הכותרות בעיתונים חגגו השבוע תגלית אנרגיה ענקית חדשה: חברת שמן דיווחה על מציאת "סימני נפט משמעותיים" בקידוח ים 3 שמול חופי אשדוד. הביטוי "סימני נפט" זכור לוותיקי הבורסה כספקולציה פיננסית מלוכלכת שמאחוריה אין הרבה נפט אך יש מי שמרוויח המון (בדרך כלל בעל הבית והמנהלים שלו) ומי שמפסיד את הכל (בדרך כלל הציבור).
יש לקוות שהפעם מדובר בעניין רציני יותר, אבל בינתיים אי אפשר להיות בטוחים ששמן תוציא מקרקעית הים משהו ששווה כסף. מה שכן ברור זה שיו"ר החברה כבר עשה קופה גדולה. כבר לפני שנתיים, קצת לאחר שחרורו מצה"ל ובלי להבין דבר בתחום האנרגיה, קיבל הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי מבעלי שמן חבילה נדיבה: שכר של 100 אלף שקל בחודש ועוד אופציות בשווי מיליונים – וכל זה על 75% משרה. ועוד דבר שמזכיר את סימני הנפט של פעם – מי שמימן את חגיגת השכר שלו, ציבור החוסכים שהשקיע עשרות מיליונים בשמן, בינתיים בהפסדים גדולים.
אלופים, שלא לדבר על רבי אלופים, הם סחורה חמה לא רק במגזר העסקי אלא גם הפוליטי, ואשכנזי נהפך עוד כשהיה רמטכ"ל לאופציה מנהיגותית בעבור כמה עסקנים ועיתונאים. אלא שבערב יום הכיפורים תשע"ד מוצא את עצמו המיליונר החדש יחד עם חברו, דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו (שגם הוא עושה כסף גדול מאז השתחרר מצה"ל), בחקירות פליליות מבישות בגלל פוליטיקה מלוכלכת של גנרלים.
כנראה שלא הרבה השתנה בתרבות הבחישות, היחצנות וההתעשרות של חלק מקציני צה"ל שהתחילה עם חגיגות הניצחון של 67' והמשיכה ביום הכיפורים 73', שהעיתונות מציינת השבוע באובססיביות מלאות לו ארבעים שנה. כל מי שמכיר את עצמו לפחות ארבעים שנה זוכר בדיוק היכן היה כשפרצה המלחמה. גם אני יכול לשחזר את היום הנוראי ההוא, שעה אחרי שעה. את הרדיו שמנגן לפתע אל תוך השקט ופולט סיסמאות גיוס ומבזק חדשות בכל רבע שעה, את הפנים המבוהלות של המבוגרים והלחץ העולה, את שעות אחר הצהרים עם האוטובוסים הישנים של אגד שנכנסים לקיבוץ ואנחנו כילדים בני תשע רצים כל פעם לביתו של מילואימניק אחר ומבשרים לו שהגיע זמנו לצאת לדרך. ואת ההצעה של אחד האנשים שפגש בי כשהחושך החל לרדת, "אולי הגיע הזמן שתרוץ הביתה כדי להפרד מאבא".
אבא שלי חזר רק כמה ימים קודם לכן מסיור מקצועי ארוך בארה"ב, והנה כבר מזכירים לי שצריך להפרד שוב. רצתי הביתה. באמת לא עבר זמן רב ואבא לבש מדים לקח תיק גדול והבטיח לשוב "תוך יום יומיים, כי זה לא נראה רציני".
אני יכול להמשיך לספר על אבא שלי שטעה במקרה זה כמובן, ועל המלחמה שהתברר שהיתה דווקא די רצינית. על הגלויות המצוירות שחילק צה"ל לחיילים כדי "שישמרו על קשר עם הבית" שחלקן שמורות אצלי, על השש-בש שהביא לי, כנראה מהתחנה המרכזית בבאר שבע, כשהגיע לביקור ראשון. אני יכול גם לדבר על ההקרבה של כל חיילי צה"ל שבזכותם ניצלה מדינת ישראל. אבל נראה שבמערבולת הזכרון שאנחנו נקלעים אליה מדי שנה במועד זה, הסיפורים האישיים נהפכים לאומיים ובאופן אבסורדי הם דווקא משמשים להנצחת המצב הקיים ולא להפקת לקחים.
לשמחתי אבא שלי חזר בסופו של דבר מהמלחמה, אמנם יותר עצוב אבל בריא ושלם. אבל לזכר ולכבוד אלו שלא, בהם גם דוד שלי, יצחק מן, שנפל על אדמת סיני והותיר שני ילדים קטנים יתומים (ורד ועמית), אולי עדיף להפר במשהו את קדושת הרגע ולהסתכל על התמונה הלא יפה שמציירת לנו הנהגת מדינת ישראל במשך חלק גדול מארבעת העשורים שחלפו. אולי עדיף לשאול האם משהו השתנה במנהיגות הבטחונית הישראלית והאם מישהו במערכת הזאת התחיל כבר לחשוב מחוץ לקופסא.
התשובה שלי היא לא. המנהיגים התחלפו מאז מחדל יום הכיפורים אבל שגיאות העבר דומות להפליא לשגיאות ההווה ואלה כמו אלו משעבדות את העתיד של הנכדים של אבא שלי ושל דוד שלי. במשך ארבעים שנה מתנהלת ישראל בין הפתעות לכשלונות ואזרחיה סובלים מהחלטות מטומטמות, מביצועים גרועים וברוב השנים גם מוואקום מנהיגותי. במקום ללמוד מהטעויות ולהוביל לשלום, לפיוס או לפחות להסדרים מדיניים נסבלים, מתועלים המלחמה והזיכרון להזנת הכוח ולהשגת עוד ועוד תקציבים.
הסכומים האדירים שנדרשים לתחזק את כל זה, 60 מיליארד שקל בשנה,¬ חוסמים טיפול אמיתי בבעיות החברתיות. ישראל חייבת לאנשי הקבע שיוצאים לפנסיה בגיל צעיר סכום אדיר של 200 מיליארד שקל ואין מי שמעז לגעת בזה. במי כן נוגעים? בקצבאות הילדים ובפנסיה של הציבור. סוריה ומצרים שהפתיעו את ישראל ב 73' וגם שאר מדינות ערב חלשות היום לאין ערוך מבעבר, וישראל לעומתן מצויה בתקופה הבטחונית אולי הנוחה שהיתה בה מאז הקמתה. ובכל זאת, תקציב הבטחון הוא הגדול ביותר שהיה.
תשע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים התגייסתי לצה"ל, בדיוק כשהחלה מלחמת לבנון. בפברואר 1987, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה, הייתי כמ"פ צעיר עם הפלוגה שלי בשכם. באחד הסיורים הרגליים בקאסבה ביקש חייל (מכוח אחר) ממקומי כבן 15 לעצור. החייל צעק וכשהנער התחיל לברוח הוא ירה בו בראש. תוך דקות התרוקנה הקאסבה, החנויות נסגרו והמואזינים החלו לקרוא ברמקולים.
המתח בעיר עלה ובצה"ל חששו ממהומות. התמונה שאני זוכר היא שאני עומד בגשם שהחל מטפטף ומקבל בקשר הנחיה לסייע בהנחתת מסוקו של אלוף פיקוד המרכז. רימון עשן נזרק והמסוק של אהוד ברק, הרמטכ"ל לעתיד, נוחת. ברק יורד מהמטוס מתחת למטריה שמחזיק אחד החיילים ומבקש לקרוא לכל המעורבים בתקרית. הוא עומד כשמסביבו כולם רטובים ומתחקר את הארוע במשך דקות ארוכות. לפני שהוא עולה על המסוק ונעלם, הוא מסכם: זה היה הרג מיותר ומזיק.
הגופה של הנער מובלת על ידינו לאוהל שהוקם בבסיס בפאתי שכם, נזרקת על הקרקע ואנחנו מצווים לשמור עליה במשך הלילה כדי ש"המשפחה שמעוניינת לקבור את הבן לא תבצע מחטף". צה"ל מעדיף להחליט על מועד ההלוויה בעצמו כדי למנוע מהומות. הלילה עובר וגם היום שלמחרת ורק לאחר יום וחצי, בשתים בלילה, מחליטים לשלוח רכב לבית ההורים ולהביאם לבית הקברות. כך, כשכל העיר ישנה ואין מי שיתפרע וכשבית הקברות מאובטח על ידי כוחות צה"ל רבים עומדים ההורים יחד עם עוד כמה בני משפחה ובוכים על בנם, ממנו לא הספיקו להפרד. זו היתה ההלוויה הראשונה בה השתתפתי בחיי. אחר כך באו עוד כמה, בהן גם של אבא שלי.
שכם בערה יום יומיים ונרגעה ושוב בערה כשהחלה האינתיפאדה הראשונה כמה חודשים אחר כך. ברק התקדם ואף נבחר לראש ממשלה, גם בשל התקוות שפיזר בדברו על "הרג מיותר ומזיק". את מה שניסה אולי ללמד כמה קצינים צעירים באותו אירוע בשכם הוא לא יישם כמנהיג, כי "לא מצא פרטנר". אחר כך, ממש כמו אשכנזי יריבו המר עשור אחריו, הוא עזב כדי להתעשר ושוב חזר והשנה הוא פרש סופית כדי להפוך ללוביסט של בנק שוויצרי בשכר של מיליונים.
שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסם העיתונאי שמשון עופר ספר בשם "סנוורים בצמרת" (הוצאת בזק), שמתאר את ההתרחשויות בצה"ל ובצמרת השלטון בשנים שקדמו לה. מהספר, שכמובן אף הוצאה גדולה לא הסכימה להוציא, עולה תמונה נוראית על מערכת הבטחון ששואבת תקציבים אך מתקשה לבצע את תפקידה. מערכת שמסרבת להכיר במציאות, שמזלזלת בשכנים ושעסוקה בתחזוק תדמיתה. מערכת ששולטת בשיח הציבורי באמצעות מניפולציות עלובות, יחצנות וקשרים מושחתים עם עיתונאים. עופר תיאר יפה את שכרון הכוח והנהנתנות של בכירי הצבא ואת המאבקים הפוליטיים ביניהם. הוא הראה כיצד האלופים מחפשים לעצמם תפקידים נוחים ומתגמלים באזרחות וליגלג על מי שביכה אז את "כשלון ההסברה" כבעיה המרכזית של ישראל.
התובנות של עופר מ 76' רלוונטיות כמובן גם היום ולא רק לענייני בטחון. עופר, בן 84, הוא אביו של אייל עופר שהקים את תנועת "ישראל יקרה לנו", שהיתה מעורבת במחאה החברתית. המחאה שניסתה לשים את האזרח במרכז אחרי שנים רבות שבהן עבדו עליו מכל הכיוונים, עשקו אותו וחיבלו בעתידו, בין היתר באמצעות שיח בטחוני מעוות שמובילם גנרלים לשעבר. בפרק האחרון בספר נותן שמשון עופר מרשם מאלף כיצד הרגו את המחאה הציבורית של 73':¬ "זהו מרשם ישראלי מקורי, אך בדוק, שראוי לרשום אותו כפטנט ולייצאו למשטרים מסויימים. הוא מאפשר לתנועת המחאה למות מות נשיקה, גסיסה ללא כאבים, חיסול עצמי ברוח טובה כמו שלאחר 'הפגנה של זעם עצור' נגד השלטון הבריטי באה ההכרזה: 'חברים, להתפזר בשקט'".
צחוק הגורל: זהו בדיוק המרשם שבאמצעותו חיסלו את המחאה של 2011, היום לפני שנתיים.
רותם שטרקמן הוא סגן עורך TheMarker, כותב מאמרים בענייני שוק ההון וכלכלת ישראל @RotemShtarkman