המשק הישראלי הוא סוג של פלא. גם כשמיתון שם בחוץ, הכלכלה הישראלית צומחת וצומחת, ורק ברגעים חריגים באמת אפשר לראות דעיכה בצמיחה – אבל גם זו מינורית, לעומת התכווצותן של כלכלות אחרות בעולם.
המשק הישראלי הוא בעצם פלא כפול ומכופל. כי ככל שהוא הולך ומתחזק ומתרחב וצומח, כך המשפחה הישראלית מתרוששת. הסל הכולל גדל והולך, בעוד הסל הפרטי של כל אחד ואחד מאתנו הולך ופוחת: השכר נשחק, ובתנועת מלקחיים מחויכת, עלויות המחיה רק הולכות וגדלות. וכך, אנחנו מוחאים כפיים לנוכח ביצועי משק (בכל זאת, כולנו פטריוטים) אבל סופקים כפיים לנוכח גודל המינוס והחובות.
אבל אין דבר! מחר ראש השנה. וכולנו החלטנו להיות חרוצים יותר, חסכנים יותר, יזמים יותר, יעילים יותר: לא ניסע לחו"ל, נמכור מכונית אחת, נבטל את מנוי הכבלים ונמשכן את הילד האמצעי. יהיה בסדר, נכון?
לא נכון.
אם נבחן את הסטטיסטיקה של העשורים האחרונים, אפשר להגיד בביטחון שמצבו של המשק אכן ישתפר בשנה הקרובה, אבל מצבנו ימשיך להידרדר. ככה זה כאן במזרח התיכון.
הנה כמה דוגמאות למצבנו: המשפחות הצעירות בישראל מרוויחות פחות מבעבר, וחלקן מסך כלל ההכנסות פוחת; אחוז בעלי הדירות מקרב המשפחות הצעירות הולך ופוחת – ועלות הדיור? אתם יודעים בעצמכם מה עלות הדיור. די אם נאמר שעלות הדיור יחסית להכנסה גבוהה בישראל יותר מאשר בלונדון ובניו יורק (אבל היי, פה זה אדמת קודש. ואדמת קודש זה לא זול. לא זול).
עוד כמה מספרים שליקט הכלכלן דן בן-דוד במסמך שפרסם מכון טאוב לכלכלה וחברה: הפער במחירי החלב, הגבינה והביצים בין ישראל לבין מדינות OECD היה רק 6 אחוזים ב-2005. ב-2008 הוא כבר זינק ל-44 אחוזים (ומאז הוא ממשיך להתרחב). הפער בעלות הרכב הממוצעת גדל באותה תקופה מ-46 אחוזים ל-70 אחוזים.
שימוש מזדמן בכביש אגרה בישראל עולה פי 2.5 מאשר בארצות הברית, ואם משקללים את הבדלי ההכנסות בין האמריקאים לישראלים, הרי שהפער בפועל הוא פי חמישה. יש לנו חצי מהמכוניות מהממוצע ב-OECD, בעוד שהעומס על הכבישים גדול פי 2.5, ובכלל, אתם לא רוצים לשמוע עוד על מצב תשתיות התחבורה בישראל. די אם נאמר שההתפתחות שלהן נבלמה איפשהו לפני קרוב לשני עשורים.
אבל אין דבר! יש לנו ממשלה והיא תדאג לנו, נכון? לא נכון. הספק המשמעותי ביותר של שירותים חברתיים – סעד, בריאות, חינוך, ביטוח סוציאלי – בישראל הוא המגזר השלישי. במלים אחרות, אם מחר יפסיקו העמותות בישראל לפעול, חצי מההשקעה בשירותים חברתיים בישראל תיעלם כלא היתה.
המשמעות של כל זה היא שהכלכלה הישראלית היא סוג של נס מוזר ומטריד. חכמי הקפיטליזם טוענים שצמיחה ורווח של היושבים בראש הפירמידה הכלכלית תמיד יחלחלו גם אל שכבות הביניים והשכבות החלשות. חכמי הקפיטליזם כנראה לא ביקרו מעולם בישראל, שבה יש מספיק דליים בשכבות העליונות ובמגזר הציבורי, שאוגרים ובולמים את החלחול האטי של התמורה על המאמץ בדרכה אל השכבות החלשות, ושומרים את הכסף לעצמם, תוך שהם מייבשים לחלוטין 90 אחוזים מהציבור.
בישראל יש התרחבות כלכלית ויש אפילו אינפלציה, אבל אין תוספות יוקר (בטח לא במגזר הפרטי) ואין יציבות או שיפור בכוח הקנייה. להיפך, יש נסיגה מתמדת בנתונים האלה, עד לרמה שבה שכבות הוואסלים בישראל – ולא רק אלה שמצויות מתחת לקו העוני – כבר אינן יכולות לקיים את עצמן.
בטווח הארוך, זה פשוט לא יכול להמשיך. ולו מהטעם הפשוט שפועל שאינו יכול לקיים את עצמו, יפסיק להיות פועל (כי הוא לא יכול להתקיים). וכשהברגים החלודים של המכונה הגדולה יישברו, המכונה תפסיק לעבוד.
רוצים החלטות לשנה החדשה? להשקיע יותר? להתאמץ יותר? ליזום יותר כדי לצאת מהמעגל הבלתי אפשרי של הישרדות במעמד הביניים? המקום להשקיע את המאמץ הזה הוא תקרת הזכוכית: הממשל וההון שלא מותירים לכם שום יכולת אמיתית להתקיים בכבוד בישראל של תשע"ד. זו כבר מזמן לא שנאת עשירים ומצליחים. זו פשוט הישרדות.