר – לועג לכולנו.